ברכת ראש נזיר קלו

לומר כו' כמה שנים שאף אם הראשון שב אינו חוזר כו' והיו שניהם מהלכין בדרך כו' הס"ד. ומה"ד [הג"ה] וא"ת אי מיירי כו' ופירושו דפר הבא ע"כ המצות כו' כהוראות סנהדרין לציבור דאילו משוח מביא כו' דאף כהן הדיוט מקריבו, הס"ד והך הג"ה קאי על תירוץ ראשון שבתוספות דמיירי שנטמא הכהן המשוח כו'. עז"כ וא"ת כו' ותירץ דמיירי ביוה"כ ולטלטלו מחמה לצל. ולפ"ז ל"ק קו' התוספות דהוה ליה למימר משוח כו' לפי דביוה"כ עצמו שאירע הטומאה בו אינו עובד רק למחרתו מ"מ עדיף המשוח בזה שעומד לעבודה למחר וגם מביא פר הבא על כל המצות ומוטב יטמא כעת המרובה בגדים שאינו עומד לעבודה דראשון יחזור לכ"ג וימנו ליומו כהן אחר לעבודת יוה"כ. ובאו"מ פי' עוד נ"מ כששניהם אינם עובדים והיינו דעברו מחמת מום או זקנה דמשוח עדיף ויפה דיבר. (א) ומש"כ התוס' בתירוץ הב' דמיירי בשכהן גדול גלה ומינו אחר בריבוי בגדים ושימש כמה שנים דאז הראשון אינו חוזר לעבודתו ר"ל שיהיה חוזר לגמרי שיהא השני נידח מפניו כדין מי שאירע לו קרי ומינו אחר תחתיו דראשון חוזר לעבודתו לגמרי כדאיתא ביומא (דף י"ב) דשם מינוהו להשני לפי שעה ליומו ויש איבה דראשון לזה ס"ל לר' יוסי שם דהשני אינו ראוי לכ"ג משום איבה דראשון ולא ככהן הדיוט משום דאין מורידין בקודש. אבל בכה"ג שכתבו התוס' דמינו לשני לחלוטין דהא אינם יודעים מתי יחזור הראשון וגם שימש כמה שנים יש לחוש גם לאיבה דשני ולהכי שניהם שוים דלשניהם יש דין כהן גדול ואפ"ה המשוח שגלה עדיף בזה דמביא פר הבא על כל המצות. אבל ליכא למימר שר"ל דראשון אינו חוזר כלל דא"כ למה משוח עדיף הא המרובה בגדים בר עבודה ומקריב חביתי כהן גדול. ואי מהא דמשוח מביא פר הבא על כל המצות הלא גם משוח שעבר מביא פר הבא על כל המצות כדאיתא בסוף הוריות ובר"מ פט"ו מה' שגגות ואפ"ה מרובה בגדים עדיף. אלא ודאי כדפירשתי וזה ברור. והאו"מ הבין כפשוטו דראשון אינו חוזר כלל. ולזה הרבה לתמוה עליהם שטעו בדבר משנה מה ששנינו במכות (דף י"ג) וחוזר לשררה שהיה בה דברי ר"מ ר' יהודה אומר לא היה חוזר הרי דס"ל לר' מאיר אפילו שהה כמה שנים חוזר לשררותו. ואף ר' יהודה לא פליג אלא ברוצח שבא תקלה ע"י שהרג הנפש אבל כשגלה באונס כ"ע מודו דהיה חוזר לשררותו יעו"ש. והנה אף לפי הבנתו בדבריהם ג"כ לא קשה כ"כ ממתניתין דהא ר"מ לא ס"ל חששא דאיבה דלהכי אית ליה ביומא (דף י"ב) דהשני כל מצות כהן גדול עליו רק דראשון חוזר מטעם שהחזיק תחלה אבל למה דפסקינן כר' יוסי דיומא דאית ליה חששא דאיבה יש לחוש נמי לאיבה דשני היכא דשימש כמה ימים. ולז"א כאן לדינא דר"י הראשון אינו חוזר. ומ"מ הפי' האמיתי הוא דר"ל דשניהם נוהגין שררותם משום איבה דשניהם א"כ פשיטא דל"ק ממתני' דשם פליגי אי חוזר שיהי' גם הוא בשררה או אפי' כשהשני מת דאין כאן איבה ואפ"ה ס"ל לר"י דאינו חוזר לשררת אבותיו ודרש מדכתיב ואל אחוזת אבותיו ישוב ולא למה שהחזיקו אבותיו. (ב) אך לכאורה קשה מדברי התוס' גופיה שכתבו ביומא (דף י"ג) בתד"ה הלכה כר' יוסי דהקשו למה פסק הלכתא למשיחא. וי"ל דאיכא נ"מ בזה"ז כו' שכשיעבור האונס חוזר לרבנותו וגם נוהגין כבוד בשני כההוא מעשה דר"ג וראב"ע. והקשו ע"ז המפרשים דמ"מ אמאי איצטריך תלמודא לפסוק כר' יוסי הלא גם לר"מ הכי דינא דראשון חוזר. וכתב המ"א ס"ס קנ"ג ואפשר דבא לומר דלא יהא לשני שום כבוד מרבנות משום איבה דראשון הרי דס"ל שהראשון חוזר לגמרי ולא חילקו בין אם נהג השני רבנותו או יומים או שנים הרבה. ועוד דשם משמע אפילו כשמינו השני לגמרי דלא ידעו מתי יעבור האונס ואפ"ה לא חיישי לאיבה דשני והראשון חוזר לגמרי כהך דר' יוסי דהלכה כוותי', אך אחר העיון נהפוך הוא דמשם יהי' סיוע לכאן. דהנה פי' המ"א ודאי אינו מדמסקו בדבריהם וגם נוהגין כבוד בשני כההוא מעשה דר"ג וראב"ע ושם היה כבוד לר' אליעזר בן עזרי' מהנשיאות דדרש חדא שבתא. אך באמת היא גופי' קשיא דביומא שם סבירא ליה לר' יוסי דהשני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט ואינו עובד כלל ואילו בעובדא דראב"ע שם היה לו התמנות חלק ג' כדאי' שם לדרוש ר"ג תרי שבתי וראב"ע חדא שבתא ולמה יגרע המשוח שעבר לשמש ג"כ מעט בכ"ג בח' בגדים והראשון ישנו לכל הכבוד שכל עבודת יוה"כ תלוי בו ומקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש וק"ו מהתם דנתנו לו הגדולה אף נגד רצון ר"ג כ"ש הכא דמה"ת דינו ככ"ג מהי תיתי נימא דלא ישמש כלל משום איבה. אך הוא הדבר אשר דברנו דיש לחלק בין מינוהו לפי שעה לימים אחדים דאין כאן איבה דשני דעשה את שלו לכן הראשון חוזר לגמרי משא"כ בראב"ע שמינוהו אז לחלוטין כדאיתא ברש"י שם יש ג"כ איבה דשני עד שרצו לעשותם שוין לדרוש מר חדא שבתא ומר חדא שבתא וחשו דילמא אתי לקנאויי ולא אמרו בזה משום איבה רק דאתי לקנאויי בו ר"ג שהיה בעל מעשה דלמא יתהוו עוד מריבה ביניהם עד שחשו לומר נעברי' גמירי מעלין בקודש ואין מורידין. ולפי שגם ראב"ע לא היה זמן מרובה לזה נתנו לו חלק שליש. וזה הוא כוונת תוספות ביומא שם במה דפסק הלכה כוותי' דר' יוסי דהנה ר"מ ור"י מחולקים בזה הדבר דראשון חוזר בטעמים שונים דהנה ר"מ אף דלא חש לאיבה דראשון דלהכי ס"ל השני כל מצות כהן גדול עליו מ"מ ס"ל דראשון חוזר מטעם שהחזיק תחלה ולדעתו תמיד הראשון עדיף כדס"ל במכות שם ור"י חייש לאיבה ולהכי ס"ל דראשון חוזר לגמרי ואין לשני חלק כלל. ונ"מ היכא דיש לחוש ג"כ לאיבה דשני ניחוש ג"כ. וזה הוא כוונת התוספות דנ"מ בהא דפסק כר"י דחייש לאיבה ברב שעבר מחמת אונס ומינו אחר תחתיו ומסתמא מינו אותו לגמרי דהא אינם יודעים מתי יעבור האונס ואם עבר האונס וחזר לרבנותו נוהגין ג"כ כבוד בשני כי ההוא מעשה דראב"ע שחששו לאיבה דיליה ונתנו לו ג"כ חלק שלישית דאלו לא חששו רק להא דאין מורידין היה די בזה דלא נעבריה ורק בשם נשיא יקרא. ועכצ"ל דחשו לאיבה רק מזה לבד היו רוצים שיפייסו לראב"ע שימחול נשיאותו לגמרי כי היו יראים מר"ג דאתי לקנאויי ואמרו גמירי מעלין בקודש ואין מורידין. וכיון דבשם נשיא יקרא חששו ג"כ לאיבה דר' אליעזר בן עזריה ונתנו לו חלק שלישית וזה ברור בדעתם. וענין חשש איבה הוא כפי ענין התמנותו ולז"כ הכא אם שימש השני כמה שנים דחיישינן ג"כ לאיבה דשני והם שוין בעבודה דהא גם לראב"ע רצו ליתן לו מחצה לולא מפני חשש ר"ג דאתי לקנאויי. (ג) ולפמש"כ עמדנו ג"כ ע"ד הרע"ב בפ"ב דמכות (משנה ח') שכתב ואין הלכה כר' יהודה. ותמה התוי"ט הא קיי"ל ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה וי"ל דהרע"ב סבירא ליה דהא דפליגי ר"מ ור"י הוא בדין תורה אי זוכה לו ולזרעו כדאיתא בתוי"ט שם אבל למאי דקיי"ל כר' יוסי דיומא דחייש לאיבה גם כאן איכא איבה כיון שגלה בשוגג. והבט נא וראה דהרע"ב דקדק וכתב ואין הלכה כר' יהודה ולא כתב הלכה כר"מ משום דמה"ת אין הלכה כר"מ. ונ"מ אי יחזיק התמנותו לו ולזרעו מ"מ כר' יהודה ג"כ אין הלכה לגמרי לפי מה דקיי"ל כר' יוסי דחייש לאיבה גם כאן יש לחוש לנהוג התמנותו ג"כ. וגם הרמב"ם שפסק לגמרי כר"י דאינו חוזר כתב הטעם בפ"ו מהלכות רוצח דמורידו מגדולתו כל ימיו הואיל ובאה תקלה גדולה על ידו ולמה הוסיף בטעמו הלא מן הכתוב למד ר"י כן כדאיתא בגמרא. אך כיון למש"כ וס"ל להרמב"ם מדלא שנה רבי ג"כ דעת ר' יוסי במתניתין דחייש לאיבה ש"מ דס"ל דברוצח לא שייך חשש איבה משום דבא תקלה על ידו, ובזה ארווח לן מה דקשה טובא לפ"ד הר"מ שבא תקלה ע"י הא תינח ברוצח אבל מה יענה בעבד עברי שנמכר בעניו דפליגי נמי ר"מ ור"י ופסק הר"מ בפ"ג מהל' עבדים ד"ח דאין שב להתמנות שהיה בה אף בזה שלא בא תקלה ע"י וא"כ מי הכריחו להוסיף טעם ברוצח ולפגום טעם דעבד עברי. אך המדקדק היטב בלשון הר"מ יראה כי לשון חכמים ייטיב דעת דבדין רוצח דס"ל לגמרי לא היה חוזר להתמנותו כסתמא דמתניתין האריך בטעמו מפני שבאה תקלה ע"י ובעבד עברי שם קיצר והביא לשון הכתוב הרי הוא אומר ושב אל משפחתו לחזקה שהיה בה ואינו שב להתמנות שהיה בה והיינו לומר מה"ת אבד חזקתו. ומ"מ היכא דיש לחוש לאיבה ס"ל בזה ג"כ דיש לחוש ויחזור ג"כ וסמך עמש"כ בהל' עבודת יוה"כ בדין איבה כר' יוסי דיומא ודרכו של הר"מ לקצר כלשון הש"ס ועיניו מטייפין. ונ"ל דזה הוא כוונת רש"י בפי' התורה דבפ' בהר בדין ע"ע פירש אל אחוזת אבותיו ישוב אל כבוד אבותיו ואין לזלזלו בכך ובדין רוצח לא פירש זה. אלא ודאי כמש"כ ע"ד הר"מ דפסק כר"י. ומ"מ בע"ע יש לחוש לאיבה כר"י ואין לזלזלו. הארכתי קצת לברר דעת הראשונים במה שלא קדמני אדם, ונ"מ לפרנס בזה"ז ועיין:

ע"ב גמרא איבעיא להו משוח מלחמה וסגן הי מינייהו עדיף כו' ופשוט דסגן עדיף, מזה נראה דכ"ש משוח מלחמה ומשוח שעבר משוח שעבר עדיף דהוא מביא פר הבא ע"כ המצות ולא משוח מלחמה כדאיתא בסוף הוריות, וי"ל ג"כ דדמי בזה לסגן דהוה בר עבודה אם יטמא כ"ג, ולפ"ז במשוח שעבר וסגן יטמא הסגן, שוב ראיתי במסכת שמחות פ"ד דל"ב שכתב ממונה ומי שעבר יטמא מי שעבר מי שעבר ומשוח מלחמה יטמא משוח מלחמה וזה כמש"כ אך הרישא בסגן ומי שעבר ק"ל אמאי יטמא מי שעבר ובמאי גרע מסגן דמלבד שמי שעבר במשוח מביא פר הבא עכה"מ אף גם זאת שעומד לכ"ג אם מת הראשון כדאיתא ביומא (דף י"ג) וגם קדוש יותר, ואולי בחייו גרע דמחשש איבה אינו