ברכת ראש נזיר קלד

דמחמת זה גם שאר זבחים לא יעלו דחכמים גזרו גם בקרבנות מ"מ חטאת ודאי עולה וכמש"ל. (ג) אבל הרמב"ם רוח אחרת אתו בהא דפסק כת"ק דתגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו וס"ל גם בחטאת לא עלו אף דס"ל תגלחת אינו מעכב דס"ל דרישא ג"כ לרבנן אתיא. דכן נמי ס"ל במשנה דלעיל הי' מבשל כו' דהעתיק אותה כצורתה משום דס"ל דנישנית גם אליב' דחכמים כהך משנה דלקמן וכמש"ש ועליו לא תסוב קו' דלעיל דכבר כתבתי ברפ"ג בתד"ה נטמא שיטת הר"מ דסבירא ליה דסתירה דאחר מלאת בנטמא דסותר שלשים לרבנן הוא מה"ת. וראיה מדהביא קרבנות טומאה עמש"ש. וא"כ הוא הדין בנתגלח קודם הקרבת הקרבנות או שנמצא תגלחתו פסולה דגילח על הזבח פסול סותר מה"ת שלשים ולהכי גם הזבחים אינו עולה דהתורה גילה היכא דנטמאו או שנפסל הגילוח סותר ומונה שלשים יום ואח"כ יביא קרבנותיו. ולשיטתו מוכח בפשיטות מר"ש דסובר דשאר זבחים יעלו ואינו סותר ע"כ ס"ל דתגלחתו כשרה. ולז"א זאת אומרת קסבר ר"ש כו'. וכן משמע בירושלמי דאיתא שם אדברי ר"ש עלה לו ולתגלחתו דאי תימר לא עלה לתגלחתו אפילו זבחיו לא עלו לו וכ"ז בנתגלח בפסול אבל בנזרק אחד מן הדמים דאיתא לקמן במתניתין בנטמא לרבנן אינו סותר כלום נ"ל דה"ה בנתגלח אח"כ שלא כמצותו והיינו ע"י סם או שלא ע"י תער כיון דהי' ראוי בעת הקרבן לתגלחת ראויה ה"ז הותר ביין רק דהתגלחת עליו מצוה גם לאחר זמן כדאי' בר"מ פ"ח ד"ז. והא דכתב הר"מ שם בדין י"א כ"מ שאמרו תגלחתו פסולה כו' ונמצא מונה שלשים יום ומביא קרבנותיו היינו בפסולים דחשב מקודם שלא היה ראוי להקרבה ולא קאי על דין ז' בגילח בלא תער דמיירי אחר הקרבת קרבן. כנ"ל בדינים הללו, הגם שלא קדמני אדם בזה:

רש"י ד"ה ואלא הא דתניא כו' ראש נזרו למצוה ואף עפ"י כו' כצ"ל. ור"ל לפום מאי דאקשית ומי מעכבא והתניא כו' ש"מ דפסיקא לך דבאין לו ודאי אינו מעכב ומקיש יש לו לאין לו דאינו מעכב א"כ גבי שער ה"נ נימא דבאין לו ודאי אינו מעכב והתניא כו' ועיין בסמוך:

ד"ה ור' אליעזר כו' ור"א נמי קאי כוותייהו [ואית] ליה דתנופה מעכבת והך מתניתין דתני בין [שיש] לו כפים כו' דמעכבת משמע. כצ"ל ור"ל כיון דשמעינן לב"ש דסבירא ליה בממורט דאין לו שער דאין לו תקנה ומעכבת וס"ל כהאי דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ור"א ס"ל בזה כב"ש דבאין לו ודאי מעכב. והא דיליף מזאת תורת בין שיש לו כפים כו' הוא לאקשוי' יש לו לאין לו דגם ביש לו תנופה מעכבת וכרב אליבא דר"א רק לרבנן דסבירי להו אחר מעשה יחידי הוא איפכא דגלי זאת תורת לאקשוי' אין לו ליש לו דאע"פ שאינו ראוי אינו מעכב ועיין בתוס':

שם בא"ד לישנא אחרינא אמר רב כו' ואי מוקמת לה לההיא [נמי] דלא מעכבא [ואלא] הא דתניא כו' דהא צריך [ס"ל] אלמא דנזיר כו'. והאי דקא [קשיא] לך דב"ש וב"ה כו' כצ"ל. והך לישנא הוא כעין דלעיל רק דהוכיח מדב"ה דסבירא ליה דמעכב והיינו דס"ל כל שאינו ראוי מעכבת יותר. וה"ה בתנופה כל שאין לו כפים ודאי מעכב והיקשא דזאת תורת לר"א אתי לאקשוי יש לו לאין לו דמעכב. ולרבנן צ"ל דמקיש אין לו ליש לו דצריך וכיון דצריך ואינו יכול מעכב ואין לו תקנה וא"כ מוכח כרב דלר"א אפילו ביש לו מעכב ודחי רבינא מאי אין צריך לב"ש כו'. ולזה י"ל כמו דס"ל לב"ה דבאין לו שער אינו מעכב והיקשא דזאת תורת הוא לאקשוי' אין לו ליש לו דמהני במה דמעביר על מורטו וה"ה בתנופה בא לאקשוי אין לו ליש לו דצריך להניף על זרועו ומהני למצוה לרבנן וכן לב"ש בא לאקשוי כה"ג דגם באין לו צריך וס"ל כיון דצריך ואינו יכול אין לו תקנה באין לו אבל ביש לו בתנופה אין ראיה לדרב:

ד"ה לשון אחר אמרי לה כו'. משמע דצריך תנופה [ותנופה] מעכבא כו' בין שאין לו שער [ה"נ דמעכבא] והא תניא נזיר כו' כצ"ל. ולהאי לישנא צ"ל דס"ל בדס"ד דבאין לו ודאי מעכב כדקיי"ל כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת ובא לאקשוי יש לו לאין לו דמעכב ג"כ ביש לו. ודחי מדב"ה דלא ס"ל בזה כל שאינו ראוי מעכב. וה"נ בתנופה אינו מעכב. ואמר רבינא דאין ראיה די"ל לב"ה צריך ואין לו תקנה משום דאינו ראוי וזאת תורת אתי לאקשוי אין לו ליש לו דצריך וכיון דצריך ואינו יכול אין לו תקנה. וכן נמי י"ל ביש לו בתנופה מעכב לר"א וכרב. כ"ז כתבתי להבין פי' רש"י ע"ד פי' התוספות. ויותר משמע מלשונו דהא דאמר רב בלישנא ב' תנופה בנזיר מעכבת ר"ל באין לו. ולזה הקשה הש"ס ומי לא מעכבא אפילו לרבנן. והתניא זאת תורת בין שאין לו כפים דצריך וכיון דצריך ודאי מעכב כיון דאינו ראוי לבילה. וע"ז דחי מזאת תורת דשער דס"ל לב"ה גם בממורט דמהני העברת תער ואמר רבינא צריך ואין לו תקנה די"ל דאין לו גרע משום כל שאינו ראוי לבילה מעכבת. ויש לאוקמי הא דרב גם לרבנן דמעכב באין לו. וזה יו"נ בפשט לשונו. ועיין בא"מ הביא עוד פי' רש"י ישן מדפוס ווינעציא ללישנא ב' נמי גרס ואמר רבינא כו' ע"ש. ואין מהצורך להאריך יותר. כי כ"ז הבאתי בכור הבחינה בפי' התוספות ובגמרא באורך. קחנו משם:

ד"ה מתני' גילח כו' וזבחיו שהפריש עכשיו כו' ר"ל שהקריב דאינו נ"מ בהפרשה ופשוט:

ד"ה ואח"כ כו' שלא לשמן [בכולן] תגלחתן כו' כצ"ל:

ד"ה ר"ש אומר כו' דהואיל דזבח כשר הוא דתנן כו' כצ"ל:

ד"ה אמר רב אדא בר אהבה מדתני כו' פשט לשונו משמע דהוכיח דס"ל לר' שמעון תגלחתו כשרה מדעלו לו שאר זבחים וכן משמע מלשונו בפי' המשנה ובפירוש הרמב"ם שכתבתי שם. תוס' ד"ה תגלחתו כו' אמרינן ריש פרקין (דף ל"ט ע"ב) לר"א סותר ז' ולרבנן שלשים. ועמש"כ במשנה לשיטתם ת"ק הוא ר"א דס"ל תגלחת מעכב מ"מ כתבו כאן נמי לרבנן שלשים משום דזה ענין אחר הוא מה דפליגי ביה ר"א ורבנן כמש"ש:

ד"ה וזבחיו כו' דהואיל [דהוא צריך] לשהות () עד שיגדל שערו כו' כצ"ל. ומש"כ כאלו הקריב קודם או תוך מלאת ר"ל לרבנן דסותר שלשים הו"ל כאלו הקריב קודם נזירותו ולר' אליעזר דסותר ז' הוה לי' כאלו הקריב תוך מלאת:

ד"ה ר"ש אומר כו' וצריך להביא [אחר] ושאר כל הזבחים עלו לו [ומפרש בגמ'] דקסבר המגלח כו' כצ"ל. ואולי יש לקיים הנוסחא ישנה שהיה כתוב כרבי שמעון במעט הג"ה דר"ל דהא דשאר כל הזבחים עלו לו הוא כר"ש דלעיל דס"ל תגלחת אינו מעכב וכמ"ש מזה במשנה וכ"ע. ובגמרא אמר דמגלח כו' והיינו דס"ל דגם התגלחת כשרה אף שלא עלה לו משום דס"ל המגלח על שלמי נזיר יצא:

ד"ה ואם [גילח על שלשתן] אחר עשותו שלשתן כו' כצ"ל:

ד"ה קסבר ר' שמעון כו' דא"ק [תחת זבח השלמים] ולא כתוב שלמיו מדשני קרא דרשינן כו' וה"ה דמקשי' ליה [לתודה] שהיא כו'. כ"ה לפי הגי' שלפנינו ולפ"ז הוה כעין קו' דהכא דרש זה ר"ש לבד משינוי לשון השלמים ובפרק התודה דרשו שם לד"ה משינוי דקרא דכתיב בתודה על זבח תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר לשמן ולכמה דברים וה"ה דיש להקיש בזה ג"כ דבגילח על תודה יצא. ויו"נ כמ"ש האו"מ דהי' לפניהם גי' הילקוט בש"ס שהביא הפסוק על זבח תודת שלמיו. וע"ז העמידו דבריהם מדשני קרא כו' ור"ל דרבנן דרשו מהאי שינוי לשמן וש"ד ור"ש דרש נמי לאקושי לתודה כו':

דף מ"ז ע"א רש"י ד"ה אמר רב כו' ולעולם [ז'] הוא דסותר כו' כצ"ל ועי' בתוס':

ד"ה ענין אחר אמר רב כו' אלא [אף] אותו שהפריש תחלה צריך להחליף ויביא אחר במקומו כו'. להבין הדברים כפשוטן מרפסן איגרי. דהיכן מצינו כזאת דאף ששנינו בפ"ו דכריתות לא יביא חטאת מחטא על חטא אפילו על חטאת שאכל אמש כו' היינו בחטאת דוקא ובבא על חטא אחר אבל בעולה ושלמים לא שייך זה וכ"ש כאן בנזירות, חדא האם בהפסק טהרה ז' ימים יפסול מלהביא עוד לנזירות זו בשביל שהפריש קודם שנטמא אתמהה. והנ"ל בכוונתו כעין דאי' לעיל (דף י"ג ע"א) בבעיא דרבי אבא הפריש קרבן וחזרה וילדה מהו. ע"ש בפירוש רש"י דענין הבעיא הוא אי בעי למהדר לקדושי דהוה לי' כחולין יעוש"ה. וה"נ דכוותי' דר"א דס"ל דתגלחת סותר והו"ל כנטמא שחרית קודם הפרשת הקרבנות לזה חשיב ליה כהקדש בטעות דצריך להקדושי פעם אחרת ואם ירצה יפוק לחולין ויביא אחר במקומו ולחכמים דס"ל תגלחת אינו מעכב הו"ל הקדש מעליא וחל עליהם שם קרבן לנזירתו. ומש"כ צריך להחליף ר"ל דצריך עוד להקדושיה ואם ירצה יוכל להביא אחר במקומו או אף זה שהפריש ויקדישו פעם אחרת ולחכמים אינו צריך למיהדר להקדושיה. כנ"ל כוונתו. אף שהלשון משונה קצת. ואולי טעות הסופר היה שהחליף צריך במקום יכול. וכצ"ל דלר"א שהפריש תחלה [יכול] להחליף ויביא אחר במקומו וחכ"א כו' אינו [יכול] להחליף כו' ובסו"ד צ"ל דשמעינן מיניה דר"א כו' אינו [צריך] להביא לקרבנותיו כו'. אך קשה דהסוגיא דלעיל (דף י"ג) שם אזלי אליבא דב"ה דקיי"ל כוותייהו דהקדש טעות אינו הקדש אבל ר"א שמעינן ליה בערכין (דף כ"ג) דס"ל כב"ש דהקדש טעות הקדש כ"ש בכה"ג בהאי נזירות גופיה דראוי להיות הקדש ולא ליפוק לחולין. ואולי יש לחלק קצת. עיין ברפ"ה דמכילתין ובתד"ה נשאל. ויו"נ דלאו למיפק לחולין קאמר רק להיות עליו שם הקדש לנזירות שהופרשו. וגם אם לא חל עליו שם חטאת בטעות וכה"ג. גם מה שפי' רש"י בדעת חכמים אותו ראשון בלבד לא עלה לו ר"ל אותו שרצה לגלח עליה