ברכת ראש נזיר קכו

כדאיתא בנ"י וברמ"א סי' שע"ד דאז נקרא מת מצוה מיב"ל, ועמש"כ בתוס' בזה ובביאורי הגר"א סי' שע"ג ס"ק כ"ג ציין מאריכות לשון זה ע"ד הב"י שם בשם הרמב"ן שבחייו לא מקרי חסר:

רש"י ד"ה אמר רב חסדא כו' אעפ"י שהראש כו', כן מוכח מקו' הש"ס אבל מחזיר כו' דאפי' ישנו בעין מקרי חסר:

ד"ה והא אית ליה ברא ואלו כו', לכאורה אינו מובן דאדרבה מטעם זה דלית ליה אלא ברא הו"ל לגבי בן מת מצוה. וצ"ל דס"ל כיון דהבן חייב להתעסק וליטפל בקבורתו א"כ מועל עליו לחזור אחר מי שיקברוהו ולא הוי כמת מצוה ועי' בתוס' ומש"ש:

ד"ה ואינו כו' אלא בשר הפורש ר"ל דבשר מן החי טהור כדאית' בפ"ו דעדיות:

ד"ה אבל מחזיר כו' וקשיא לרב חסדא [דס"ד] דהאי סתמא לד"ה היא. הס"ד כצ"ל:

ד"ה [ה"ג] דתניא ר' יהודה אומר כו' אבל לא לאבר [אחד] ומוקמינן כו' כצ"ל:

ד"ה והתניא רב כהנא כר' אליעזר בן יעקב כלומר בברייתא דראב"י () לה [יטמא] בגופה שלם כו' שאינו מטמא לה. ומה"ד כזית נצל כו' מפי ר' אליקים ולקמן [מפרש] בשר כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה א"ל רב המנונא כו' [וצריך לעיין מה רצה להקשות]. הס"ד כצ"ל. ובאמת הוא צע"ג דמאי סובר רב המנונא אי קסבר דהו"ל מת מצוה וס"ל דלמת מצוה מטמא אפי' בחסר א"כ פשיטא דמטמא לאביו כדאהדר לי' רב חסדא, ודוחק לומר דס"ד דלאביו מיגרע גרע בחסר כיון דאפיקתיה הכתוב ממצות טומאת קרובים ה"ה בדין מת מצוה דהדעת אינו נותן כן, ועוד הא הדר שאל והאי מת מצוה הוא כו' משמע דלא ס"ל דהוה מת מצוה וא"כ לא יטמא לדר"ח ואי מספקא לי' נמי במת מצוה דעלמא לישאל ליה סתמא מת מצוה מאי ולא יהא תורה שלנו כו' ויבואר ד"ז בסמוך ע"ש:

ד"ה והאי כו' והאי יש לו [ברא] לשכור אחרים שמתעסקין בו. הס"ד כצ"ל וכן משמע מספרים ישנים. וקשה לי דהרמ"א בסי' שע"ג סעי"ד פסק כהנימוקי יוסף דאם אינו מוצא מי שיקברהו רק בשכר אינו חייב לשכור משלו ולא הביא דברי תוס' דכאן דס"ל דיש לו לשכור, ולכאורה ע"כ מוכח זה מהש"ס דעכצ"ל דיש עמו עוד אנשים אחרים שיתעסקו דס"ד דאין זה מת מצוה רק דמשני דבאורחא כמי שאין לו קוברים דמי, וכדאיתא ברמב"ן הובא בהרא"ש האי טעמא דאחרים ההולכין בשיירא אין עונין לקוברו אם הבן לא יתעסק עמהן בקבורתו וא"כ לפי מה דס"ד שמוצא אנשים מאי יקשה והא אית ליה ברא יותר הול"ל והא אית ליה אחרים, ובפרט לפי' התוס' דהאי קורא על המת קאי ותליא בעונין קרובים זה יגרום שנחשב לגבי הבן מת מצוה, ולזה פירשו דהיה לו לשכור, ובחפשי בספרים מצאתי בדברי חמודות הלכות טומאה סימן ח' שעמד בזה וס"ל דהתוס' פליגי ע"ד הנ"י, ול"נ דהתוס' לא כתבו זה רק לגבי ברא כיון דמוטל עליו לקוברו ואם אין לו לאב חייב לכבדו ולהנותו משלו אין זה כמת מצוה שיטמא בזמן שחסר, ולז"א והא אית ליה ברא אבל גבי אחר שאני דאינו מחוייב לשכור ומיקרי לגבי דידי' מת מצוה וכהנ"י והדברי חמודות שם כתב דהתוס' ל"ג והא אי"ל ברא וגרם לו זה הנוסחא ישנה בספרים ישנים והא אית ליה שכר לשכור כו' וזה אינו וצ"ל והא יש לו ברא לשכור כמ"ש ופשוט. ומ"מ משני כיון דאזיל באורחא עשאהו כמי שאינו מוצא לשכור דלא שכיחי אנשים שם. (ב) ואחר העיון נ"ל דמש"ס זו סייעתא להנימוקי יוסף, דהנה התוס' בדיבור הקודם הקשו לשאול לדעת כוונת רה"מ בשאלתו וכמש"ש, אך י"ל בענין זה דשאל אלא מעתה דמצד מצות קרובים אסור לטמאות ואם קאזיל בפקתא דערבות ופסקי לרישי' דהו"ל מת מצוה דאינו מוצא אנשים בחנם ומצד דין מ"מ אצל אחר א"צ לשכור אחרים וכהנ"י ה"נ דלא ליטמי וזה גופי' מספקא לי' כיון דמצד מצות טומאה לאביו אסור בעצמו רק מצד דין מ"מ אם הוה דינו כמת מצוה דאינו מחוייב לשכור או כדין טומאת אביו דחייב לשכור, וע"ז אמר אלא מעתה דבגוונא אחרינא לא משכחת לה דהיכא דחל עליו מצות קבורת אביו ודאי דחייב עליו ליטפל עליו בעצמו או לשכור אחרים לקברו כדין כל מ"ע רק לרב חסדא דס"ל בחסר אזדא ליה מצות קבורה בעצמו ואסור לקברו רק מדין מת מצוה ופשיטא היכא דמוצא ישראלים לקוברו בחנם אסור בעצמו כדאי' בתוס' ומיב"ל אם גם כשאינו מוצא בחנם רק בשכר אי אסור בעצמו או לא דהוי לי' כשאר מת מצוה, ור"ח לא הבין מתחלה כוונת שאלתו והבין דשאל לו אם לגבי מת מצוה נמי אסור בחסר וע"ז אמר מת מצוה קאמרת כו' דמת מצוה ודאי מותר כדאשכחן בנזיר וכ"ג דאסור בטומאת קרובים ומותרים במת מצוה, ולזה פירש לו שאלתו והא אית ליה ברא ויכול לשכור וא"ל כיון דבאורחא הוא ולא שכיחא כל כך לא אטרחוהו כ"כ ומותר לטמא ופי' זה נכון:

ד"ה כיון כו' לא ליטפל בהן כהנים קרובים כו' ר"ל קרובים שאינם משבעה מתי מצוה רק דישראלים רחוקים מתרשלים באמרם שיש קרובים שיטפלו בו לז"א שמחויב הישראל ליטפל דלא נקרא זה מת מצוה ורק בבעל הקטנה עשו אותו חכמים כמת מצוה מטעם זה כדלקמן ולא לגבי אחר, והנה דברי ר"י הוא עפ"י מאן דמפרש דקורא אכהן קאי וכדאי' בהרא"ש בה"ט דהיינו שהכהן אינו מוצא אחרים שיבואו לקוברו אבל אם יש ישראל שהכהן קורא אותם והם עונים אין זה מת מצוה, אבל למאי דמפרש התוס' לעיל שקורא על המת קאי אם יש לו קרובים שישתדלו ועונים אותו אבל באין לו קרובים ה"ז מת מצוה ואפ"ה כתבו הכא שלא ליטפל כהנים קרובים דהמצוה אישראל רמיא, צ"ל דהא שכתבו לעיל ויש לו עונין קרובים ר"ל משבעה מתי מצוה דחל עליהן מדינא אז אין עליו שם מת מצוה לגבי כהנים אחרים אבל בשאר כל אדם כולם שוין וחזר הדין דיטמא ישראל ולא יטמא כהנים:

בא"ד וצ"ע מהאי דפרק כו' ומטמא לה [ופריך הא] אין כח לעקור דבר מן התורה ואמאי מטמא [לה]. ומשני כו' יש כח לעקור ובאשה [יש טעם בדבר] דדייקא כו' כצ"ל, ועיי' בתוס' יבמות שם, ולכאורה משמע דלדעת ר"י מותר לכתחלה לבעל הקטנה לטמא לאשתו אף במקום דיש ישראלים הרבה כשאר בעל שמטמא לאשתו דאורייתא, אבל אינו מוכרח לזה די"ל הא דיורשה ומיטמא לה אתחלת התקנה קאי כשתקנו בזמן הגמרא נשואין לקטנה כדין בעל ליורשה וחששו חכמים פן יחרה אף הקרובים וקנאתם בבעל ההוא ויתרשלו הימנה ויכבדו להטיל טיפולה וקבורתה על הבעל עד שימנע מירושתה כאיש אחר ותתבטל תקנתם ע"ז תקנו חז"ל ליטמא לה בעצמו ואינו מחויב לפזר ירושתו דכיון שהקנו לו כל נכסיהם כדאיתא שם אז דין מת מצוה גמורה יש לה אם רוצים להתרשל הימנה מחמת זה שלא יירש אותה והו"ל קרי ולא ענו לה ובזה לא יתבטל תקנתם. ומ"מ י"ל דחזר הדין למחויב לה היכא דיש ישראל וכהן יטמא ישראל כי למה להו לעקור ד"ת בחנם, וכ"ז בנישואי קטנה אבל היכא דמן הדין יורש הוא כגון בנזיר וכ"ג לקרוביהם ואינך דחשבו שם לא חששו חכמים לתקן בזה והעמידו על ד"ת בסתם דלא יטמא וכשאינו מוצא מי ומי לשכור לקוברה הו"ל מת מצוה, ואולי יש להעמיס זה ג"כ בדבריהם ומסברא נ"ל נכון כמש"כ:

ד"ה מיתבי לה יטמא גבי כהן הדיוט כתיב. הס"ד ומה"ד ואינו מטמא לאיבריה פרט לאבר מן החי כו'. וצ"ע מנא לן [ושמא] מלאביו נפקא. הס"ד כצ"ל. וכן משמע מס"י וכ"ה במי"ט בה"ט ס"ז ע"ש. וה"פ דלמאי דאמר לפי שאין מטמא לאבר מן החי של אביו כ"ש לאחותו משמע דפסיקא ליה באביו שאין מטמא ומנ"ל הא דאי ידרוש זה מלאביו אין צריך דרשה דלה לאחותו דכ"ש הוא, וע"ז אמר ושמא מלאביו נפקא ר"ל אחר דמיעט הכתוב מייתורא דלה שאין מטמא לאיבריה ס"ל נמי מלאביו למעט זה ובברייתא דר' אליעזר בן יעקב דלקמן דיליף במה מצינו לא נקט לפי שאין מטמא כו', והאורח מישור הגיה וצ"ע דל"ל יטמא מלאביו נפקא ושיבוש הוא דלמאן דיליף מלה לאיבריה לא יליף מלאביו למעוטי כדמוכח באידך ברייתא דאמר יכול לה יטמא כו'. וכן משמע בסוטה (דף ג') דר' ישמעאל דריש לה יטמא ואין מטמא לאיבריה ופריך ור"ע כו' ולא משני מלאביו נפקא אך בתוס' שם הקשו איפכא דלרב חסדא דממעט מלאביו פרט לחסר למה לי לה ע"ש בזה:

ד"ה אבל מחזיר כו' לאו דחסר פורתא [הרי] כי אביו חסר [בכשעורה] מיטמא לו. הס"ד כצ"ל:

ד"ה ר' יהודה כו' אבל [בתחלה] ודאי מודה כו' דההיא דלעיל תניא בתורת כהנים [ר"י] אומר כו' כצ"ל:

ד"ה יכול לא יטמא כו' לקמן [פ' כהן גדול (דף נ') מפרש] לה. הס"ד ומתחיל הדיבור רוב מנינה ממנין [רמ"ח] איברים. הס"ד כצ"ל:

ד"ה כשהוא אומר כו' וסברא הוא כו' ור"ל ולא לרבות טומאה אאביו ואינך דיטמא גם לאיברים כיון דלא אשכחן בהו מיעוטא, ואי"ל דבא לאפוקי שלא לדרוש לאביו פרט לחסר דממ"נ אי יש לדרוש זה מלאביו א"כ יסתור ריבויא דואמרת מיעוטא דלאביו לאפוקי אי ידרוש אאחותו מתקיים שניהם:

ד"ה יכול כו' שבתורה שכתוב לטמא בהן. הס"ד כצ"ל וכן הוא בס"י:

ד"ה אמרת כו' ההיא נמי [דראב"י כר"י] ורב חסדא כו' כצ"ל ומש"כ ומן הדין הוי ליה למימר יכול יטמא כו', נ"ל דלא קשה מידי דבזה בא לאפוקי שלא נדרוש לאביו פרט לחסר דעז"א יכול לא יטמא לשדרה וגלגולת כו' ור"ל מטעם שחסר ותפס לשון טומאה בשדרה וגלגולת דומיא דאחותו דאיירי ביה על זה אמר אמרת מה אחותו כו' והיינו לפי משכ"ל בש"ס דלאו דוקא מלאביו קדרש רב חסדא פרט לחסר דה"ה מאינך י"ל כן דהו"ל