ברכת ראש נזיר קכג

ד' שערות וכתב בסמ"ג ע"ד הר"מ שיש להתיישב בדבר מהא דתניא בתוספתא בתולש שתי שערות חייב משום מקיף והב"י בסי' קפ"א כתב דל"ק דהר"מ איירי בשיעור הנחת הפיאה כמה יניח והתוספתא מיירי בשיעור חיובו בתלישה שיעורו בב' שערות ותמה עליו הד"מ הא איתא בתוספתא בתולש שתי שערות חייב אף דמסתמא יש בו הרבה שערות ומניח יותר מד' שערות ואפ"ה חייב ואפשר שהר"מ מפרש דהתוספתא איירי שאין בהפיאה רק ד' שערות לז"א שחייב בשתי שערות, וכתב ע"ז הדרישה דאם איירי דאין לו רק ד' שערות אפי' בתולש אחת יהא חייב דהא לא נשאר השיעור אלא ודאי איירי בנשאר יותר מהשיעור ואפ"ה תנא דחייב בתולש שתי שערות וא"כ הדרי קושי' לדוכתיה, ואומר אני מה דפסיקא ליה להדרישה דהתוס' איירי בנשאר יותר מהשיעור לא משמע כן מהתוספתא פ"ג דמכות דאיתא התם יש תולש שתי שערות וחייב עליה משום ד' דברים משם נזיר משם מצורע משם יו"ט משם מקיף והנה הלאו דמצורע ר"ל בתולש סימני טומאה והיינו שער לבן בבהרת או שער צהוב בנתק ושם ע"כ איירי בתלש השתי שערות ולא נשאר עוד דאלו היה שם עוד שתי שערות אינו חייב בתולש שתי שערות כדאי' בר"מ פ"י מהל' טומאת צרעת אינו לוקה עד שיועילו מעשיו כיצד היתה בו בהרת ובה ג' שערות לבנות ותלש אחת כו' שהרי הוא טמא כשהיה וכן היא בשבת (דף צ"ד) ולפ"ז צ"ל כהד"מ דבעי תלישת שתי שערות מהשיעור שבהן, מיהו בלאו הכי צריך לבאר הא מצינו בטומאת צרעת דגם בתולש אחת חייב כדאיתא בשבת שם תלש אחת משתים חייב ולזה צ"ל בזה כהשינויא דאיתא בירושלמי דפרקין בהא דמקשה על ר"י שם דאמר ללקות בנזיר באחת [וכדר"ח לעיל בש"ס דילן] מהך תוספתא הנ"ל דתנא שתי שערות משם נזיר ומשני ללאוים אתינן מיתני אבל ללקות לוקין אפי' על אחת ופי' הפ"מ כלומר הואיל וחשיב זה בהדי לאוין טובא דעל תלישה אחת חייב ד' לאוין לזה נקט שתי שערות והיינו משום דחשיב גם יו"ט בהדייהו דאינו חייב אלא בשתי שערות אבל נזיר חייב אפי' על אחת עכ"ל, ותי' זה י"ל נמי במצורע דש"ש לאו דוקא דיש למצוא גם באחת וא"כ הוא הדין די"ל נמי במקיף שתי שערות לאו דוקא וחייב אפי' באחת בנחסר מהשיעור וכדעת הדרישה והתוספתא נקט ש"ש משום יו"ט. (ב) מיהו לשון התוספתא שהביא הנ"י בשם אהע"ז לא כן הוא וז"ל נראה דע"כ פיאה מחייב בשתי שערות כדתני בתוספתא על שלשה מקומות חייב בשתי שערות בשבת ובפיאה ובתולש סימני טומאה עכ"ל, והא התם לא קתני הרבותא דחייב כל כולם כאחת כפי' הפ"מ הנ"ל וגם כי לא חשב נזיר בהדייהו לד' לאוין ומשמע דכל הנך ג' בעינן תלישת שתי שערות, ומטומאת צרעת שכתבתי לעיל לא קשי' כל כך לפי דזה נמי דחייב בתלש אחת משתים הוא מה"ט דשקל לטומאה מינה לפי דשיעור טומאת שער הוא בש"ש כדאיתא ברש"י שם ולהכי חשיב ליה בהדי דשתי שערות מיהו זה דוחק דסוף סוף לא הוה דומיא דאחריני וגם כי זה ודאי דהתוס' שהביא הנ"י הוא ניהו התוספתא עצמה דפ"ד דמכות הנ"ל רק הנ"י שינה לשונה כפי הבנתו בפי' התוס' דבעי תלישת שתי שערות וכדעת הסמ"ג הנ"ל, ולפי תי' הירושלמי הנ"ל יותר נראה לומר דחייב באחת רק דחשיב ליה בכללא דד' לאוין כמש"ל. והנ"ל ענין חדש בפי' התוס' והירושלמי אשר יאמר עליו כי הוא זה נכון לאשורו בישוב דעת הר"מ לפי דבלאו הכי נ"ל פי' הפ"מ דחוק בלשון הירושלמי אבל ללקות כו', וגם זה קשה דתנא תלתא אגב חדא דיו"ט, לזה נ"ל דענין אחר אתא לאשמועינן דבעי שיהא לו ש"ש לתלישה לאפוקי אם נשרו שערותיו ולא נשאר שתי שערות אלא אחת אינו חייב כשתלשו דשער אחד לא חשיבא וכנטולה דמיא כפרש"י בד"ה גילח וזה הוא דמשני בירושלמי ללאוים אתינן מיתני [ר"ל הא דנקט תולש ש"ש היינו לאיסור לאוין דאינו חייב עד שיהא בהן שיעור שתי שערות דזהו שיעור תלישה] אבל למלקות לוקין אפי' על אחת שתלש אחת מהן לוקה בנזיר ומצורע, וכן נ"ל נמי במקיף כאשר לא יניח השיעור שצריך חייב אפי' באחת רק ליו"ט קיי"ל בשבת (דף צ"ד) דבעי שיעור מלא פי הזוג וכמה תרתי ולפמ"ש יצא לנו הדין גם בנזיר דלוקה באחת מ"מ היכא דנמרט שערותיו ולא נשאר לו ש"ש אינו חייב בתולש האחת כעין דאיתא בש"ס בנשרה אחת וגילח אחת אין כאן גילוח ואולי גם גי' הר"מ ד' שערות ר"ל ד' שערות משני הצדדים והיינו שיהא שתי שערות מכל צד ובפחות לא הוה שיעור שער כלל והגם שהפי' הנ"ל הוא נגד דעת הסמ"ג והנ"י ונכון הוא בישוב דעת הר"מ ורבותיו ומהגם פי' הירושלמי נהיר הוא, ואולי מקום הניחו לי רבותינו מה שלא קדמני אדם בזה:

ד"ה מתקיף כו' בנזיר טמא כתיב [יגלחנו] דמשמע כולו [ובמתניתין] משתמעא כו' כצ"ל:

ד"ה מחכו כו' והכא אשכחן כו'. והקשה האו"מ הא לעיל (דף כ"ט) בתד"ה ה"ג וסבר פירשו דתרי ר' יוסי בר חנינא הוו, ולא דק דהתם אמרו דאחד היה תנא והכא ר' יוסי בר חנינא אמורא הוה דמתקיף ע"ד רב אחא, גם מה דהקשה על הש"ס סנהדרין (דף י"ז) דפריך על מה דר"ל שלחו מתם ריב"ח והא שלחו מתם לדברי ריב"ח עיי' פירש"י שם והא תרי ר' יוסי בר חנינא הוו, גם זה אינו דשם משמע האי דשלחו לדברי ר' יוסי בר חנינא הי' אמורא כדאיתא בסנהדרין (דף ל"ד) דשלחו מתם לדברי ריב"ח מוצא מכלל רבינו ואי היה תנא היה להם לשלוח בלשון קושיא דאף דרב תנא הוא ופליג מ"מ הי' להם לומר איפכא דרב מוצא מדברי ריב"ח בלשון תמי', ואולי יש להעמיס זה בלשון רש"י שם שכתב וז"ל והא שלחו מתם לדברי ר' יוסי בר חנינא מוצא מכלל רבינו בפרק אד"מ כו' אף דשם מסיק הש"ס אין מוצא איתמר ולמה הביא רש"י הס"ד משום דמס"ד מוכח שהי' אמורא וכמ"ש, גם בלאו הכי נראה דלדעת תוס' דס"ל תרי ר' יוסי בר חנינא הוו הסימן לתנא היכא דנקט ר"י [ברבי] חנינא אבל אם נקט בלשון ר"י בר חנינא ודאי אמורא היה כההוא דסנהדרין שם וגם הכא צ"ל בש"ס מתקיף לה ר"י בר חנינא וכן הוא בס"י וז"ב:

ד"ה אמר רב אחא כו' גילח [שערה] שערה מיב"ל כו' כיון [כשבא] לגלח כו' כצ"ל:

ד"ה אימא כו' [כשבא] לגלח ליכא שיעור. הס"ד ומה"ד ה"ג רש"י מי אמרינן השתא מיהא ליכא שיעור. הס"ד כצ"ל. ועיי' רש"י ב"ק (דף ק"ה) בזה:

ד"ה א"ל גילוח כו' כוונתם דגי' דהכא הפוכה מדהתם בב"ק ע"ש ואולי גם כאן גרסו להיפך:

ד"ה מתני' נזיר כו' שיתוף ראשו בנתר [ובחול] אף כו' כצ"ל וכן הוא בתוס' שבת (דף נ"ז ע"ב) כי הת"ק לא מיירי מאדמה:

ד"ה אבל לא סורק בגמרא [מפרש] דסתם כו' כצ"ל:

ד"ה מפני כו' או דלמא מפני [המשרת] דכל כו' כצ"ל:

ע"ב גמרא לא קשיא כאן בחיבורין כו' יש בכאן שני שיטות (א) פי' התוס' דהך ל"ק אביי הוא דא"ל דלדברי רבה יש לקיים המשנה וברייתא דהא דמחייב במשנה מיירי שלא בחיבורין שלאחר שפירש ממת חזר ונגע דבזה יש תוספת טומאה אבל הברייתא דפוטר מיירי בחיבורין שהי' מת מונח על כתפו והושיטו לו מת אחר, וכן רבה דפוטר מיירי בחיבורין והא דמחייב בטומאה וביאה מפרש לקמן דמיירי באיסור בת אחת דחייב משום שני שמות וכן הוא שיטת הרמב"ם ופסק כרבה יעו"ש, (ב) אבל שיטת הראב"ד ושיטת הרא"ש הובא בש"מ דהך לא קשיא כו' הוא מדברי ר"י דהוא ס"ל חילוק זה דבחיבורין פטור ושלא בחיבורין חייב, וכן רב הונא דמחייב מיירי שפירש מנגיעת המת שעסק בו וחזרו והושיטו לו מת אחר אבל רבה ס"ל דגם שלא בחיבורין פטור בטומאה וטומאה דמקרי מחולל ועומד, וי"ל דרבה סבר כרבא בע"ג (דף ל"ז) דגם בחיבורין יקרב בדיקרב אינו טמא מה"ת טומאת שבעה ואין כאן תוספת טומאה או דס"ל כר"ע דמס' שמחות הובא בתוס' שבועות (דף י"ז) דבאותו יום לא מקרי תוספת טומאה אלא במוסיף יום אחד ע"ש, ובהרא"ש בה"ק ה"ט סי' ז', ולפ"ז י"ל דמתניתין דמיחייב בטומאה וטומאה אתי' כר"ט דשם דמחייב באותו יום ובפרט לגי' הירושלמי דגרס ר"ע מחייב א"ש טפי דכולהי סתימתאה אליבי' אבל רבה פוסק כר"ט דפוטר, וא"צ לדחוק כפי' הראב"ד בהשגות דמתניתין מיירי בטומאה וביאה ובב"א כמ"ש הלח"מ שם דאין זה דומי' דאחרינא דגילוח ויין, עוד נ"מ בין רבה לר"י לפי מש"כ התוס' שם בשבועות דגם בחיבורין אם היו מתרין אותו שיפרוש ואינו פורש לוקה וכן הוא בש"מ כאן דרק כשהתרו בו אל תגע פטור אבל במתרין אותו צא ופרוש חייב, וכ"ז לר"י אבל לרבה פטור דהא אפי' בפירש וחזר ונגע פוטר מיהו פירוש זה אינו מוסכם כמש"ל (י"ז) באורך:

שם אמר ר' יוחנן כאן בבית כאן בשדה עיי' פירש"י ותוס' והלשון תמוה לפ"ד ובפרט לפי מסקנת הש"ס שנכנס בשידה תיבה ומגדל היה יכול לחלק בבית גופי' אי באו בב"א או בזה אחר זה, ואנהרינהו ה' לעיינין לפרש לאמתו, כי בלא"ה צ"ל דר' יוחנן לא קאי אדברי רבה דהוא קדים טובי רק דבריו מבוארין בירושלמי פ"ג וכי הוא זה דר"י ס"ל שם בנזיר בביה"ק והוא שוהה שם מתרין על כל כדי פרישה ופרישה ולוקה ור"א ס"ל אינו לוקה עד שיפרוש ויחזור וקאמר מתניתא פליגי על ר"י כהן שעומד בביה"ק והושיטו לו מת אחר יכול יקבל ת"ל לא יטמא הרי שקיבל יכול יהא חייב ת"ל להחלו את שהוא מוסיף חילול על חילולו יצא זה שאינו מוסיף חילול על חילולו.