ברכת ראש נזיר קכד

ומשני אר"ז אר"י להחלו יצא כו' שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבא אלקוט עצמות פלוני, ועיי' בפ"מ שפירש החילוק בין נטמא מתחילה בהיתר לאביו לצורך קבורה או נטמא באיסור (ועמשכ"ל י"ז) פי' אחר דנ"מ בין אם עוסק במתו או לאחר שעסק ע"ש, ואיך שיהי' זה הי' דברי ר"י שחילק כאן בבית כאן בשדה ר"ל היכא שהוא בשדה ביה"ק שעוסק במותו בהיתר אינו חייב דמקרי מחולל ועומד אבל אם נטמא שלא לצורך קבורת מתו כמו בבית חייב ע"כ פרישה ופרישה וזה אמר כפי שיטתו, אך הש"ס דילן לא ס"ל זה רק החילק בחיבורין וכמש"כ הפוסקים, והש"ס העמיד דברי ר"י לתרץ בזה דברי ר"ה שיש חילוק בבית או בשדה ור"ל כדמסיק דבבית יש למצוא בב"א דחייב על שניהם לאפוקי בשדה ור"ל טומאה וטומאה כפי' התוס' הוה מחולל ועומד וז"ב, ודע דלכאורה יש ראי' מזה לדעת התוס' פסחים (דף ט') והביאו בש"ע (י"ד סי' שע"ג) דשלא לצורך אסור לטמאות דלהכי נקט כאן בבית דמשמע שקאי על מתו שבשדה ביה"ק הוא בהיתר לצורך קבורה ולא בבית כי מסתמא אין שם לצורך, אך אין זה ראי' דאולי לישנא בעלמא נקטי' מקום שאין בו צורך קבורה וטומאה לרבים דחייב ע"כ פרישה ופריש':

רש"י ד"ה מקרא מלא כו' על [נפש] מת כו' כצ"ל, ומש"כ שאם נטמא במת וחזר ונכנס כו' קשה דלפי מה שפירש אח"כ בטומאה וטומאה שחזר ונגע בעוד שנוגע במת ראשון משמע דס"ל דרבה דפוטר בטומאה וטומאה מיירי בחיבורין וכדמסיק לפ"ז הי' לו לפרש בטומאה וביאה נמי בכה"ג וכדמסיק הש"ס בבת אחת דאלו בגוונא דנקט רש"י בנטמא וחזר ונכנס שלא בחיבורין גם בטומאה וטומאה חייב, ודוחק לומר דרש"י כיוון בחזר ונכנס עם הטומאה באהל המת וכס"ד דלקמן מדפריך טומאה וביאה נמי הא מיטמי וקאי וכפי' התוס' שם דכה"ג הו"ל לפרש, ויו"נ דענין זה דטומאה וביאה איך חייב דומי' דטומאה וטומאה הכחיד רש"י תחת לשונו דזה מפרש הש"ס לקמן רק אגב אורחיה קמ"ל החילוק בין טומאה וביאה לטומאה וטומאה דטומאה וביאה מקרי שני שמות ונ"מ נמי אפי' שלא בחיבורין אם התרו בו שלא יכנס ויטמא בהתראה אחת חייב שתים משום שני שמות היכא דעבד שלא בחיבורין דלא הוי מחולל ועומד רק דהש"ס פריך לקמן טומאה וביאה נמי הוא משום דרוצה למצוא גוונא דדמי לטומאה וטומאה דפטור אפי' בשני התראות ומיחייב בטומאה וביאה כמו שיתבאר שם בתד"ה מ"ש וע"ע לקמן:

ד"ה איתבי' כו' ולא יחלל [בכ"ג כתיב] וה"ה לכהן הדיוט ונזיר נמי כצ"ל:

ד"ה שלא בחיבורין כו' ודכוותה נמי במתניתין כו' מלשונו משמע דהך כאן שלא בחיבורין קאי אדברי ר"ה דמיחייב הוא שלא בחיבורין וכמ"ש בגמרא ודכוותה איירי במתניתין וע"ע לקמן:

ד"ה ה"ג כאן כו' טומאת חיבורו () במת הויא כו' אלא אחת, הס"ד כצ"ל וכן הוא בס"י. והנה לפירושו דס"ל דטומאת חיבורין אדם באדם לטמא שבעה אינו מה"ת היינו כרבא בע"ג (דף ל"ז) וכדפי' רש"י שם, וכן הוא דעת הרמב"ם ולפ"ד התוס' שם צ"ל כמש"כ בתוס' כאן ע"ש:

ד"ה טומאה כו' קודם [שנכנס] באהל כו' כצ"ל ומש"כ ואי נמי כו' ר"ל בין טומאה קדים או ביאה קדים הו"ל מחולל ועומד:

ד"ה כאן בבית כו' כגון שנגע במת שבשדה והדר נכנס כו', הלח"מ בפ"ה מה"נ ד"ו שפט דעת רש"י ע"ד שיטת הראב"ד שכתבתי בגמרא שהך תירוצא כאן בחיבורין כו' רב יוסף א"ל אבל רבה ס"ל בטומאה וטומאה אפי' שלא בחיבורין מקרי מחולל ועומד ופטור, ומשמע דומיא דהכי בטומאה וביאה חייב, וע"ז הקשה הש"ס הא מיטמא וקאי ואינו עובר אף בנטמא והדר נכנס יעו"ש, ולא עי' יפה בפרש"י דמבואר לעיל בד"ה אבל טומאה וטומאה דלרבה פוטר בחיבורין דוקא, וכן משמע בד"ה שאינו מחולל כו' שמונח על כתפו כו' יעוש"ה, אך האמת הוא דכוונת פירושו הוא ע"ד השיטה שהביא הש"מ, וז"ל כאן בשדה שדה מלאה קברות ובתוך השדה יש מת ומת בתוכו ונכנס בשדה על קבר אחד ומקצת אותו קבר שעומד עליו עומד תחת בית אחד דלא פירש מן הקבר כשנכנס באהל ומחולל ועומד הוא, ובחנם נקט בשדה דהוי מצי למימר שמת מונח עליו ונכנס באהל עכ"ל, וזה שאמר שנגע במת שבשדה והדר נכנס באהל שמת תחתיו ור"ל שמת שנגע תחלה הוא תחת האהל דהו"ל מחולל ועומד דלא פירש מן הטומאה, ולעיל כתב בל"א שנכנס באהל שיש בו מת והיינו דנטמא מקודם וכמש"ל וז"ב:

תוס' ד"ה אמר רבה כו' אם [התרו] בו שיתחייב שתים [אפילו] התרו בו אל תטמא [אל] תטמא ובסמוך כו' כצ"ל:

ד"ה דאמר רב הונא כו' דעל [הקרובים] הוא מוזהר כו' כצ"ל:

ד"ה איתביה כו' [בספרים] כתיב ת"ל לא יחלל [וז"א] דהא לא כתב כו' אתא לדרשא זו כו' מהדדי [בג"ש] אמו אמו הס"ד כצ"ל:

ד"ה לא קשיא [אביי] בא כו' אין כאן מחולל ועומד [דאיכא תוספת טומאה] אף בו ביום [שבשעה] שנוגע במת הנוגע [בו] יטמא כו' הטמא יטמא [דיקרב בדיקרב מסאב שבעה] ואחר שפירש טומאת ערב [ויש כאן] תוספת טומאה. הס"ד כצ"ל:

ד"ה וטומאה כו' בעלמא [שאדם נוגע במת] וכי יהיה הנוגע [בו] טמא כו' [לא] אמרו כו' בזה אמרינן [שיהא טמא] כנוגע במת כו' כצ"ל:

ד"ה בחיבורי כו' פיר"י שהשלישי הנוגע בנוגע [דנוגע] במת דההוא כו' [ופריך] דאורייתא הוא כו', ולפי' ר"י [נפרש] דאורייתא בחיבורין היינו [נוגע] בנוגע במת [ושלא בחיבורין הוא הנוגע בנוגע דנוגע] דמת אבל רש"י כו' כצ"ל, ועי' בש"מ שכתב דרש"י הוכרח שם לפרש כן דהא התם התיר יוסף בן יועזר והכא אמר ר' ינאי דטמא לתרומה וקדשים ע"ש, ולפי' ר"י הכי פי' כאן בחיבורי אדם באדם היינו שנוגע באדם הנוגע באדם שנוגע במת לאו דאורייתא כאן בחיבורי אדם במת שנוגע באדם הנוגע במת הוי דאורייתא וזה דלא כפי' רש"י דכאן דאזיל בשי' כרש"י דפרק אין מעמידין:

ד"ה מ"ש כו' [ואין] כאן תוספת [טומאה ומחולל ועומד] קרינא ביה טומאה [וביאה] נמי הא מיטמא וקאי כו' טומאה [וביאה] נמי כו' כצ"ל:

ד"ה כאן בשדה כו' דהתראות דלאו דטומאה [חדא] היא כו' כצ"ל ומש"כ ופ"ה קשה להבין ר"ל לפי פי' רש"י שפי' בשדה שנגע והדר נכנס וכמש"ש לא היה לו לומר כאן בשדה דהא גם בבית גופיה היכא דנכנס כדרכו ועייל ידי' ברישא הו"ל טומאה בחיבורין ואין כאן תוספת טומאה ולדבריהם קרי טומאה וטומאה בשדה בלא אהל וטומאה וביאה הבא ע"י כניסת אהל קרי לה בית. ונראה דגם לדעתם יש נ"מ בין טומאה וטומאה לטומאה וביאה כמשכ"ל ברש"י ד"ה מקרא מלא דבטומאה וביאה בהתראת פ"א שלא יכנס לאהל ליטמא ואעיל ידיה והוציא שפירש וחזר ונכנס דחייב שתים משום שני שמות דטומאה וביאה אף בהתראה אחת אבל בטומאה וטומאה כה"ג בעי התראות מחולקות כדאיתא במתניתין, ואף לדעת הירושלמי שכתבתי במתניתין דמהני התראה מקודם על כל טומאה וטומאה שלא בחיבורין כמו גבי שתיית יין ע"כ רביעית מ"מ נ"מ דבטומאה וביאה משכחת לה בהתראה אחת שלא יכנס ויטמא, והא דלא פירשו כן לפי שרצה למצוא בטומאה וביאה בחיבורין דחייב דומי' דטומאה וטומאה בחיבורין דפטור, וצ"ל כדמסיק בבת אחת כנ"ל:

דף מ"ג גמרא כגון דעייל כשהוא גוסס כו' כן הוא גי' הספרים וי"ל דנקט הכי ע"פ משכ"ל (בדף י"ז) בשם המשל"מ וש"א שרצו לחלק בין כניסת היתר לכניסת איסור דבזה נחשב השהייה כמעשה ללקות עליו והאי שנכנס בשידה כו' מיירי במסייע כדאיתא בתוס', ולזה י"ל דאף אם אין הכהן ונזיר מוזהר על הגוסס מ"מ פשיעה מקרי דרוב גוססים למיתה והו"ל ככניסת איסור, מיהו כתבתי לעיל דחילוק זה אינו, וגם כי הם שדו בה נרגא, אך י"ל עפ"י דעת הכ"מ (בפ"ג מהל' אבל ד"ו) דבעי שיתרה בו כשיכנס דאז הו"ל מעשה ולזה בעי שיכנס כשהוא גוסס שלא יהא התראת ספק וכן הוא בש"מ בשם הרא"ש, אך גם זה דוחק דהא פסקינן כר"י דהתראת ספק שמה התראה ובפרט למשכ"ל (י"ז) דאין צריך לזה לשיטת התוס' גם לא ניחא הגי' לשיטת הבה"ג שהביא התד"ה ומהכא דכהן מוזהר על הגוסס, ויותר נראה דלא גרסינן ליה וכן הוא בתוס' בס"י:

שם ר' אומר במותם () עד שימות כצ"ל:

רש"י ד"ה משמעות דורשין דלמר משמע ליה מהאי קרא [דלהחלו] דעד שעה כו' ולמר מהאי קרא [דבמותם]. הס"ד כצ"ל:

ד"ה ור"ל כו' וקאמר דלא יחלל כלל ולמאן דמשמע ליה מבמותם () אינו עובר בלא יטמא () לא כהן ולא נזיר [עד שימות] אבל בגוסס כו' כצ"ל:

ד"ה מיתבי אדם הכי הויא רישא [דמתניתין בפ"א דאהלות], הס"ד כצ"ל. ור"ל דהש"ס תפס הרישא ולא מסיק בהך דתנא ואפי' מגוייד ואפי' גוסס זוקק ליבום כו':

ד"ה מגוייד כו' דמשמע ליה מלהחלו כו' ור"ל דהכא נמי כתיב לא יטמא ומשמע דחילול בטומאה תליא:

תוס' ד"ה בבית נמי כו' ואחרי [כי] לא תמצא חיוב לא יבוא עם לא יטמא [אלא כשהוא] מחולל ועומד לא הי' לנו [לדרוש] מלהחלו למעט מחולל ועומד () אלא לדרשא אחריתי כדבסמוך. כצ"ל:

ד"ה אלא כו' ליכא [דמחולל ועומד הוא]. הס"ד כצ"ל:

ד"ה צירף גופו כו' מ"מ אינו כ"כ [כמת דמליא] טומאה שכמו כן כו' נישנית במשניות [נגעים פי"ג מ"ז] דאם יש כו' כצ"ל: