ברכת ראש נזיר קכז

למכתב אם ואב בן ובת אח ואחות, ולפ"ז לא היה צריך לכתוב באחותו מיעוטא דלה פרט לאיברים ומדמיעט הכתוב באחותו מלה וריבה מואמרת דמטמא לשדרה וגלגולת כו' הו"ל יצא מן הכלל ולא ללמד על עצמו יצא אלא ע"כ הכלל דמטמא לשדרה וגלגולת כו' ולא דרשינן פרט לחסר:

דף מ"ד ע"א גמ' מעשה שמת אביו של ר' יצחק בגינזק כצ"ל ולא זהו עובדא דאיתא במ"ק (דף כ') אביו של ר' צדוק ודלא כנוסחא אחרינא, וכן, משמע בשמחות פי"ב בראב"צ דס"ל לר"צ כר"י דמותר בליקוט עצמות של אביו ולטמאות אף דר' צדוק כהן היה, וע"ע בראש פ"ק דמ"ק די"א ע"ש:

שם וטומאה לא הותרה מכללה ק"ו כו' הוי מצי למימר תגלחת יוכיח שסותר ל' והותר, וצ"ל דהק"ו אינו אלא לרווחא דמלתא דבלא"ה יכול למיבעי מנ"ל דהותר מכללו וכה"ג איתא בש"מ לקמן בתגלחת כמש"ש:

שם ויין יסתור את הכל ק"ו מטומאה כו', ולא הוי מצי למימר מה לטומאה שכן מביא קרבן די"ל תגלחת תוכיח שאין מביא קרבן וסותר:

שם והתגלחת תסתור את הכל ק"ו מטומאה כו', ויש להקשות דנימא מה לטומאה שכן מביא קרבן והכא אין לומר כעין שכ"ל, גם בלאו ק"ו יכול למיבעי דמנ"ל שאינו סותר הכל דאדרבה הא צריך קרא שיסתור דבלא"ה הוה אמינא דומי' דיין דאינו סותר כדלקמן, וצ"ל דהק"ו לאו דוקא רק דמיב"ל כיון דקיי"ל דתגלחת סותר שלשים עכ"פ כדי גידול שער ואי אתה יכול לדרוש בזה מהכתוב דטומאה סותרת ואין הגילוח סותר מנ"ל לחלק בסתירה נימא דומי' דטומאה כיון שמצינו ג"כ חומר בתגלחת שעשו בה מגלח כמתגלח ה"ה האי חומרא שיהיה קדוש השער כפי משך ימי נזירותו. וע"ז משני שגם בזה יש לדרוש טומאה סותרת את הכל ואין גילוח סותר רק הא דסותר שלשים הוא מסברא דבעי תגלחת דגידול שער כדלקמן:

שם ותגלחת לא הותר מכללה ק"ו מיין כו' אמר רחמנא ראשו ואמר רחמנא זקנו לכאורה משמע דה"ק אמר רחמנא ראשו לר"א ואמר רחמנא זקנו לרבנן דכן הוא בסוגי' דלעיל (דף מ"א) דר"א מוקי ראשו לנזיר מצורע אבל רבנן דדרשי לראשו למדחי לאו דהקפה נפקא ליה למדחי נזיר מזקנו דכהן מצורע דדוחה עשה ול"ת ה"ה בנזיר כדאי' בתוספות שם ד"ה ואי כתב כו' דגם נזיר מקרי אינו שוה בכל ע"ש. מיהו קשה להס"ד דלא ידע מזקנו תיקשי ליה יותר הא אין עשה דתגלחת דוחה עשה ול"ת ולשי' הר"מ שכ"ל (דף נ"ח) דס"ל להש"ס לעיל (דף מ"א) דנזיר הוי ל"ת גרידא אתי שפיר דכן ס"ל להש"ס הכא. מיהו י"ל דגם המקשן ידע מזקנו דכהן מצורע דוחה עשה ול"ת. ומ"מ קשה לי' הא איכא למילף ק"ו מיין דלא הותר מכללו ביין מצוה וכדא"ר לעיל שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר דנזירות חיילא על שבועה אף דיש בו בשבועה עשה ול"ת לא יחל וככל היוצא מפיו יעשה נזירות דוחה אותו ולא הותר כ"ש איסור תגלחת דנזיר לא הותר. וע"ז משני אמר רחמנא ראשו ואמר רחמנא זקנו ור"ל דראשו מיותר דלמידחי לאו דהקפה מזקנו ידעינן וע"כ אתי לרבות נזיר מצורע. והא דאיתא לעיל דלרבנן אתא ראשו לעשה דוחה ל"ת היינו מקמי דמסיק הש"ס דנפקא לי' מגדילים ואתי' באם אינו ענין לעשה דוחה ל"ת השוה בכל וזו היא כפי' הר"מ שבתוס' שם אבל למסקנא י"ל גם לרבנן נפקא לי' מגדילים כדאי' בפ"ק דיבמות וראשו אתי לנזיר מצורע דלא נילף מק"ו דיין דלא הותרו ולקמן (דף נ"ח) דפריך הש"ס ומאן דמפיק ליה לראשו לעשה ול"ת לילף מזקנו. הוה יכול למימר דמזקנו לא יליף דס"ד למילף מק"ו דיין דלא יותר. אך עדיפא מינה משני לפי מה דסבר שם דנזיר מקרי לאו השוה בכל דעל הק"ו דיין יש למיפרך כדאי' בש"מ בשם הרא"ש די"ל טומאה תוכיח שסותרת והותרה מכללה וס"ל דהאי ק"ו הוא לרווחא דמלתא רק דמיב"ל מנ"ל דהותר מכללה מ"מ י"ל נמי כמש"ל בפי' הש"ס דמתרווייהו נפקא דאף דאיכא למיפרך הק"ו מ"מ י"ל לחומרא מקשינן ליין דלא הותר כנ"ל:

שם בעינן גידול שער והא ליכא. הקשה הלח"מ (פ"ו מה"נ ה"ב) לשיטת הרמב"ם דס"ל דאפי' בנזירות מרובה שנשאר עוד שלשים יום סותר שלשים יום אמאי הא איכא עוד כדי גידול שער ואפ"ה סותר א"כ נילף מינה יין ע"ש. ולא קשה מידי דהר"ם לא ס"ל כפי' רש"י ותוספות דבעי גידול שער ביום תגלחתו אלא משום דמצוה שיהא קדוש בגידול שער וכיון דנתגלח ואין כאן גידול שער בעי שיגדל עכ"פ בקדושה כדי סתם נזירות של שלשים יום ואח"כ ימנה משא"כ ביין דשתה ועבר לשעתו מאי הו"ל למיעבד ובמאי יתקן עותתו. ובאמת לפי סברא זו י"ל ג"כ דיסתור הכל רק דאימעיט לעיל מכי טמא נזרו דטומאה סותרת הכל ולא ד"א כמש"ל:

רש"י ד"ה יכול כו' [של] שאר קרובים. הס"ד כצ"ל:

ד"ה ת"ל כו' מכדי כתיב על [נפש מת לא] יבוא לאביו וכו' כצ"ל:

ד"ה לאסור כו' [וכדרבא] בפ"ק דמכילתין כו' כצ"ל. ומש"כ ומותר מכללו לא קחשיב ליה אלא היכא דחייל ואח"כ משתרי בהו. (א) משמע לכאורה דהא דקבעי ויין יותר דר"ל נמי בכה"ג דנזר ואח"כ נשבע שישתה דהוה אמינא דמצוה לקיים שבועתו והוה כתגלחת וטומאה דמשתרי באירע אחר נזירותו. אבל זה אינו דבכה"ג הו"ל שבועות שוא דנשבע לבטל את המצוה ורבא לא מיירי אלא בנשבע ואח"כ נזר. ולכן צ"ל דאף בנשבע ואח"כ נדר מיקרי חייל שבועתו לפי שהנזירות חייל ע"כ יין הרשות וגם באיסור הבא על ידי עצמו שנשבע שישתה לאפוקי קידוש דהוה מושבע עליו מהר סיני לא מצי חייל. ולז"א דמש"ה מקרי גבי טומאת מצוה היתר מכללא אף דע"ז נמי מושבע מהר סיני לטמא למת מצוה ולא הוה מצוה הבאה ע"י עצמו מ"מ לא דמי לקידוש דהיא מצוה תמידית נמשך מקודם זמן איסורו ואקרקפתא דגברא מונח. משא"כ טומאת מת ותגלחת שהם מצות מקריות וחל עליו הנזירות בכולל קודם שבא המצוה. (ב) והנה לפ"ז לכאורה נראה בתגלחת וטומאה כמו שהותר מכללו אצל תגלחת מצוה ומת מצוה כ"ש שהותר בתגלחת וטומאה הבא ע"י עצמו כגון שנשבע שיגלח או יטמא ואח"כ נזר דומי' דיין דה"א דהותר מכללו אצל שבועה ק"ו מטומאה היינו ביין דשבועה דבענין אחר לא משכחת לה. וכן הא דרצה למילף בתגלחת וטומאה שלא יותר מכללו ק"ו מיין היינו נמי מיין דשבועה. ועז"א ת"ל לאביו או מראשו וזקנו משמע דיליף מהתם שהותר מכללו בכ"מ. וכבר האריך בזה בתשובה שאגת ארי' סי' ס' ברוחב דעתו ומסיק דודאי כמו דגלי רחמנא ביין דנזירות דתיילא על שבועה דנשבע לשתות ה"ה בטומאה ותגלחת כה"ג חיילא דאיסורי נזיר ילפינן מהדדי. רק אי לא כתב רחמנא מיין ושכר הוה אמינא כמו שטומאה ותגלחת הותרה בתגלחת מצוה ומת מצוה ה"ה גבי שבועה וכן עד"ז סובב והולך כל הסוגי' דאי לא גלי רחמנא גבי תגלחת וטומאה דהותר הוה אמינא ק"ו מיין דלא הותרה רק לפי האמת דגלי רחמנא גבי תגלחת וטומאה דהותר גבי מצוה דממילא וגבי יין גילה הכתוב דלא הותר גבי שבועה אמרינן היכא דהותרה הותרה ותו לא משום דילפינן נמי איסורי נזיר בהדדי ומחלקינן בין שבועה הבאה ע"י עצמו דחל נזירות עליה ובין מצוה דממילא. ומ"מ לא מקרי כ"כ מושבע ועומד מהר סיני כקידוש דנילף מינה כחילוק שכתבתי לעיל בדעת רש"י. והא דאמר בש"ס ותגלחת לא תותר מכללו ק"ו מיין כו' אף דיליף מהדדי דגם גבי תגלחת לא הותר גבי שבועה מ"מ עבד ק"ו כיון דעכ"פ לא מצינו זו הקולא דהותר מכללו גבי יין. והשאגת ארי' שם האריך בזה להשיב ע"ד רש"י ע"ש. ולפמש"כ בהרחבת הביאור לא קשה. ובפרט לפי מש"כ בש"ס דכל הני ק"ו לאו דוקא ואינו אלא לרווחא דמלתא כי בלא"ה צריך לכאו"א ילפותא מקרא. ועמשכ"ל (דף ד' ע"א) בפי' רש"י שם ותלמוד לכאן:

ד"ה ומה טומאה כו' [וכדהוכיח] בסמוך. הס"ד כצ"ל:

תוס' ד"ה ובאו כו' ר' יהושע בן אלישע [וזקנים] שהיה כו' כצ"ל:

ד"ה חומר כו' משום דבעינן גידול [שער] שיהא השער בשעת תגלחת מצוה כדי גידול שער [דסתם] נזירות והיוצא כו' כצ"ל. וע"ל (דף ל"ט) בתד"ה סתם נזירות:

ד"ה חומר ביוצא מן הגפן שלא הותר מכללו [דאסור] כו' כצ"ל:

ד"ה כי טמא נזרו () מיעוטא הוא. הס"ד כצ"ל:

ד"ה שעשו בה כו' [כנזיר] עצמו כו' כן צריך להיות:

ע"ב גמרא ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד [לשער ניקנור] אימתי הוא בא כו' כצ"ל. וכן העתיק התוס' זבחים (דף ל"ב) בד"ה ור' יוחנן וכן משמע בש"מ ועל זה קאי ציון התוס' שער ניקנור (דבדף מ"ה) וכן הוא בס"י ולז"כ שם וע"כ האי לפני ה' שער ניקנור הוא כו' וקאי אהאי קרא דזב ופשוט:

שם גבי נזיר טמא נמי דכתיב [יביא שתי תורים וגו'] אל הכהן אל אהל מועד כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אמר לי' ר' טרפון מה בין זה למצורע שאף כן שנינו [בת"כ] במצורע כו' [והיה] ביום כו' קרבנותיו בשמיני () ואם גילח כו' כצ"ל:

ד"ה ומצורע כו' אינו טהור עד שמגלח כו' ור"ל דלהכי בעי שיטבול אחר הגילוח וכדמסיק:

ד"ה ונזיר כו' [לכן] אם לא טבל בשביעי כו' כצ"ל:

ד"ה קיבלה כו' להביא קרבנותיו [ביום שמיני] עצמו וא"צ הערב שמש () להמתין עד התשיעי. הס"ד כצ"ל:

ד"ה אמר רבא כו' בשמיני דטבל בשביעי כו' אלא במעורב שמש [דשמיני] ושבשתא הוא כו' א"ל ר' טרפון [התם] כו' כצ"ל והד"א:

ד"ה [אמר] אביי כו' וביום