ברכת ראש נזיר קכט

דזב אסור ולא אמרינן דבא הכתוב לומר זמן הבאת הקרבנות, עז"א ואי במחנה לויה קאי (ר"ל מצי קאי וכ"ה בש"מ) כלומר דאם מותר ליכנס במחנה לויה רק דהכתוב בא לומר זמן הבאה אמאי קרו ליה אהל מועד דהא ביאתו היה במחנה לויה דאי"ל בעזרת ישראל דהוא מחנה שכינה הא מחוסר כפרה הוא ואסור ליכנס למחנה שכינה ולזה צ"ל דהכתוב להיקשא אתי מה אהל מועד כו' אף טבול יום דזב כיון שהוא נמי מחוסר כפרה אסור גם במחנה לויה ומתרי טעמי הוא שהוא טבול יום ומחוסר כפרה כמו שביארו זה בזבחים (דף ל"ב) בתד"ה ור' יוחנן ע"ש. וזה שכתבו דהם לא פירשו איך מוכיח דטבול יום דזב אסור ולהכי סברי הטעם דט"י דזב כזב לכל מילי אף לענין שוחטין וזורקין עליו. אבל אביי פי' טעם הברייתא דלהכי זב אסור במחנה לויה משום דהוא נמי מחו"כ דאסור ליכנס אל פתח אהל מועד ורק לענין זה דינו כזב ולא לכל מילי אבל בנזיר דלאו מחוסר כפרה הוא גם ט"י מותר במחנה לויה והכתוב בא לומר זמן הבאת הקרבן. או כמש"כ בפי' רש"י דאשמועינן עמידת בעלים על הקרבן ואף במחנה שכינה דהא לאו מחו"כ הוא. ומש"כ התוספות דזב אסור ליכנס כו' הוא חוזר לדעת אביי דס"ל טעם זה הרי חוזר אביי ומשנה כו' וזה ברור ופשוט לאמתו. אך כיון שהאו"מ לא ירד לסו"ד וכתב מש"כ וכן שאר מפורשים לא עיינו כ"צ הארכתי קצת בפשט דבריהם. ודע שיש ט"ס בכל הדפוסים בתוס' יבמות (דף ז' ע"ב) ד"ה ור"י שצ"ל [וי"ל] דוקא לענין פסח כו'. וכן בתוספות זבחים (דף ל"ב ע"ב) בד"ה ור"י יש ט"ס זה וכצ"ל [וי"ל] ודאי הא דאמר דמחו"כ דזב כזב דמי לאו לענין ביאת מקדש כו'. ולאו מלשון [ובא] דרש דא"כ כו' וכ"ד אחת הן דבאו לסתור שם דאין לומר דר"י סבר ט"י דזב לאו כזב דהא רבא אית ליה ג"כ כר"י וס"ל אפילו במחוסר כפרה דזב כזב דמי. ועז"א וי"ל דודאי רבא מיירי לענין אחר לפסח הבא בטומאה כו' אבל לענין ליכנס למחנה לויה ס"ל לר"י טבול יום דזב לאו כזב דמי והיינו בזב בעל שתי ראיות דאינו מחו"כ אבל הכא בגמרא מיירי בזב בעל שלש ראיות דהוה נמי מחו"כ להכי אסור ליכנס גם במחנה לויה וזה כמש"ל וג"ז פשוט רק לפי דהמפרשים המגיהים לשון רש"י ותוספות העלימו עיניהם מזה כתבתי זאת למזכרת:

ד"ה תגלחת טהרה כו' ואחרי שאמר הכתוב שעל השלמים יגלח כו' כן הוכיחו מיתור לשון המשנה דתנא ושוחט את השלמים ומגלח עליהם דאצ"ל ושוחט את השלמים דמינה סליק והול"ל ומגלח עה"ש אלא דר"ל ושוחט השלמים ברישא. ועז"כ ונראה דה"ט דשוחט ברישא משום שאמר הכתוב שיגלח על השלמים דין הוא שיקדימו והיינו משום דזריזין מקדימין למצות גילוח לכן ראוי שיקדים השלמים ויגלח עליהן. ומה שהקשו התוספות למה הקדים ושנה חטאת ועולה קודם לשלמים י"ל לענין הבאה חטאת ועולה קודמת ונ"מ לענין קריאת שם וכדאיתא ברמב"ם פ"ט מהל' תמידין ומוספין ד"ו בשעת הפרשה מפריש החטאת תחלה ואח"כ העולה. וכן הוא ודאי עולה קודם לשלמים שעולה ק"ק וכל המקודש מחבירו קודם את חבירו. ולזה הו"ל ג"כ נ"מ באין לו אלא לקנות אחת לגלח עליה אזי חטאת קודם שבאה לכפרה ומגלח עליה דהא אם גילח על אחד מהן יצא וביש לו על שנים יקנה חטאת ועולה שהן ק"ק ואח"כ שלמים ומ"מ לענין שחיטה כששלשתן עומדים שוחט אה"ש ברישא ומגלח עליהן. כן הוא לשי' התוספות וכן מוכח בש"ס לעיל (דף כ"ח ע"ב) אלא הכא במאי עסקינן כגון דשחט חטאת ברישא לפי' רש"י שם ע"ש אבל שיטת הרמב"ם הוא כפשט סידור לשון המשנה דנקט חטאת ועולה ברישא דכן שוחט ג"כ החטאת ברישא ואח"כ העולה ואח"כ השלמים ומגלח על השלמים וכן הוא סידור הכתוב. ולא פליגי ר' יהודה ור' אלעזר בענין הגילוח. וכן כתב התוי"ט רק שהקשה לשון דר"א שאמר שהחטאת קודמת בכל מקום כיון דר"י ס"ל נמי דקודם בנזיר ולא פליג רק בגילוח אי קודם הי' לו למימר שהחטאת קודמת וממילא דין הוא שיקדימו כמש"ל. וי"ל דאמר זה לאלומי' למילתי' לפי שאחז"ל מפני מה חטאת קודם לעולה שמתחלה נכנס פרקליט ואח"כ נכנס דורון וזה הוא בכל חטאת שבא על חטא אבל בחטאת נזיר דלאו לכפרה אתי' כי אם לאשתרויי ליין הוא דאתי כדאיתא ברפ"ב דכריתות למה קודמת. דיותר הי' ראוי לשחוט האי דמגלח עליה ברישא או עולה דכולה כליל אלא ודאי דגם כאן הוא מפני שמגלח על החטאת. ע"ז אמר שהחטאת קודמת בכ"מ מפני הטעם שראוי' לזה כן הוא הכא בחטאת שהקדימו הכתוב הוא מפני הטעם שמגלח עליה ודין הוא להקדימו. ולשי' הר"מ צ"ל דל"ג לעיל בש"ס (דף כ"ח) כגון דשחט כו' אלא כגי' התוס' שם ופירושם וכמש"ש ע"ש:

ע"ב מתניתין ואם גילח במדינה כו' בריש פרק ד' דראש השנה דתנא התם במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה איפליגו בזה בפי' מדינה דלרש"י ותוספות ירושלים הוא בכלל מדינה ולדעת הרמב"ם ירושלים הוא בכלל מקדש ומדינה הוא כל א"י וכאן החליפו שיטתם דהתוספות כאן פירשו דירושלים בכלל מקדש וצ"ל דהיינו טעמא משום דמבשלים שלמים בכל העיר סברא הוא דהתורה לא הקפידה אלא במקום שלא יבשלו שם. ומלשון הר"מ בפי' וביאורו משמע דירושלים בכלל מדינה [רק דפסק כר"י דברייתא ולא כחכמים. וזה לפי גי' במשנה היה משלח עיין בתוי"ט] וצ"ל דאזיל בתר פשטי' דקרא פתח אהל מועד. ועיין בתוי"ט בפ"א דשקלים. ודע דהא דתנן ואם גילח במדינה דיצא מיירי בגילח אחר הקרבת הקרבן ופשוט:

גמרא ואם נזיר טמא משלח תחת הדוד של אשם יצא מדתני יצא בדיעבד משמע דומי' דחטאת בנזיר טהור דנקטי' בהדיה. וצ"ל דס"ל להאי תנא דשערו נקבר ותנן בשילהי תמורה כל הנקברים לא ישרפו. מבואר דאף למ"ד בנזיר טמא יקבר מ"מ אם השליך תחת הדוד האשם יצא. וכן הוא דעת הרמב"ם. ולא ידעתי מה הי' לו לתוי"ט להביא ראיה להר"מ מלשון סידור התוספתא הלא מבואר זה בש"ס וע"ע ברש"י ומש"ש. ודע דהאי דתנא יצא הוא למצוה ור"ל שגם בזה מקיים המצוה כדיליף מזבח אבל לענין תגלחת פשיטא דיצא אפילו לא שרף כלל. שם של חטאת [ואשם] יצא מ"ט כו' כצ"ל:

שם להאי זבח [לרוטב] א"כ לימא קרא [רוטב] השלמים כו' כן צריך להיות:

רש"י ד"ה מ"ט כו' טעון [השילוח] תחת זבח כו' והיינו בדיעבד דתני יצא כמש"כ בש"ס ואתי הר"י וכחכמים דלקמן דאלו לר"מ דס"ל דגם טמא משלח לכתחלה והיינו משום דיליף נזיר טמא מטהור כהך דאיתא לעיל (דף מ"ב ע"א) א"צ לילף מזבח לרבות אשם דאינו מקריב אלא אשם ולא שלמים. ומש"כ בזה הש"מ בשם הר"ע לא אבין ומש"כ הוא עיקר:

ד"ה ה"ג ת"ר כו' ר' יהודה אומר [טהורים[ כו' כצ"ל:

ד"ה או שלקן שאינו מבושל יפה בכ"מ פי' רש"י שליקה בישול יותר מדאי עד שנימוחו עי' רש"י פסחים (דף ל"ט) ונדרים (דף מ"ט) ואולי בכאן ג"כ ר"ל שאינו מבושל יפה מחמת בישול יותר וכוון לתרץ קו' תוספות פסחים (דף ל"ט ע"ב) ועיין בתוי"ט:

תוס' ד"ה ר' יאשיה אומר אינו צריך כו' ואינו כ"כ דרך בזיון [וקאמר דהאי] א"צ למדרש כו' כצ"ל:

ד"ה ולא במי כו' ודוד שלמים [בעיר] הרי כו' כצ"ל:

ד"ה ולא נזירה ומשמע ליה טעמא] דקרא כו' כצ"ל. ור"ל דלא דרש ולא נזירה כלל כלל לא רק דמשמע ליה טעמא שמא יתגרו בה פרחי כהונה ולהכי במדינה מגלחת:

ד"ה לא היה כו' בגבולין לא היה [משלח] כו' ר"ל דלהכי אינו משלח במדינה אף דפתח אהל מועד לאו דוקא כדאיתא לעיל מ"מ אהני ליה פשטא דקרא למעט במדינה או משום דמחוסר לקיחה כו'. ולכאורה י"ל דנ"מ אי אזיל בתר פשטיה אינו משלח אלא במקדש ולא בירושלים. ולמאן דיליף ממחוסר לקיחה כו' גם ירושלים בכלל כיון דשלמים נאכלין בכל העיר אך מלשון התוספות לא משמע כן:

ד"ה ר' מאיר אומר הכל כו'. אבל קשה מנלן דנקבר ור"ל כיון דסבר ר"מ דטמא במקדש משלח ש"מ דמטהור יליף כדאיתא לעיל (דף מ"ב ע"א) א"כ מנ"ל דנזיר טמא במדינה הוא מן הנקברין ונסתר קו' האו"מ. אך בירושלמי משמע דר"מ מקרא יליף טמא לשרפה דס"ל סמוך אעפ"י שאינו ראוי וא"כ טמא שאינו סמוך דלא אתרבי מקרא הו"ל מהנקברין ואפר שערו אסור וכל הנקברים לא ישרופו כדאיתא שלהי תמורה וא"ש:

ד"ה נוטל שער ראשו כדאמר כו'. הוא פירוש על ציון הש"ס דר"ל דהש"ס מפרש למתני' דתנא נוטל שער ראשו הוא כדאמר בברייתא דנוטל מן הרוטב כו':

ד"ה חטאת ואשם [יצא] מ"ט אמר קרא כו' כצ"ל:

ד"ה א"כ כו' זבח [השלמים] למידרש כו' כצ"ל:

ד"ה ואח"כ כו' כל המעשים שמפרש [בקרא] הס"ד כצ"ל. ומש"כ לכאורה נראה כו' הוא משום דדחיק להו דכאן תנא דעת ר"א בסתם ור"ש פליג ולקמן (דף מ"ז) תנא במתניתין דעת ר"ש בלשון חכמים ור"א פליג. עז"כ בלשון לכאורה כו' משום די"ל דכאן למצוה מן המובחר קאמר דיעשה כתיקונה. ויו"נ דקמ"ל דבזה דעשה כתיקונה ובגילוח הותר מיד אח"כ ביין וטומאה אף בו ביום ולהכי לא תנא ג"כ היתר גילוח לפי דלא מיירי בלאחר זמן אלא גם בו ביום אבל בחיסר מצוה או קרבן או תגלחת אף דאינו מעכב מ"מ אסור עד לערב כמש"כ הר"מ בפ"ח מהנ"ז ד"ה. והדעת נותנת כן דכיון שכל היום זמנו הוא מצווה ועומד לעשות כמצותו ולמה לן להתירו לכתחלה והעיקר הא דאינו מעכב הוא כי פנה יום. ובחנם תמה ע"ז התוי"ט ספ"ח דנזיר. ובזה א"ש נמי לשון הר"מ בזה מקו' הלח"מ בפ"ח ד"ד ע"ש ואתי'