ברכת ראש נזיר קלז

עומד לכ"ג אף אם יטמא הראשון כמ"ש לקמן, עוי"ל דמיירי במי שעבר מחמת מום או זקנה דשוב לאו בר עבודה הוא לכן הסגן עדיף דעומד לעבודה אך במשוח מלחמה ומי שעבר אפי' בלא משוח רק מרובה בגדים נראה דמי שעבר עדיף דקדוש יותר כדאי' בסוף הוריות וע"ע בשמחות שם:

רש"י ד"ה משוח בשמן המשחה כו' המשחה [שעמד] בכהונתו כו' ואין בינו לבין כהן הדיוט אלא () שמרובה בגדים [המשמש] כו' כצ"ל, ר"ל אין בינו לבין כהן הדיוט במינוי גדולתו אלא בזה שמינוהו להיות משמש בשמונה בגדים דינו להיות ככ"ג לכמה דברים דחשיב בסוף הוריות:

ד"ה סגן עדיף דחזי לעבודה ומשוח מלחמה לא חזי לעבודה כדאמרינן במסכת יומא. הס"ד כצ"ל. והוא ביומא (דף ע"ג) הביא ברייתא שם משוח מלחמה אינו משמש לא בד' בגדים ולא בשמונה ככה"ג:

תוס' ד"ה מרובה בגדים כו' דאפי' אותו שעבר משוח כו' ר"ל אע"ג דעדיף שמביא פר הבא על כל המצות ולא המרובה בגדים מ"מ האי דעבד עבודה עדיף:

שם בא"ד הכי גרס כו' אלא וכו' כגון שיש כאן כ"ג משוח דאירע לו כו' ומשוח השני [עבר] ובין כך כו' שמן המשחה [והיו שניהם מהלכין] המרובה בגדים כו' כצ"ל, והנה בהא שחידשו דאף דיצא בגולה איכא איבה דראשון מדלא מינו אותו ולא פירשו דגם המשוח שעבר יצא בגולה ומינו אחר תחתיו במרובה בגדים וחזר אח"כ המשוח שעבר לביתו ומ"מ אינו חוזר לעבודתו כיון שהאחרון שימש כמה שנים כמו שכתבתי בדיבור הקודם. מזה ראיה למש"כ שם דר"ל דאינו חוזר לגמרי לדחות השני רק שניהם שוין. ולפ"ז המשוח שעבר עדיף כיון דגם הוא בר עבודה. אלא ודאי דגם בכה"ג חייש לאיבה דראשון כל זמן שהוא חי ואינו עובד. מיהו במת הראשון אח"כ אפשר דשניהם שוין ומשוח עדיף. מיהו נראה כיון דנתמנה שוב אחר יותר חיישינן לאיבה דשני כיון שהמשוח העבר לא נתמנה אלא ליומו ומרובה בגדים עדיף. אך לפ"ז נסתר ראייתי הנ"ל והו"ל לאשכוחי בכה"ג. ואולי פסיקא להו מדאמר ביומא (דף י"ג) במת ראשון דחוזר וגם בזה היה ס"ד דלא משום דהו"ל צרה מחיים ש"מ דבחיים כלל כלל לא אפילו גלה. ומזה קצת ראיה למשכ"ל דגם בנטמא הראשון אינו עומד לעבודה דיומו וסגן עדיף. ולמאי דמסקו השתא צריך לגרוס בש"ס כגי' שלפנינו משוח שעבר ומרובה בגדים וזש"כ והשתא המשוח שעבר כו' ולא כגי' הקודם שכתבתי לעיל. אך לפ"ז יש למצוא בפשיטות במשוח שעבר מחמת מום או זקנה וקודם בזמן דשוב לאו בר עבודה הוא ומרובה בגדים עדיף:

ד"ה משוח מלחמה כו' דהא חזי לעבודה פי' ביוה"כ כו' הא דנדו מפי' רש"י דמשוח מלחמה לאו בר עבודה כלל כמש"ש צ"ל דס"ל כדעת הר"מ בפ"ד מהל' כלי המקדש דמשוח מלחמה עובד בד' בגדים וע"ש בכ"מ:

ד"ה ח"ש כו' משוח מלחמה משמש וסגן עובד בבגדים כמו הדיוט [היכא שלא עבד ביוה"כ] () תחת כ"ג ותו כל החמשה דברים האמורים בפרשה לא פורע ולא פורם [ואינו מטמא לקרוביו] ומצווה כו' [והכי] נמי אמרינן כו' כצ"ל. ועי' בש"מ שתירץ דלענין טומאה קמיירי וגם סגן אסור ליטמא לקרובים מדרבנן:

ד"ה והתניא כו' דבברייתא לא נישנית [בהדי הך דלענין] להחיותו. הס"ד כצ"ל. ור"ל דשם בהוריות הביא הש"ס תחלה ברייתא דנישנית מי קודם להחיותו ואיתא שם נמי הך דמשוח מלחמה קודם לסגן ואח"כ איב"ל לענין טומאה מי קודם ופשיט דסגן עדיף כדהכא והקשה מדתניא משוח מלחמה קודם לסגן ומשני כי תניא ההוא כו' משמע דבס"ד לא ידע דמיירי להחיותו ש"מ דלא נישנית בברייתא דלעיל הך דמשוח מלחמה והכא דלא נקט הך כי תניא ההיא רק החילוק בין זה לזה י"ל לכ"ד קודם:

ד"ה למה כו' מימינו פי' לימינו ר"ל דלא קאי אמתני' שם דתנא הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו למה מימינו דע"ז לא השיב וגם דלא קשה כלל דהסגן קודם במעלה מראש בית אב כדאי' בסוף הוריות רק דהקושי' על הכלל למה סגן הולך לימינו תמיד שאם אירע כו':

ד"ה אי ברחוקים כו' וא"ת היכי מייתר כו'. ול"נ ליישב הסוגיא מכמה קושיות התוספות דהא פי' רש"י לקמן בדעת ר' ישמעאל בקרא דנזיר על נפש מת לא יבוא בנפש אדם הכתוב מדבר ומשמע בין קרובים בין רחוקים ואפ"ה מקשה הש"ס לקמן או אינו מיטמא לאביו ולאמו אבל יטמא לשאר מתים דנאמר דאביו בא למעט שאר מתים שאינו מיצר עליהן דשרי ונדרוש בכלל ופרט דאינו מטמא אלא מה שבפרט עד דדחי זה מק"ו דכהן הדיוט כדהכא וא"כ הכא נמי דכתיב על כל נפשות מת משמע קרובים ורחוקים רק דס"ד דלאביו בא למעט שאר מתים. ע"ז אתי הק"ו ואמאי לא אמר נמי הכא בסגנון זה אי למעט רחוקים אמרת ק"ו כו' כדלקמן. ונ"ל דהיינו טעמא משום דיש כאן שני כללי לר' ישמעאל על כל וגם נפשות מת ואמרינן בחולין (דף ס"ז) כל מקום שאתה מוצא שני כללי הסמוכים ופרט הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל או בריבה ומיעוט וריבה. ולפ"ז לא אמר הש"ס הכא בדרך כלל ופרט כדלקמן רק דה"ק הנך כללי דעל כל נפשות מת מאי אתא לרבות בכלל ופרט וכלל אי נימא דמרבה רחוקים הא למה לי קרא דגם בלאו הנך כללי לא היה ממעט רחוקים מפרטא דלאביו דבק"ו מכהן הדיוט אתי וע"כ לקרובים אתא לרבות אחיו ואחותו וכיוצא בו דאינו מטמא וא"כ פרטא דלאביו למה לי דהא מכללות לבד מרבינן כלם. לזה אמר דאביו בא למעוטי מת מצוה. ובזה א"ש דברי הש"ס לקמן גבי אמו דאתי מק"ו מקו' התוס' שם למאי צריך הק"ו הא אמר דעל כל נפשות מת לקרובים אתא ואי חושש להצריכותא דלקמן הא בעי נמי אמו לגופיה ומנ"ל ג"ש יעו"ש. ולמ"ש י"ל דכאן דדרש מכעין הפרט או בריבוי ומיעוט א"כ אין הפרט דווקא רק דהוה אמינא דלאביו בא לאסור דוקא כעין הפרט בקורבא דאביו משום דאינה קורבא ודאית רק חזקה בעלמא. ע"ז אמר ק"ו הוא לאמו ואי אפשר למעטה מכעין הפרט דהא כ"ש הוא וא"כ אמו למה לי אלא לג"ש. אבל לקמן (דף מ"ט) בר"ע דדרש בנזיר מגופיה דקרא דרך כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט הקרוב שפרט הן אביו או אמו י"ל דוקא אם יש איזו סברא בדבר. וכן נמי בקרא דכה"ג לפירש רש"י ותוספות שם אין כאן שני כללי לר"ע דדרש מנפשות לרביעית דם משני מתים רק בדרך כלל ופרט נמי י"ל הצריכותא דהתם אך לר' ישמעאל אף דגבי נזיר נמי הוא דרך כלל ופרט מ"מ כיון דבכה"ג הכל בכלל אביו ה"ה בנזיר דכתיב לאביו לאפקיה מדין כהן הדיוט ואוקמיה אכללא דכ"ג אייתר לאמו לג"ש כדאיתא לקמן בתד"ה האי ועיין בזה:

דף מ"ח ע"א גמרא על נפש () לא יבוא שומע אני כו' כצ"ל הגר"א:

שם בנפשות המטמאות בביאה כו'. המשל"מ בפ"ג מהל' אבל הביא דברי הס"י דכהן ונזיר אינם מוזהרים על מגע מתי כותים לדעת רשב"י דס"ל ביבמות (דף ס"א) דקבריהם אינו מטמא באהל. והביא ראי' מכאן דאמר ר' ישמעאל דהכתוב מדבר בנפש המטמאה בביאה והא ודאי שהנזיר מוזהר אף על מגע ומשא אלא ודאי דבא לומר דוקא טומאה שמטמא באהל הנזיר מוזהר גם על מגע ומשא ולא נפש בהמה שאין בה טומאת אהל אינם נזהרים גם במגע. ומטעם זה יש למעט ג"כ מגע כותי כיון דאינו מטמא באהל. וכתב ע"ז שהיא ראי' חזקה ומה יענו החולקים עליו. ובעניותי אינני מכיר ראיה זו דהא לא מצינו דיפלגו בקרא דכהן דכתיב לנפש לא יטמא אי נפש בהמה בכלל אף דשם לא כתיב לשון ביאה אלא ודאי דהתם כ"ע מודים דמן הסתם בנפש אדם הכתוב מדבר רק הכא בנזיר דמייתר קרא דהא פרט אח"כ לאביו ולאמו ורצה לאוקמי קרא לרבות נפש בהמה ולא נידון מפרטא למת מצוה. ע"ז אמר ת"ק דנפש מת לא מקרי אלא אדם בלבד ור' ישמעאל אמר כיון דהאי קרא מיירי בטומאת אהל דכתיב לא יבוא, עכצ"ל דלא מיירי בנפש בהמה וא"כ אייתר לאביו כו' למת מצוה. ומ"מ לפי האמת דכתיב לאביו ולאוקמיה אכללא. דכ"ג לא נפק מכללא דכהן הדיוט דכתיב סתמא לנפש לא יטמא וכל נפש אדם בכלל. והא דכתיב בנזיר וכ"ג לשון ביאה האמר רב הונא לעיל (דף מ"ב ע"ב) להזהירו על טומאה ועל הביאה לחייב שתים. ומה שהביא שם פי' רש"י ותוספות דבא לומר דוקא טומאה שמטמא באהל כו' לא נמצא זה ברש"י ותוספות רק כתבו דהקרא מיירי בטומאת אהל ונבילה אינו מטמא באהל ומ"מ מטמא נמי במגע מקרא דלא יטמא ככהן והכל בכלל כדאשכחן במלחמת מדין כל הורג נפש כו' וז"פ:

רש"י ד"ה () כהן הדיוט [אין] מיטמא לאחיו כו' כצ"ל:

ד"ה אין כהן גדול מיטמא () לאביו [כלומר] אפי' לאביו כו' כצ"ל:

ד"ה ת"ל על [נפש] מת כו' כצ"ל:

ד"ה נאמרו כללות כו' אבל מיטמא למת מצוה ומה ת"ל לאביו הס"ד. ומה"ד או כלך לדרך זו שאם אתה אומר מן הכלל הייתי אומר לך עד שאתה דן [מכ"ג נאמר מכלל דכהן] הדיוט לנפש לא יטמא כו' כצ"ל ושייך לע"ב. ומפירושו מבואר דלס"ד דיליף מכ"ג הוה ק"ל מה ת"ל לאביו. וזה דלא כפי' התוספות בד"ה ועד ולפי' יש לתרץ קו' התוספות דלאו במה מצינו רוצה למילף מכהן גדול רק מיתורא דנפש דלר' ישמעאל לא איצטריך לבהמה ורצה למילף מכללא דכ"ג דכתיב בו נפשות ואין גזירה שוה למחצה ונילף מינה נמי למת מצוה. וע"ז אמר נילף מכהן הדיוט דכתיב ביה נמי נפש דרק לרחוקים אתא. ובזה ניחא מה דק"ל על מה דאמר הש"ס או כלך לדרך זו נאמר כאן בכהן הדיוט כו'