ברכת ראש נזיר קכב

גבי נזיר. ומה שהקשה למה לי למכתב תער גבי לוים נילף ממצורע לק"מ דהא נאמר דין זה גבי הלוים להוראת שעה ולא היה אז ממי למילף ופשוט:

שם מתקיף לה ר' יוסי [בר] חנינא האי כו' כצ"ל וכן הוא בס"י ועמש"כ בתד"ה מחכו:

שם בעי אביי נזיר כו' מהו מי מעכבי או לא הכא לא נקט כדלקמן מי הוי גילוח או לא משום דלא מיב"ל רק בגילח השתי שערות לבד כדאיתא בתוס' ולזה אמר מי מעכבי ר"ל השערות שצמחו על כל הראש מעכב שיגלחו גם הם או לא מעכב שדי בהשתי שערות לבד. ובזה א"ש לשון הר"מ מדקדוק הכ"מ שם דהר"מ תפס לישנא דש"ס למאי דלא איפשט ואזלינן לחומר' כתב דמעכב ובעי לגלח כולו [וע"ע בשבת (דף קי"ב ע"ב) סנדל כו' פ"ח באו לכאן. ונ"ל דלא דמי לכאן לפי דשם ניכר שזה אינו כמו שהיה מקדם בעת שנטמא משא"כ הכא ולהכי מיב"ל כנ"ל]:

שם בעי רבא כו' נשרה אחת וגילח אחת מהו למאי דפסקינן לקמן כרבנן דתגלחת אין מעכב ע"כ למצוה קבעי אי יצא מצות גילוח ואף דמאי הו"ל למיעבד נ"מ אם יש עליו עוד מצות דתגלחת כשיגדיל השער וע"ז פשט ליה דמצות גילוח אין כאן וחייב עוד בתגלחת כשיצמח. ומזה ראיה למשכ"ל (דף מ' ע"א) פי' הש"ס דסך נשא ע"ש. והלח"מ דקדק מלשון הר"ם דא"צ עוד לגלח כיון דעשה את שלו ע"ש ואין כאן שום ראיה כלל דהר"ם לישנא דש"ס תפס כדרכו וברור דחייב עוד לגלח וכמ"ש:

שם אמר רבה כולה ד' שמעון היא כל הסורק כו'. יש לדקדק אמאי לא משני דסריקה הו"ל פסיק רישי' דמודה ר"ש דאסור כדאיתא בכמה דוכתי. ולא עוד אלא דרש"י בשבת (דף פ"א ע"ב) בד"ה אבל לא סורק כתב דודאי משיר ומודה ר"ש בפסיק רישי' ולא ימות. וכן מבואר ברמב"ם בפ"ה מה"נ די"ד. וז"ל נזיר חופף כו' ואינו חושש שהרי אין כוונתו להשיר ואפשר שלא ישיר אבל לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי ומשמע משום דודאי משיר הוה פסיק רישי' ולא כתב מפני שמכוין להשיר וכן הוא בפי' הרע"ב. וראיתי באורח מישור הביא קו' זו ע"ד רש"י בשם תשובת ריב"ש סי' שצ"ד ומה שרצה האו"מ ליישב משום דס"ד דהוה פסיק רישי' דלא ניחא ליה. כבר קדמוהו בתשובת ריב"ש שם להביא ע"ז דעת הערוך דס"ל בפסיק רישי' דלא ניחא ליה מותר. והשיג ט"ז שהוא נגד דעת כל הפוסקים. ועיין תוספות שבת (דף ק"ג) ד"ה לא צריכא, וכן יש לדקדק במה פליגי רבנן על ר' ישמעאל דבסמוך כיון דאדמה משרת ודאי כדאיתא בר"מ הא קיי"ל פסיק רישי' אסור ודוחק לומר דפליגי במציאות אי משרת כיון דר' ישמעאל מיירי במין המשרת ודאי כדאיתא בש"ס. והכ"מ תמה על הר"מ למה פסק הר"מ כרי"ש. ולי קשה להיפך כיון דקיי"ל פסיק רישי' אסור למה יפלגו רבנן בזה ולכן פסק הר"מ כוותי'. והנ"ל בזה דאמוראים הראשונים לא פסיקא להו כ"כ לר"ש דס"ל פ"ר אסור דכן מצינו באביי שגדל בבית רבה ולא היה ס"ל דמודה ר"ש בפסיק רישי' כדאי' בשבת (דף קל"ג) ומקשינן שם והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישי' ומשני בתר דשמעה מרבא סברה. ולפ"ז לא קשי' מאי דשני רבה הכא כל הסורק כו'. ואף דמשמע בכתובות (דף ו' ע"ב) דגם רבה קבל מאביי דבר זה דמודה ר"ש בפסיק רישי' מכל מקום לא ברירא להו כל כך. וראי' מאביי גופי' דמקשה שם לרבה והא מודה ר"ש בפ"ר ואיהו גופי' לא ברירא לי' רק בתר דשמעה מרבא סברה. ולהכי רצה רבה לשנויי גם באופן אחר. ואולי גם הכא תירץ קודם דשמע מאביי ועד"ז יש לפרש האיבעיא דבסמוך מפני שהיא משרת את השער תנן והיינו שהיא ודאי משרת והוה פסיק רישי' ואפ"ה פליגי רבנן עלה וסבירא ליה פסיק רישי' מותר או דלמא מפני המשרת תנן והיינו דכולהו ס"ל פסיק רישי' אסור רק בגזירה פליגי אי נגזור שאר אדמה אטו המשרת ודאי ולפ"ז למאי דקיי"ל כרבא דמודה ר"ש בפסיק רישי' דאסור ע"כ צ"ל אחת משתי אלה או דרבנן לא פליגי אר' ישמעאל באדמה המשרת או דניפשט האיבעיא דבגזירה פליגי וס"ל לרבנן דמותר ובמשרת ודאי לכ"ע אסור. וזה נמי טעמא דמסרק משום פסיק רישי' דומי' דאדמה דתני טעמא מפני שמשרת ולא תני מפני שמכוין להשיר. ולזה פי' רש"י בשבת (דף נ') דטעמא דסורק משום פסיק רישי' דלפי מה דאוקמי' שם ברייתא דבכל חפין כר"ש עכצ"ל דסבר ר"ש פסיק רישי' אסור כדפי' רש"י שם דלהכי אוסר בגרתיקון לזה פירש נמי בהא דלא יסרוק משום פסיק רישי' בכדי שלא נימא דנקט סורק דוקא מטעם דאמר הכא כל הסורק להשיר נימין קא מכוין אבל באדמה פליג אר' ישמעאל דסיפא אף שהיא משרת ודאי א"כ מוכח דר"ש מתיר בפסיק רישי' והתם אוסר בגרתיקון לז"א דטעמא דסורק משום פ"ר א"כ ה"ה באדמה המשרת אוסר ולא פליג אר' ישמעאל דסיפא רק בגזירה פליגי וא"ש:

מתני' נזיר כו' חשב כאן השלשה דברים האסורים בנזיר בחילוקי התראות שחייב ע"כ אחת ואחת. ונקט בדרך לא זו אף זו והיינו לא מיבעיא בשתיית יין דאינו סותר ועדיין קדושת נזרו עליו דחייב על כל או"א אף גם בגילוח דסותר שלשים חייב ע"כ אחת ואחת ואי נקט הנך תרתי הוה אמינא דמיירי בגילוח שאינו סותר דומי' דשתיית יין והיינו שלא גילח רוב ראשו וכדאיתא לעיל (דף מ') להכי נקט נמי טומאה דסותר חייב על כל אחת ואחת. עוד י"ל כדלקמן במשנה חומר בטומאה מבתגלחת כו' להכי נקט כולהו. וכן צ"ל בפ"ג דמכות (דף ט"ז) דחשיב יין וטומאה וגילוח:

שם א"ל אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת. הרע"ב פי' שהתרו בו בין שתיה לשתיה. ובירושלמי דפירקין מבואר דאם התרו בו מתחילה במנין מלקיות בכל שיעור ושיעור שיש בו חייב כ"כ מלקיות והביא זה ג"כ הרמב"ם בפירוש המשנה בפ"ג דמכות ומיירי ששותה הכל בבת אחת דאלו הפסיק כדי דיבור אינו חייב כדאי' ברע"ב בפ"ג דמכות מ"ז ועי' בתוי"ט שם:

רש"י ד"ה אמר רב אחא כו' דמדכתב הכא וגילח ראשו () ביום השביעי ולא איצטריך ליה למכתב () יגלחנו [אלא] לומר דלא כו' מגולח ומדאיצטריך ליה קרא לאשמועי' דליגלח כולו [מכלל] דאי לאו כו' כצ"ל:

ד"ה האי כו' וגילח את () ראש נזרו כו' כצ"ל:

ד"ה מכדי נזיר טמא כו' שני כתובים [הבאים] כאחד. הס"ד כצ"ל. והקשה האו"מ הא לעיל אמרינן דליכא למילף מהדדי דנזיר קרבנו טעון לחם ומצורע מגלח כל גופו ואין כאן שני כתובים כאחד. ולא קשה מידי דהאי יגלחנו לרבות כולו גבי נזיר טמא כתיב דאין קרבנו טעון לחם ושפיר יוכל למילף מצורע מנזיר טמא. ואין להקשות למה דחי הש"ס לעיל (דף מ') בהא דבעי למילף מצורע בתער מנזיר מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם ולא אמר נזיר טמא יוכיח דבתער אף שאין קרבנו טעון לחם. די"ל לפי הדחייה שר"ל שמצורע אינו בתער גם נזיר טמא ליכא למילף דבעי תער דאיכא למיפרך האי פרכא גופיה מה לנזיר טהור שכן קרבנו טעון לחם. אך לפי האמת דידעינן דמצורע בתער ילפינן נזיר טמא ממצורע ונזיר טהור בהצד השוה דבעי תער וכ"כ לעיל (דף מ' ע"ב) בתד"ה מצורע דמצוה ע"ש:

ד"ה וצמח ראשו וחזר וגילחן נמי לאותן ב' שערות תיבת נמי אשתי שערות קאי ולא על כל הראש כדאיתא בתוספות. ואולי סבירא ליה פי' הש"ס גם בגילח כל הראש כדפי' בש"מ ע"ש ויו"נ כפי' התוספות וכ"ה דעת הרמב"ם. ד"ה מהו כו' שתי שערות [מעיקרא] דמי ומעכבא כו' כצ"ל:

ד"ה גילח שערה [שערה] קא מיב"ל לרבא כו' שפיר [קאזיל] כו' כצ"ל:

ד"ה אלא אימא כו' שייר () שתי שערות לאו כלום עבד [כי] חזר כו' כצ"ל. ומש"כ דכי היכא כו'. רצונו בזה ליישב מ"ש הא מהא דקיי"ל ללקות באחת הרי דהיה חייב ע"כ שער ושער דמקרי העברה אף באחת ולר"א דסבירא ליה דאיסור הוא בתער דוקא אפילו באחת מקרי גילוח ומאי שנא הכא. לזה אמר כיון דהכא קיי"ל בשייר שערה אחת הוי כנטולה דיוצא בזה ה"ה בשייר שתי שערות ונשרה אחת אף בדעלמא קיי"ל גם בשער אחד מקרי גילוח הכא הוה כנשר כולו ולא קיים מצות גילוח ועיין מש"כ לקמן בתד"ה אמר מר דגם בנזיר בעינן שיהיה שתי שערות ע"ש:

ד"ה א"ל כו' שיש שער בכאן [הא קאמרת] שיער אין כאן. הס"ד ומתחיל הדיבור מצות גילוח כו' כצ"ל וכן הוא בס"י ומש"כ מיהו בדיעבד שפיר דמי י"ל דכיון למה דקיי"ל תגלחת אינו מעכב ע"ז אמר אף דלא קיים מצות גילוח שפיר דמי בדיעבד משום דאינו מעכב רק לענין לכתחלה מיב"ל וכמ"ש בגמ'. ויותר נראה דסבירא ליה כדעת התוספות ב"ק שם דהאי בעיא היה אף למ"ד תגלחת מעכב ופשוט אף דשער אין כאן ומאי הו"ל למיעבד דלהכי אינו מעכב לד"ה מצות גילוח אין כאן ובעי גילוח למצוה:

ד"ה להשיר כו' דבר שמתכוין [ואסור]. הס"ד כצ"ל:

תוס' ד"ה אמר מר כו' שלא [שייר כלום והכא] הוא כו' ואמר הר"מ דבעלמא קיימי מיהו פאת [זקן שיעורו] כו' [ומפרש] פורתא. הס"ד כצ"ל. וזה עפ"י מש"כ הנ"י בספ"ג דמכות בשם התוספתא בפאת הראש חייב בשתי שערות דזה שיעור מלא פי הזוג ואולי ס"ל לר"מ גם בפאת זקן כן הוא דשיעורו בשתי שערות דמ"ש, ועיין בבאר היטב יו"ד סי' קפ"ב סק"ה בשם האר"י ז"ל ובש"מ מבואר בפאת זקן שיעורו ברוב הפיאות וי"ל דס"ל נמי בפאת הראש כן ועפ"י מ"ש לקמן לדעת הר"מ פי' התוספתא בשתי שערות י"ל שיעור פאת הראש ופאת זקן שוה ברובו. (א) ודין שתי שערות דפאת הראש הואיל ואתא לידן נימא בה מלתא חדתא, ליישב דעת הרמב"ם סוף הל' ע"ז שכתב שיעור הפיאה, שמעתי מזקנינו שאין מניחין פחות מארבעים שערות ויש גורסין