ברכת ראש נזיר יג

בעזה"י הגהות ישרות וביאור יפה על מסכת נזיד במשנה כל כנויי כו' הא דתני כל אתי לרבויי עוד כנוים מלבד מה דתני במתניתין לא מבעי' למ"ד לשון העמים הם דאתי לרבויי עוד כנוים משאר העמים אף למ"ד לשון שבדו חכמים הם מודה נמי דכל לשונות משאר העמים בכנויהם הוי כעיקר קרבן וכדאיתא בש"ס דפתח בעיקר קרבן ברישא דקבלת נזירות על עצמו לא בעי בלה"ק דוקא. רק פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש קאי על כנוין המפורשים במשנה כפירש"י בנדרים שם. והא אתי לרבויי. ובזה ל"ק ע"ד הרי"ח שבתוס'. אך מלשון רש"י מבואר דלמ"ד לשון חכמים אתי האי כל לרבויי שחייב בכל דיני נזירות אף לקרבן ע"ש:

בגמ' וקאמר כל הרואה כו' הך וקאמר קאי על רבי שסידר המשנה דס"ל כן בריש סוטה ועיין בתוס' בזה:

שם מהיכא דסליק ההוא מפרש ברישא כדתנן במה מדליקין כו'. לכאורה קשה אמאי לא הביא ראיה מרישא דתנן שתים שהן ארבע בפנים כו' לפירש"י ותוס' שם דבפנים אבעל הבית קאי וקתני כיצד העני עומד בחוץ כו' וי"ל לפי דשם כולהו כחד ענינא נינהו דמה לי אפוקי או עיולי מפרש במה דסליק ונקט המשנה דרך לא זו אף זו, והיינו למאי דהקשה הש"ס שם אמאי חייב והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' על ד' וליכא א"ר מני ר"ע הוא כו'. ודלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי כו' הא מני רבי כו' לא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה כו'. וכ"ת ה"נ במקורה תינח רה"י רשות הרבים מקורה מי חייב כו'. ודלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי כו', עד דמסיק ידו של אדם חשובה כד' על ד', ועל סדר זה נקט מתני' לא זו פשט העני ונתן לידו דבעה"ב דחייב, דהוי תרתי למעליותא, הנחה וגם ברה"י מקורה. אף גם נטל מתוכה כו' דהוי עקירה מידו דחייב, ולא זו ברה"י מקורה אף גם פשט בעה"ב ונתן לידו של עני ברה"ר שאינו מקורה דחייב, ולא זו בהנחה, דמזה עדן אין ראי' לידו דחשוב כד' ע"ד, די"ל אחרים היא כדאי' בשבת שם אף גם נטל מתוכה והכניס דהוי עקירה, ומרה"ר שאינו מקורה ג"כ חייב וע"כ ה"ט דידו של אדם חשובה כד' על ד' יעוש"ה ולזה הביא ראיה מהנך דחילוקי דינים הם דגם בזה מפרש במאי דסליק מיני':

רש"י ד"ה כל כו' לשון העמים הן () משום כו' כצ"ל ועיין בתד"ה נזיר וי"ל דאה"נ כו' ע"ש:

ד"ה תנא כו' סדר נשים [היא] ותנא כו' כצ"ל ועיין בתוס' סוטה (דף ג') סד"ה רבי:

ד"ה אלא כו' גבי בהמה יוצאה איסורא] איידי בהמה הוא דאתי שאסור לגמל לצאת [בדבר שאינו ראוי לה] אבל הוא אינו חייב הלכך קלישא כו' כצ"ל ותיבת באפסר נמחק כדאי' בשבת (פרק ה') ור"ל שהחיוב אינו בא ע"י איסור עצמו רק ע"י בהמה הלכך קלישא איסוריה:

תוס' ד"ה האומר כו' דאיכא הוכחה [כגון] שנזיר כו' כצ"ל:

ד"ה או אהא נאה גם [זה] נקרא ידות נזירות ובגמרא [אפרש] כו' כצ"ל:

ד"ה מיר כו' [הא] דקתני כו' חייל עליה נזירות נמי () כי אין מתכוין כו' כצ"ל ור"ל רק שמכוין כפי משמעות שיצא מפיו וכ"ה בירושלמי ובזה סרה תמיהת התוי"ט ע"ש ומוכח דס"ל בשאר לשונות העמים צריך כוונת הלב לנזירות כיון דאינו ניכר כ"כ מאמירתו כהך דמוקי בגמרא באומר אהא דבעי שיאמר בלבו ועיין בר"נ רפ"ק דנדרים בא"א:

בא"ד וא"ת ולריש לקיש איך יביא קרבן כו' ולא ניחא להו למימר דר"ל לשטתו (לקמן כ"ט) דקסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא כו' דהאמר הש"ס הכא כנוין מעיקר קרבן הוא משמע מה"ת עתוס' (לקמן כ"ט) ד"ה קסבר ובר"נ ריש נדרים וז"פ:

בא"ד והר"ר יחיאל פירש [דלריש לקיש] לאו כצ"ל ור"ל דהנך כנויים הוה כעין נדר שלא לשתות יין ולגלח ל' יום ואסור בלא יחל דברו ונכלל בשם נדרים ובזה מיושב מה דקשה לכאורה על דבריו (מנדרים י"ט) כל שספיקו חמור כו' והא משכחת לה גם בנזיר בכנויים שאין ספיקו חמור ולמ"ש א"ש שאין זה בכלל דבריהם ספק נזירות להקל. לפירושו צ"ל דהש"ס קאי על עיקר הכנויים דכל הלשונות וכמו שכתבתי בפירש"י:

ד"ה האומר כו' [ולגופיה] לא כו' דטפי משמע אהא [שינזור] כזה מן הריני כו' כצ"ל ועיין בתוי"ט שהביא ראי' מרפ"ד דלקמן. ובמשל"מ פ"א דנזירות דחה ראייתו ועיין בר"נ (נדרים ט' ע"א) ד"ה כשהיה דפליג ע"ז ולדעתו י"ל דתרי מילי נקט הריני או כזה דמיקרי יותר עיקר נדר מידות:

ד"ה הריני כו' אלא דגמר () דבורו כו' דמפרשינן דבוריה [דמשמע] כו' כצ"ל:

ד"ה מ"ט תני נזיר כו' כדפריך [התם] מכדי כו' דתנא אקרא קאי:

הס"ד כצ"ל וזה דעת תוס' דפירשו דקרא דערות דבר מי גרם כו' הוא דרך אזהרה דנכון שתשמר עצמה מן היין ואין ראי' כ"כ לנדור נדר נזיר בזה להכי הביא הך דרבי מסמיכות דקרא לומר כל הרואה כו'. ומש"כ ולכך שנה נזיר ר"ל בלשון זכר ע"ש האיש שגם הוא כו'. ויותר נ"ל מש"כ אבל לא בנדר דר"ל דאשה אינה ראויה להזיר לפי שדעתן קלות ועיין נדרים (ט') כנדרי רשעים נדר בנזיר כו' ולזה אמר גבי איש כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר כו' ולכן שנה נזיר גבי איש במסכת נשים אצל סוטה שגם הבועל נבדק כו':

ומה"ד וקשה דלמה כו' אקרא קאי [דהביא] בסוף כו' יזיר עצמו מיין [דגרם] זה עבירה כו' כצ"ל וזה הוא איזה גליון שבתוס' בענין אחר כמצוי במסכת זו ור"ל כיון דיש סמיכות נזיר לסוטה וגם יש סמיכות לכתובות ונדרים דהוא עיקר סדר נשים כפירש"י להכי תנא גיטין בסוף סוטה וגם לתירוץ זה צ"ל דמשום סמיכות לבד לא סגי וצ"ל דאקרא קאי כמש"ל. אח"ז ראיתי במראה הפנים שבירושלמי סוף מסכת יבמות דפי' לשון תוס' בלי הגהה ור"ל לא מיבעי כשרואה איסור ערוה ודאי דמותר ליזור אף גם בסוטה ספק כל הרואה בקלקולה יזיר דגם זה עבירה אף שטהורה היא מ"מ היחוד הוה עבירה ע"ש והמעיין יבחר:

ד"ה אלא הכא כו' [דבין] הכנויין כו' כצ"ל וצ"ל דס"ל נמי בכנויין דעיקר נזירות הוא:

ע"ב גמר' אבל () אין הנזיר כו' כצ"ל. רש"י ד"ה חביבין ליה [ומפרש] להו כו' הא לא הוי [כן] מדקא כו' כצ"ל:

ד"ה ולענין כו' ובפ"ק דנדרים פריך כו' ועיי' בר"נ ריש נדרים משכ"ש ולדבריו מיושב שינוי הסוגיא מהתם להכא דכאן מתרץ דמתחיל בעיקר קרבן לכן אף הכנויים שבדו חכמים מיקרי עיקר קרבן דלא גרע הסכם לשון חכמים מלשון שבדו נכרים ובנדרים מתרץ בע"א דפתח בכנויין דאורייתא ברישא ר"ל מה שמפורש באורייתא ע"ז שפיר פריך הניחא כו' דהא כל כמה דלא שמעינן לשון שבדו חכמים לא נדע מי שם לשון זה לחייב עליו ויעו"ש עוד הרבה שנויים בסוגיין:

ד"ה לימא כו' ליכא לספוקי בנזיר כלל ש"מ דקסבר כו' כצ"ל והכל דבור א'. לכאורה משמע דאי הוה איכא לספוקי לא היה צריך שמואל לאוקמיה שנזיר עובר לפניו דמספק הוה נזיר אך א"א לומר כן דמתניתין משמע ודאי אף לקרבן וכ"ה בלשון הש"ס בזמן שנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי כו' מוכח דלודאי קאמר ועוד הא ספק נזירות להקל וצ"ל הא דנקט לספוקי הוא משום דידים שאין מוכיחות הוה ענין ספק ומ"מ בדבר זה יותר מורין דכוונתו לנזיר כדאיתא בתוס' או לפי מה דמסיק דקאמר בלבו וכן הוא לשון הש"ס (לקמן ג' ע"ב) חיישינן שמא כו' וצ"ל נמי כעין זה כמ"ש ומ"מ בעי נמי הוכחת פיו ועז"א לימא כו':

ד"ה אמרי כו' דלא נתנה נזירות כו' לישנא בעלמא נקט ור"ל דבעי הפרשה בפיו ולא דמי זה לדלקמן (ס"ב ע"א) ע"ש:

ד"ה נזירותו כו' בתמיה ואי אמר כו' מלשון זה משמע אף דגמר בלבו להיות נזיר ס"ד דלא מהני כיון דאמר לשון נאה והו"ל כאלו אמר כנדרי כשרים דלא אמר כלום כדאי' בנדרים (ט') ואולי צ"ל מאי אמר אהא נאה כו' דס"ד דאי אפשר לפרש לשון נאה אנזירות:

תוס' ד"ה ה"ג אמרי אין כו' וי"ס דגרסי אמרי לא בזמן שנזיר עובר לפניו כו' וה"פ לעולם כו' לא בעי ידים מוכיחות ולא משמע כן בקידושין [דקאמר התם] הרי את כו' איכא לקמן (דף כ"ט ע"ב) לימא כו' וכדאפרש. הס"ד כצ"ל:

ד"ה דקאמר כו' כזה העובר לפניו. הס"ד כצ"ל:

ד"ה מה כו' בלבו נזיר [אין] זה כו' כצ"ל:

ד"ה אמר שמואל כו' משום דמפרשי בתרי טעמי הס"ד מוכח דס"ל דאמר בלבו צריך בכולהו וכ"ה דעת הרמב"ם:

ד"ה ואמאי כו' ותוהה על הראשונות כ"ה בנדרים (דף ט' ע"ב) גבי אשם נזיר טמא דהוה כעין חולין בעזרה אבל נזיר טהור אמיד נפשיה אבל בשמעתין איתא טעם אחר דלמא אתי למיעבר וצ"ל דס"ל דמזה דנטמא באונס ונמשך ימי נזירותו לא שייך לקראו חוטא רק דה"פ כיון שנמשך ימי נזירותו במה דלא אמיד נפשיה