ברכת ראש נזיר קכ

ביה בסוגיא דלרבנן נפקא ליה מזקנו דבעי תער ומ"מ שמעינן נמי דמיירי בכהן מצורע כמ"ש התוס' דלא מסתבר דלתער לחוד נאמרה דיותר הי' לו לפרש וגילח בתער מלמכתב זקנו להוכיח מזה דבתער אלא ודאי דשמעינן ענין דחי' גופי' דדחי אפילו עשה ול"ת דה"נ בראשו אמר הש"ס דמשמע תרתי כו', אך מצינו עוד ביבמות (דף ה' ע"א) דבעי הש"ס להוכיח דעשה דוחה ל"ת מזקנו ואם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל דנפקא ליה מראשו תנהו ללאו השוה בכל ודחי דאיצטריך דס"ד שאני כהנים הואיל וריבה בהן מצות יתירות, ולא אמר בפשיטות דבעי לדחות עשה ול"ת דהא ברייתא שם בכהן מצורע מיירי, והתוספות שם כתבו דהוה מצי למימר דאיצטריך זקנו למדחי עשה ול"ת כו' ואין זה מספיק דיניח דבר הפשוט ויתפוס איזה סברא חיצוניות, וי"ל דלדחות עשה ול"ת לבד לא צריך קרא דממילא שמעי' ליה אחר דידעינן מראשו דעשה דוחה ל"ת הוא הדין לא תעשה ועשה לא מיבעי לדעת הריב"א שהובא בתוספות חולין (דף קמ"א) דהא דעשה אינו דוחה עשה ול"ת היינו משום עשה אבל הלאו כמאן דליתא דעשה דחי ליה א"כ הכא דעשה דמצורע עדיף כדאי' בחולין שם משום דגדול השלום דחי נמי ל"ת והעשה. אף גם לתוס' דלא סבירא ליה סברת ריב"א היינו בעלמא בעשה השוה א"כ יפעול הצטרפות העשה ללאו דלא ידחה ולקי נמי אעבירות הלאו אבל בעשה דמצורע החמור דדוחה עשה הקל י"ל גם הלאו כמאן דליתא ודוחה עשה ול"ת וכן מצינו בב"מ (דף ל"ב ע"א) דאיתא שם סד"א הואיל דעשה דכיבוד גדול דידחה עשה ול"ת ע"ש ולהכי רצה למיפשט ביבמות באם א"ע כו' וכן כאן אמר דלתער נמי אתא ומ"מ בעי נמי זקנו לכהן מטעם דאמר שם דס"ד שאני כהנים כו' ול"ק מש"ס חולין שם דפשיט ליה דנגד ל"ת ועשה לא אמרינן ביה דעשה דמצורע עדיף דהא פריך שם טעמא דכתב רחמנא תשלח כו' הא עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ומשני כגון שנטלה ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה איכא והוה אמינא דליתי עשה ולדחי עשה ופריך מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה ומשני סד"א משום גדול השלום עשה דמצורע עדיף, הרי משמע דרק לגבי עשה אמרינן סברא זו ולא לגבי עשה ול"ת, אין ראיה מזה דבלא"ה הקשה התוס' שם מש"ס זו ע"ד ריב"א דמשמע מהש"ס היכא דלא עבר ושקליה איכא עשה ול"ת ותירוצם שם אינו מספיק דמנ"ל להש"ס דלא מדחי ליה להלאו כיון דהעשה אינו מצטרף לאיסור מלקות ה"ה לדחיה, אך י"ל דהש"ס שם בס"ד דלא ידע הסברא הא דעשה חמורה דותה כו' דהא בסברא זו ס"ל להש"ס בב"מ שם דדוחה עשה ול"ת כמש"ל האמת נקטי הא איכא עשה ול"ת לתקן הקושיא. ואף דמסיק שם ס"ד דעשה דמצורע עדיף מ"מ לא מהני זה אלא לגבי עשה דכוותי' אבל לגבי לאו לדחות בקום ועשה כל כמה דלא שמענו בעלמא בכיוצא בו עשה דוחה ל"ת לא הוי אמרינן זה גם גבי עשה חמורה דידחה ל"ת וא"כ לפי מה דסבירא ליה לרב אשי בשבת (דף קל"ב ע"ב) אימר דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת אלא היכא דבעידנא דמיעקר לאו מקיים לעשה אבל בע"א לא אפילו בעשה החמורה כעבודה ע"ש וא"כ הכא נמי הא בעידנא דמיעקר לאו בשחיטה עדיין לא מקיים העשה לא אמרינן גם כאן בעשה חמורה דדוחה לא תעשה. ובזה יתקיים דעת ריב"א אך לפי הסוגיא דלקמן (דף נ"ח) דא"א לתרץ שם בע"א כמש"ש סבירא ליה דלמאי דקיי"ל בשילוח הקן ובכיבוד דגם עשה החמורה אינו דוחה עשה ול"ת לז"א שם דגם לרבנן ס"ל דראשו לנזיר מצורע וזקנו לכהן וצריכי וע"ע שם ישוב אחר:

רש"י ד"ה ואי כתב כו' דלא תקיפו () פאת ראשכם ומשמע נמי [אף] דכתיב לא תקיפו כו' תער. הס"ד כצ"ל ומש"כ עדיין לא מצינו כו' עמש"כ בגמרא:

ד"ה ורבנן כו' וגמר [בזה] מנזיר כו' כצ"ל ושייך לסוף עמוד א'. ואין להקשות מאי ק"ל לרבנן ראשו מאי דרשת הא מיב"ל למידרש זקנו לכהן מצורע דאי לאו ראשו הוה אמינא זקנו דמצורע בישראל מיירי דלא דחי אלא לאו גרידא וכדכתב התוס' לעיל בד"ה ומ"ט עכצ"ל דסבירא ליה להמקשן כתירוץ ראשון שבתוס' שם דקרא סתמ' כתיב דאל"כ קשי' לס"ד דס"ל ראשו לנזיר מצורע אתי הא כהן מנזיר לא מצי יליף כפי' רש"י שכן ישנו בשאלה אלא ודאי דס"ל דמקרא מלא דיבר הכתוב בישראל וכהן אך למאי דהביאו ברייתא דראשו אתי לדחות לאו דהקפה אז מוכח בפשי' כתירוץ השני שבתוספות שם דלא אצטריך זקנו אלא לכהן. אך הא קשיא מה דקשה לרבנן ראשו למה לי הא י"ל דאינהו נמי סברי דלמצורע נזיר אתא וזקנו לכהנים וחד מחבריא לא מצי למילף כפירש"י וצ"ל דסבירא ליה להש"ס דאף דכהן מנזיר לא מצי למילף שכן ישנו בשאלה דלהכי ניחא זקנו אליבא דר"א מ"מ נזיר מכהן מצי למילף דתרווייהו הוה ליה לאו שאינו שוה בכל ובשניהם איכא לאו ועשה כדאיתא בתוספות להכי מקשה ראשו לרבנן למה לי אבל לר"א אתי ראשו למילף מינה דמצורע בתער וא"ש:

ד"ה ור' אליעזר כו' בשלמא לרבנן [ילפי' מזקנו דמצורע] דבהשחתת זקן כו' שכן ישנו בשאלה ואי [נמי] מזקנו דכהן מצורע דמותר בתער איכא למיפרך () דמכהן לא ילפינן כו' כצ"ל, והוא שני פירושים. אך דבריו סתומים וחתומים וצריך ביאור רב. ונ"ל דה"פ דבתחלה מפרש דלהכי אתא שפיר לרבנן משום דילפי מזקנו דמצורע דדחי העשה דמצורע לאו דהשחתה אבל לר"א דסבירא ליה דלאו דהשחתה הוא בכל דבר ודחיות העשה דמצורע להלאו אינו אלא בתער אין ראי' מזה לדעלמא לפי די"ל דלא התירה התורה לדחות הלאו לגמרי אלא היכא שנשאר עליו עדיין איסור לאו במקצת כמו הכא דנשאר הלאו במלור"ה ולא בעלמא דנדחית הלאו כולו [ויש להוסיף בה דברים די"ל דלהכי צוותה התורה לגלח בתער דווקא משום דלא נתנה לדחות הלאו אלא בתער ולא לכל גופו רק לפי האמת דקיי"ל בכה"ת עדל"ת אין אנו תולין ענין הדחי' בתער דוקא רק משום העשה דדוחה נמי הל"ת ועשה דכהנים דעשה דמצורע עדיף ועיין בזה] ולהכי לא פירש רש"י לרבנן וכן לר"א למילף מראשו דדוחה לאו דהקפה משום דלפי משמעות הסוגי' י"ל דהקפה הוה בכל דבר איסורו ומצורע לא הותר רק בתער א"כ ה"נ אינו דוחה ליה בכולו אך צ"ל לפי' זה דלרבנן סבירי להו דזקנו מיירי בזקן דישראל דעשה דחה ל"ת לבדו דאי ס"ל בזקן דכהנים נמי א"כ נילף מזקנו לרבנן דעשה דוחה ל"ת ועשה לפום מאי דלא סבירא ליה השתא הדיחוי מה לזקנו שכן לאו שאינו שוה בכל דלהכי יליף מינה לדעלמא דעשה דוחה ל"ת. ובאמת לפום מה דסבירא ליה השתא אין ראיה דמיירי בזקן כהנים דאין להוכיח כמש"כ התוס' לעיל בד"ה ומ"ט דבישראל לא צריך קרא דנפקא לי' מראשו דדחי לאו דהקפה דהא השתא סבירא ליה דיש חילוק בין דיחוי במקצת לדיחוי לכולו א"כ אין ראיה מדיחוי דהקפה דלא דחי ליה לל"ת כולו לדיחוי השחתה לרבנן דדחי לכל הל"ת דבתער וצריך לאשמועינן נמי בזקן דידחה, רק למסקנא דיליף מגדילים גם לרבנן כדאיתא ביבמות (דף ה') מוכח דזקן כהנים נמי דוחה ומה דבאמת לא קשה בזה הא זקנו הו"ל לאו שאינו שוה בכל וכדדחי ליה לקמן בפרק שני נזירים יתיישב במש"כ בתד"ה ור"א לפי' הר"ף ע"ש והא דבעי למילף ביבמות (דף ה) עשה דוחה ל"ת מראשו דהקפה ל"ק לפרש"י די"ל דסבירא ליה לסתמא דש"ס דהקפה הוא נמי חיובו בתער דוקא כדעת רש"י והר"מ או דעדיפא פריך דהו"ל עשה שאינו שוה בכל כל זה צ"ל לפי' ראשון. אך פירוש הב' אתי שפיר טפי בפשיטות דמזקנו איכא למיפרך שכן לאו שאינו שוה בכל דלהכי לא נילף מינה דעשה דוחה ל"ת ועשה רק לרבנן א"ש די"ל דנפקא ליה מראשו דדחי לאו דהקפה ואם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל דזה מק"ו דזקנו ילפינן תנהו ללאו השוה בכל דעשה דוחה ל"ת וכה"ג איתא ביבמות (דף ה') אבל לר"א דמוקי ראשו לנזיר מצורע אי אפשר לומר אם אינו ענין כו' דהא בנזיר דוחה שני לאוין ועשה גם די"ל נזיר הו"ל לאו השוה בכל וחדא מחבריה לא ילפינן דנזיר ישנו בשאלה וזה כפי' הר"מ שבתוספות ע"ש, וכ"ז לס"ד דש"ס דכאן אבל לפי המסקנא דאתיא מגדילים הוא נמי ג"כ לרבנן כדאיתא ביבמות שם:

תוס' ד"ה ואיצטריך כו' פי' צידעא הוא השער [הרבה] וגדל סמוך לאזנים [ומאחורי] כו' וכשנוטל אותו [שער] שבצדעיו דהיינו פאת הראש ויהיה חלק () נמצא שהוא כו' כצ"ל:

ד"ה ואי כתב כו' אלא לא תקיפו סתמא. הס"ד כצ"ל. והנה למ"ד דחייב כעין תער ודאי חייב בכל גווני אף בתלש בידו או ע"י סם כיון דכתיב סתמא בלשון לא תקיפו רק לאפוקי אם הניחו גדול יותר מכעי"ת כמו שביארתי ד"ז לעיל (דף מ' ע"א) בתד"ה ובתער ע"ש אך דעת הר"מ דדוקא בתער ממש חייב וכמ"ש בגמרא:

ד"ה כתב רחמנא כו' (לקמן דף מ"ח) () דלא מפליג כו' אלא בנזירין ואנשים () ולקמן בפרק כו' ועשה דקדושים [יהיו] תיפוק ליה כו' כצ"ל, ומש"כ ולקמן כו' ר"ל דלקמן ס"ל כתירוץ ראשון דמקרא מלא דיבר הכתוב וכן הוא בתוס' שם וזה תלוי בשינוי הסוגיות דהתם ס"ל דנזיר מקרי לאו השוה בכל אבל הכא צ"ל דס"ל להש"ס דנזיר הוה לאו שאין שוה בכל כדמוכח מקו' הש"ס דפריך ורבנן האי ראשו מאי דרשת ביה ולא מוקי ליה לנזיר מצורע דחד מחבריה לא יליף וצ"ל דס"ל דנזיר מזקנו מצי למילף כתירוץ השני שבתוס' וכמש"כ בפירש"י ועמש"כ לקמן (דף מ"ד ע"א ובדף נ"ח) ומש"כ התוס' לר"א בעינן ראשו לגלויי דבעי תער אף שכתבתי בגמ' דלזה לבד לא מסתבר לאוקמיה קרא מ"מ י"ל דאשמועינן נמי דדוחה ב' לאוין ועשה:

ד"ה השתא ע"כ משמע כו' ופדחתו היינו נמי כעין תער כו' וקאמר דתגלחת [מותר] בכל אדם כו' דשפיר [איקרי] כעין תער כו' כצ"ל ור"ל דגם