ברכת ראש נזיר קיט

לענין רשות וה"ה למצורע בק"ו לרשות, מיהו לפי האמת דקיי"ל גם במצורע בעי תער לחובה נוכל למילף נזיר טמא מטהור ומצורע במה הצד דבעי תער לחובה ודו"ק ועמש"כ לקמן (דף מ"ב ע"א) ברש"י ד"ה מכדי:

בא"ד וי"ל דלא דמי כו' [דמש"ה] בנזיר כו' חומרא אחרת [יש] בו כו' [לא] שייכא כו' [והא] מוכח דלרבנן פשיטא להו תער [בתגלחת] דמצורע כו' אי אפשר () אלמא כו' לתגלחתו [בלא] נזיר והכא כו' כצ"ל, ומש"כ מ"מ שפיר ילפינן כו' אין להקשות לפי מש"כ לקמן דבמקיף במספרים דחייב הוא דוקא כעין תער א"כ מנ"ל דגילוח דנזיר דוחה לאו דהקפה כיון דלא קים לן דבתער הא יכול לגלח שלא כעין תער ברחוק מעט בפחות מכדי לכוף ראשו לעיקרו כעין שכתבו לעיל (דף מ') בד"ה ובתער. דזה אינו דאף אי לא קים לן דבתער מ"מ י"ל דבעי כעין תער וכדרשא דרבי לעיל מדסמך לעד מלאת משמע דמה שאסור היתר בתגלחת דמצוה והאיסור הוא כעין תער כדאיתא בש"ס לעיל ה"ה תגלחת דמצוה בעי כעין תער, וא"כ אית ביה נמי לאו דהקפה, וכ"ז דחקו לפי פירושם, אך לפמש"כ דמנזיר מצורע יליף א"ש בפשיטות ואין צריך לכל זה:

דף מ"א ע"א גמרא מדלא כתיב תער כר"ל דאמר כו' (א) וק"ל למה לא משני בדליכא מלקט ורהיטני דיגלח בתער אף שדוחה הל"ת דכן תירץ הש"ס בשבת (דף קל"ג ע"א) בהא דמקשה שם אי דאיכא אחר ליעבד אחר כדר"ל כו' ומשני דליכא אחר, והיה נ"ל דהכא שאני דיכול להמתין עד שימצא מלקט ורהיטני ואף שאין לזה יש לזה דאף בנזיר דמצוה ליטהר מיד שיוכל מ"מ לא ידחה משום זה לאו דהשחתה או לאו דנזיר דלקמן, דכן איתא שם בכה"ג לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתי' מק"ו אף דלא ידע אז מהא דרב אשי דיו"ט הו"ל עשה ול"ת, וכה"ג איתא במנחות (דף ע"ב) ואי אמרת נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת כו' והקטר חלבים שאני כדדחי שם משום דדחתה שחיטה את השבת אבל בשבת שם דמיירי במילה בזמנה דדחי שבת וכ"ש צרעת להכי א"א להמתין עד למחר, ואל תשיבני מהא דאר"א בשבת (דף ק"ל) מביא כלי דרך רה"ר ולא דרך ההיתר מה"ת מהאי טעמא כדי למהר המצוה כדאיתא בתוס' שם דאין זה עיקר הטעם דהא הקשה שם התוס' בד"ה שלא ברצון ר"א מהא דאר"ל כל מקום כו' ונשארו בקו' ולא ניחא להו בהא למהר המצוה משום דמשמע משבת שם וכן מסוגי' דהכא דהא דאמר ר"ל כל מקום כו' הוא מה"ת לא דחי היכא דאפשר לקיים שניהם ועכצ"ל כמ"ש בחי' הרשב"א שם דלר"א דס"ל מכשירין מותר לא משנינן ולא טרחינן כלל ע"ש, ובזה יש ליישב קו' התוס' שם בד"ה באומר אמאי קאמר אביי לא נצרכה אלא לר"י הא לר"ש נמי איצטריך ותירוצם דחוק ולמש"כ א"ש, דהא קו' הש"ס שם הא למה לי קרא דבר שאין מתכוין הוא קשה בין לר' יאשיה שם דמוקי למילה בזמנה או לר' יונתן דאמר א"צ כו' ומוקי קרא דבשר למילה שלא בזמנה כפי' רש"י שם ובתד"ה רבא ולהכי הוצרך אביי לשנויי מלתא דשווי' לתרווייהו אף לר' יונתן דס"ל כר"י דאמר דבר שאין מתכוון אסור, ולא מצי לשנויי באומר אבי הבן לקוץ בהרתו קא מכוין דא"כ יקשה קו' הש"ס ליעבד אחר כדר"ל וע"ז אינו עולה שנויא דליכא אחר דלר' יונתן דמוקי לקרא למילה שלא בזמנה יוכל להמתין ולא ידחה לאו דצרעת ועכצ"ל דכר"י ס"ל דדבר שאין מתכוין אסור וזה התי' מספיק גם לר' יאשי' רק אח"כ דפריך ואביי אליבא דר"ש האי בשר מאי עבד ליה הא דבר שאין מתכוין הוא ומותר לר"ש שפיר משני באומר לקוץ קא מכוין ובדליכא אחר היום ומיירי במילה בזמנה דהא לר"ש י"ל דכר' יאשיה ס"ל דלית ליה הק"ו ומוקי למילה בזמנה כנ"ל. (ב) וראיתי בתוס' שבועות (דף ג') ד"ה ועל הזקן בכה"ג דעשה דוחה ל"ת אין לומר דימתין עד שימצא היתרא והביא ראי' מחולין (דף קמ"א) דבעי הש"ס למימר דאתי עשה דמצורע ודחי עשה דשילוח הקן ולא אמרינן ימתין עד שימצא אחר, ולכאורה אין כאן ראיה כלל דשם לא שייך לומר דימתין דהא כל עיקר דבעי הש"ס לומר שם דדחי עשה דמצורע עשה דשילוח הקן הוא משום גדול השלום שלא ישב בדד וליכא למימר ביה דימתין אבל גבי עשה דדחי ל"ת דכל היכא דיוכל לקיים שניהם לא ידחה הלאו בידים י"ל דלא ידחה אפי' בעשה דגדול השלום וצ"ל דהתוס' הביא ראי' מס"ד דש"ס שם וליתי עשה ולידחי עשה ופריך מאי אולמא האי עשה מהאי עשה ולא פריך למה ס"ד דידחה הא אפשר לקיים שניהם לפי דעת המקשן דלא ידע הא דגדול השלום ש"מ דלא אמרינן ימתין, אך גם מזה אין ראי' חדא דעדיפא מינה פריך כדקיי"ל בכ"מ דאין עשה דוחה עשה אפילו היכא דא"א להמתין לקיים שניהם ובפרט במצורע די"ל דגם המקשן ידע זה דלא שייך לומר שימתין דעכ"פ מצות שלום בית איכא רק דלא ידע דמחמת גדול השלום ידחה עשה הקלה לזה פריך מאי אולמיה כו' ועוד אף אי נימא דעשה החמורה דוחה עשה הקלה ולא אמרינן ימתין דלהכי מקשה מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה אין ראיה מזה לעשה הדוחה ל"ת משום דבעשה מקיים העשה ונדחית עשה השניי' בשב ואל תעשה וחביבה מצוה בשעתה משא"כ לדחות לאו בקום ועשה שפיר י"ל דימתין, וקצת ראיה לזה דהא דחיות לאו בעי בעידנא דמיעקר לאו קא מקיים העשה ואילו גבי עשה החמורה דוחה עשה הקל אף כי לא בעידנא דמיעקר מיקיים עשה כדאיתא בתוס' פסחים (דף נ"ט) ד"ה אתי עשה ע"ש, אח"כ מצאתי בתשובת שאגת ארי' סי' צ"ו שעמד על קו' זו דלמא זקנו אתא להתיר היכא דאין לו אלא תער אלא ודאי כו'. אך כתב זה לשיטתו שם דר"ל לכאורה היכא דאפשר בשום פעם דהיתרא לא אתי עשה לדחות ל"ת ע"ש ואינו נוגע זה לדעתנו הנ"ל וכתב בזה כבר ישבתי זאת במ"א ולא זכינו לדעתו ומה שנ"ל כעת כתבתי:

רש"י ד"ה ותו אי ס"ד כו' מדלא כתב ביה תער () אמינא כו' כצ"ל ומש"כ בד"ז הקפת ראש לאו דוקא ור"ל נמי השחתת זקן כמש"ל:

ד"ה ור"א כו' מדינא כר"א [וס"ל] דבתער אין כו' ור"ל מדמוקי להך דרצה למילף תער מדינא דמה הצד כר"א ומשמע דר"א ס"ל כמתניתין דנגעים דמצורע בעי תער מנ"ל הא איכא למיפרך כו':

ד"ה ראשו כו' והלא כתיב [כל] שערו כו' בתער [במה שאסרתי] לך בנזיר כו' [והכא] נמי מאי דאסירי כו' כצ"ל:

ד"ה וכ"ת כו' במצורע [ראשו למילף] מתער כו' כצ"ל ולמה שכתבתי לעיל דעת רש"י אתי שפיר דלא אמר הש"ס הכא הק"ו מנזיר כדלעיל שבכל דבר מותר ואפי' בתער דשאני הכא דאיכא תרי לאוי ועשה דהקפה ודנזיר אי לא גלי קרא דידחה ודאי דמיחייב ולוקה עליו, ולזה פירש"י וכ"ת תער אתא למישריי' אף לכתחלה:

ד"ה לא לעולם כו' מצוה קעבד () אמינא כו' את שניהם [ליעבד[ במלקט כו' דלא אסרה תורה [העברת] הראש אלא בתער ואימא דבתער כלל לא () אלא לאו ש"מ מדאיצטריך ליה ראשו כו' לא עשה ולא כלום ור"א לא מצי כו' כצ"ל והד"א. ואח"ז צ"ל ד"ה ורבנן כו' שבעמוד ב' ע"ש:

תוס' ד"ה ותו אי ס"ד כו' הואיל ויכול [לקיים] שניהם כו' קצר [בלישנא] כו' כצ"ל:

ד"ה ור' אליעזר כו' חייב [וכיון] דמחייב בפאת זקן אפילו בשאר משחיתין [שפיר] איצטריך כו' כצ"ל:

ד"ה ראשו כו' את ראשו () מת"ל לפי כו' וכל [שערו] דקרא בשאר גופו [או בכל אדם] דאין לומר כו' ת"ל [את] ראשו מיותר דאף נזיר [מצורע] חייב כו' ללומדה מראשו () ולעולם מנזיר כו' הטעון [ליה] () במצורע [דאי] על שאר מעבירין כו' כצ"ל:

ד"ה ופריך כו' ועוד תי' הר"מ דלמאי כו'. ואין להקשות לילף מזקנו דמצורע כהן דדחי לאו ועשה דלפום מאי דס"ד השת' דלא לכתוב ראשו במצורע א"כ זקנו דמצורע נמי לא ידעינן דמיירי בכהן די"ל בישראל דדחי לאו גרידא וכדאיתא לעיל בתד"ה ומ"ט ע"ש וכ"ז לפירושם דלעיל בד"ה ומה נזיר אבל לפי מש"ש בפי' דש"ס בק"ו מנזיר הוא נמי נזיר מצורע אין כאן התחלת קו' תוספות אמאי לא מסיק כו' דהא הש"ס בהכי מיירי:

ע"ב גמרא ואכתי בתער מנלן כו' עיין תוספות שכתבו דמזה משמע דבהקפה חייב בלא תער ולזה הקשו על הרמב"ם שפסק בתער דוקא. והאו"מ כתב שסמך על התוספתא נגד הש"ס ולא ניתן להאמר זה ובפרט ע"ד רש"י שכתב בסוגיא זו דגם הקפת הראש בעי תער לא יכתוב זה נגד הש"ס אבל באמת לא קשה מידי דהא ודאי צ"ל בהא דס"ל דהקפת הראש בתער דאיתקש לזקן וכהאי דאיתא לקמן (דף נ"ז ע"ב) כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה כן נמי י"ל כל דמיחייב בהשחתה מיחייב בהקפה והיינו לפי האמת דידענו מצורע בתער מזקנו וה"ה ראשו דמצורע בעי תער ואין מזה סתירה על היקשא דהקפה מהשחתה אבל למאי דס"ד השתא אי כתיב ראשו ולא כתב זקנו י"ל איפכא כיון דלא מצינו דמצורע בעי תער דסתם גילוח במספרים משמע ואפ"ה אתי ראשו למדחי לאו דהקפה ש"מ דהקפת הראש לא בעי תער ולא איתקש לזקן וזה שאמר הש"ס ואכתי בתער מנלן הכל בכלל הן דין הקפת הראש הן דין מצורע אבל לאחר דכתיב זקנו לתער מסתמא גם הקפת הראש בעי תער דאיתקש לזקן וא"ש:

שם להכי כתב רחמנא זקנו. יש להקשות הא בעי נמי זקנו להורות אפי' במצורע כהן דאיכא עול"ת דחי וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה ומ"ט. והיה אפשר לדחות דתפס במלתא דאיירינן