ברכת ראש נזיר קכה

ד"ה הא אי אפשר כו' דחוטמא עייל ברישא. הס"ד והא דאמר הכנים ידו בא להוציא מהא דאר"א בצירוף ידו לבית אז איכא משום טומאה ורבא אמר אפי' בהכניס ידו ור"ל שצירף לגופו והכניס יחד נטמא משום חוטמו:

ד"ה הכניס גופו כו' חוץ לבית. הס"ד וע"ז היה גליון מאיזה חכם כמו הלכוף כאגמון ראשו והוא פירוש על לשון כופה שבתוספות דר"ל שפנה ראשו לצד אחר:

ד"ה והא כו' בטרם יכנס [כולו]. הס"ד כצ"ל. ומש"כ בבא דרך אחוריו לא שמיה ביאה ר"ל דלהכי טמא תחלה קודם שבא לבית כדרכו ולא הוה טומאה וביאה באין כאחת וכן כתב האורח מישור ע"ש:

ד"ה כגון שנכנס כו' וצ"ל דהוא מסייע כו' משמע דהשהיי' אינו נחשב כמעשה ללקות עליו. ולכאורה הוא סותר למש"כ התוס' לעיל (דף י"ז) בד"ה אילימא דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם. ויש מקום לפרש ע"פ מש"כ התוס' בשבועות (דף י"ז) בד"ה או א"צ דלרב אשי חשיב שיעור שהייה כדי יציאה כמעשה היציאה וחייב ורב ביבי חולק דבעי יציאה וכניסה ממש ולזה הוצרכו שם לאוקמי הא דרבא דסובר דיש מלקות בשהייה לאיסור מלקות ולא לחיוב. וזה נמי ק"ל הכא דמיירי במלקות גמור ואי אפשר לאוקמי אלא בבא חבירו ופרע ולזה אמר דאיירי דהוא מסייע בכדי שלא יקשה ממתני' לרב ביבי. ולכן סתמו בתירוצא דמר בר רב אשי דהוא ודאי כאביו ס"ל דהשהייה חשיב כמעשה. אך לעיל כתבתי דס"ל דגם לרב אשי לא חשיב השהייה כמעשה. ולזה צ"ל כמו שביארתי שם דעתם באורך. והיינו דס' היכא דהביא עליו איסור טומאה במזיד אף דהבאת הטומאה לא היה ע"י מעשה מ"מ כיון דבטומאה זו יגרום מעשה שיצא באיסור לוקין עליו לאפוקי הכא שנכנס בהיתר ובא חבירו ופרע שלא מדעתו שלא הזיד בטומאה לא נחשב השהייה כמעשה אלא היכא דהוא מסייע אבל אם פרע חבירו מדעתו י"ל דתוספות מודה להרמב"ם בזה דהו"ל כמעשה כיון שהביא עליו הטומאה במזיד רק מלתא דפסיקא נקט במסייע. והא דלא אוקמי הש"ס בפרע בעצמו לפי דבסתמא הפורע בעצמו פורע מעט מעט והק"ל כי יפוק ידיה יסתאב וביאה לא הוי עד דיאהל על כולו. ובזה ניחא הא דלא פירשו נמי בתירוצא דרב אשי בנפק נשמתא אדיתיב דעשה איזה מעשה משום דשם דשהה במזיד בהבאת הטומאה אז יוחשב השהייה כמעשה ע"ש. (ב) עוד נ"ל בזה הא דהוצרכו לפרש דצ"ל דהוא מסייע אף אם נאמר גם כאן דס"ל דהשהייה חשיב כמעשה במה שלא יצא משם ללקות עליו משום דבכה"ג איב"ל לעיל (דף י"ז) נזיר בקבר אי בעי שיעור שהייה למלקות או לא מי גמרינן ממקדש כו' ולא איפשיטא ע"ש. והנה כי כן אם נאמר דהיה צריך שהייה למלקות והרי כבר נטמא מעת שפרע הרי מחולל הוא ושוב אינו לוקה וכקו' הש"ס הא מיטמא וקאי וכדאי' בתוספות שבועות שם בד"ה נזיר בקבר לדעת ר"ת שם. וכאן אין לומר כתי' ר"ת שם דמיירי בנטמא סמוך לחשיכה דיש כאן תוס' טומאה יום אחד דא"כ אפי' בטומאה וטומא' נמי משכחת לה כה"ג שיחייב שתים בנטמא סמוך לחשיכה ושהה עד הערב. ואף לתירוץ ראשון דשם היכא דיכול לפרוש ואינו פורש אינו פטור משום מחולל ועומד שבכל שעה הוא מוזהר לפרוש מן הטומאה. י"ל היינו דוקא בטומאת מזיד אבל בטומאת אונס כי הכא דחבירו פרע י"ל גם התוספות מודה דאינו חייב וכמשכ"ל (דף י"ז) מזה יעו"ש וא"צ לכפול הדברים. ובר כל דין נ"ל דאי אמרינן דבעי שהייה דומי' דמקדש לא שייך בזה תרי לאוין דביאה וטומאה בהדדי רק דומי' דמקדש דחייב משום טומאה ומשום דהוה תוספת טומאה היכא דיכול לפרוש אבל לאו דביאה לא הוי דומי' דמקדש ולאו בהדדי קאתינן. וע"כ צ"ל דמיירי בגוונא דלא בעי שהייה. ואף דגם בטימא עצמו במזיד מיב"ל לרבא בשבועות (דף י"ז) אי צריך שהייה למלקות מ"מ בהתרו בו מקודם שנטמא שלא יטמא כ"ע מודים דאין צריך שהייה כדאיתא בתוספות שבועות שם בד"ה צריך ע"ש. ולז"כ דצ"ל דהוא מסייע דהא בהתרו בו למלקות איירי. ובזה אתי שפיר בפשיטות בתירוצא דמר בר רב אשי דמיירי בשהה במזיד והתרו בו מקודם דא"צ שהייה וטומאה וביאה בהדדי קאתיין. והא דמיחייב מלקות הוא משום די"ל דכאבוה ס"ל דשהייה חשיב כמעשה כדאי' בתוספות שבועות שם או כמש"ל בשיטתם בזה. (ג) עוד צריך לבאר במש"כ בפשיטות דהא בהתרו בו למלקות איירי מנ"ל זה. בשלמא לשיטת הרמב"ם שכתבתי לעיל (דף י"ז) דסבירא ליה כהירושלמי דאף היכא דמחולל ועומד איכא איסור תורה דלא יטמא רק דאין לוקין עליו א"כ עכצ"ל האי שקלא וטריא דסוגי' בטומאה וטומאה או טומאה וביאה לחייב מלקות קאמר. אבל לפי דמשמע מתוספות שבועות דבמחולל ועומד אין בו איסור לאו כמשכ"ל (דף י"ז) מזה וכדמשמע נמי בסמוך בתד"ה מהכא א"כ י"ל האי שקלא וטריא דשמעתין לאיסור מלקות קאמר ולא לענין חיוב וכדמשני כה"ג בתוספות שבועות שם. וע"ז שפיר קאמר בפרע חבירו ושהה שני לאוין דטומאה וביאה בהדדי קאתיין ולאיסורא משא"כ בטומאה וטומאה בחיבורין. אך לפי משכ"ל דבלא התרו הוה כבעיא דרבא דלעיל (דף י"ז) די"ל דבעי שהייה כמקדש ולא שייך בזה טומאה וביאה בהדדי קאתיין וגם מקרי בזה מחולל ועומד לפיר"ת שם ולז"כ דהא בהתרו בו למלקות איירי דבזה א"צ שהייה וכמש"ל. וע"ע משכ"ל (בדף י"ז) ותמצא הכל על נכון בעזה"י:

ד"ה מר בר"א אמר כגון דעייל () ונפק נשמתיה כו' כן הוא בס"י וכצ"ל כמש"כ בגמ' והמדפיסים הוסיפו וקלקלו:

בא"ד דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיא פי' שהנזיר יושב בבית [ולעת כזאת מת אדם] בבית שהוא שם. הס"ד כצ"ל. ורצונם בזה דלא מיירי שפתאום מת אדם שם דהו"ל אונס רק שישב שם מקודם והתעכב עד שמת אדם שם. ובזה שפיר איירי שהתרו בו מקודם וכמש"ל:

ד"ה מהכא כו' לפי הנראה מס"י יותר נראה לגרוס כמ"ש האו"מ. וכצ"ל מהכא משמע דכהן אסור לילך על ביה"ק אף לקרוביו לטמא בהו. ואף כי מחולל ועומד הוא דאף לפי דברי רבה אם פירש אסור ליטמא שהרי אחר שיפרוש ממתו ילך על שאר מתים ומאהיל עליהן וכ"ש לרב יוסף. הס"ד כצ"ל והך שהנזיר שייך לעיל לדברי מר בר רב אשי וכמש"ל ועמשכ"ל (דף י"ז) בדין זה בשיטת הרמב"ם:

ד"ה אמר ר' יוחנן כו' [דהאי] ממעט כו' [והאי] מבמותם. הס"ד. ומה"ד במותם אין מטמא אבל מטמא בנגעם [וקשה הא] אפי' באחריני אינו מוזהר כי אם בטומאת מת שכתוב על [נפש] מת לא יבוא ובת"כ איתא במותם כו' כצ"ל. וכ"ה בש"מ בשם הרא"ש דתמה ג"כ על גי' הש"ס למה לי קרא הא אפי' לנגעי וזיבה דשאר כל אדם אינו מוזהר. והביא גי' הת"כ ומשמע דלגי' הת"כ ניחא. ולכאורה עדיין יקשה נ"ל קרא הא אפילו לאחר מותר בהספד דלא אישתמיט תנא לומר שיהא כהן אסור בהספד ובשורה וי"ל דהיא גופיה קמ"ל דאפילו לאביו מותר דס"ד דאקרובים אזהריה רחמנא מפני שמיצר עליהם והוי זילותא דנזיר וכמו כן כתבו התוס' לקמן (דף מ"ח) בד"ה או אינו אבל לגבי מצורע וזיבה לא שייך זה ועיין לקמן (דף מ"ח) בתד"ה ה"ג שכתבו דהוה אמינא דמצורע דאיתקש למת אסור ולפ"ז י"ל גם גי' הש"ס דהך במותם לאו דוקא על אביו ואמו קאי כי גם ע"כ נפש מת שכתוב מקודם דמותר וז"פ:

ד"ה מיתבי האדם כו' מלא [פצעים וחתכים] והתם בפרק האשה דייק מהך מתניתין דמגוייד לא חיי כו' כצ"ל. והא דהוצרכו לפרק האשה משום דלכאורה י"ל דגוסס שסופו למות ודאי הוא נקרא חלל למפרע מעת גסיסתו וע"ז עובר בחללו. אבל מ"מ סתם גוסס דאין ראיה שודאי ימות דמיעוטן חיין לכן אינו מטמא. לזה הביא ראי' מפרק האשה דהך מגוייד וגוסס איירי בזה דודאי אינו חי ואפ"ה אינו מטמא ועיין בתוספות שם:

ד"ה ולמ"ד מלהחלו הא קתני ואינו מטמא עד שימות [ומשני לענין טמויי כו'] ומ"מ דרשינן לאו דלא יטמא כו' והוה מצי לשנויי דהך [מתניתין כרבי]. הס"ד כצ"ל. ור"ל אף דלא שייך גבי גוסס ענין טומאה מ"מ מדסמכו הלאו להחלו דרשינן דעובר בגוסס משום לא יחלל. ולפ"ז נ"ל דאף למאן דמיחייב בגוסס לא מקרי מחולל ועומד שישב שם עד שימות דהא איכא כאן תספות טומאה דמטמא במותו. והא דילפינן מלהחלו מי שהוא מחולל ועומד יצא זה היינו חילול דכוותי'. וכן טומאה וטומאה בחיבורין בגוונא דאינו מוסיף טומאה. ולפ"ז ל"ק מגי' הש"ס דלעיל דעייל כשהוא גוסס על שיטת הבה"ג:

ע"ב גמרא אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו כו' לקמן בש"ס משמע דאפי' מחסר פורתא אינו מטמא, וצ"ל הא דאמר דנקטע ראשו לפי דמיירי דנקטע מחיים, ובזה בעי דנחסר דבר שהנשמה תלוי' בו שמת מחמת החסרון לאפוקי נקטע ידו או רגלו ואח"כ מת לא מיקרי חסר וכדעת הרמב"ן בספר תה"א ובשו"ע י"ד סי' שע"ג ע"ש:

שם אמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם כו' לאו יתורא דקרא הוא ואולי מדלא כתיב לאם ולאב קדרש דבעי בשלמותו. ולפ"ז הול"ל מן הקודם מלאמו וכן מכולם לבנו כו', וצ"ל דתפס כהאי עובדא דלקמן שמת אביו של ר' יצחק כו' ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם כו' ששם השיבו לפי השאלה נקט נמי רב חסדא כן:

שם אלא מעתה קאזיל בפקתא דערבות כו', הנה תוכן הבעיא דשאל כה"ג דחסר במת מצוה מאי, ולפ"ז היה לו לומר בקצור כה"ג במת מצוה מאי, ואולי י"ל דלשון חכמים ייטיבו דעת וכפי' רש"י שגנבים ולסטים היו מצוים שם, והיינו שתפסו אדם שיש לו ממון והיו לוקחין כל אשר לו ואח"כ הרגוהו שלא יודע לאיש, וכיוונו לזה שאם יש במה לשכור משל מת אין זה מת מצוה רק בכה"ג שאין לו להמת ואין מחוייב לשכור משלו