ברכת ראש נזיר קיח

ואף דלכתחלה אינו ראוי לבטל לאו ועשה כיון דאפשר בהיתרא במלקט ורהיטני מ"מ לענין דיעבד שפיר אמר דזה א"צ לאשמועינן, ולזה הקשו עוד ותו אי ס"ד כו' ור"ל לענין דיעבד אין צריך קרא להתיר תער ואף לכתחלה אי אפשר כדר"ל כנ"ל להמליץ דעתו כי גברא רבא כו'. ודברי ריב"א כיון דאתא לידי נימא בה מילתא ליישב בטוב קושיות התוס' חולין (דף קמ"א ע"א) ד"ה לא צריכא מכאן קשה כו' וצ"ל לפירושו כו' לא מדחי לגמרי, מלשונם משמע דדחיק להו זה לפי דלשון הש"ס פסחים דחזי לכסויי משמע דמותר. והנראה לי בישובו דהנה הא דעמדו עליו קושייתם מתירוץ לא צריכא ולא מהמקשה דאמר אין עשה דוחה לא תעשה ועשה לפי די"ל דעיקר קושית הש"ס הוא דאין עשה דוחה עשה דלהכי אינו דוחה לא תעשה ועשה לפי' ריב"א. אך למאי דמתרץ דעבר ושקלי' דלאו ליכא ועשה דוחה עשה מזה הקשו לפי' ריב"א הא לדבריו עיקר טעם דאין עשה דוחה עשה ולא תעשה הוא משום העשה אבל הלאו דחי, ומה הועיל הש"ס בתירוצו, ול"נ אדרבה מזה חילי' דריב"א דלהכי לא הקשה מתחילה מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה לפי דבעשה דשילוח לא מתקן הלאו רק דאין לוקין ומ"מ איסורא עבד דלקח ע"מ שלא לשלח ורחמנא אמר לא תקח אבל בעשה דמצורע דחי הלאו לגמרי ככל עשה שבתורה דדוחה ל"ת רק דלכתחילה אינו דוחה משום מאי אולמי' אך כדעבר על הלאו טפי עדיף העשה אחרינא דדחי הלאו דעבר, והקשה הש"ס הניחא כו' ומסיק מר בר רב אשי בנטל ע"מ לשלחו דליכא לאו רק העשה, ע"ז מקשה שפיר מאי אולמי' כו', ואין להקשות דלמאי דמסיק דעשה דמצורע עדיף הי' יכול לאוקמי' לפי' ריב"א בדאיכא עשה ול"ת דס"ד דדחי עשה דמצורע לפי דמר בר רב אשי בשי' אביו קאי דס"ל לרב אשי בשבת (דף קל"ב ע"ב) דבעינן בעידנא דמעקר לאו יקיים העשה והכא ליכא בעידני' כו' ולא דחי רק העשה לבד ותלמודא מעיקרא מקשה אף לאינך אמוראי שם דלא בעי בעידני'. אך מר בר רב אשי לשי' הוצרך לאוקמי בדליכא לאו, וזה נכון מאוד:

תוס' ד"ה אין כו' והיינו [מזקנו] דבסמוך כו' שכן [אינם] בשאלה או שכן כל גופו טעון תגלחת. הס"ד כצ"ל:

ד"ה והאי תנא כו' שהרי בא [למילף] נזיר כו' לא אייתי [דמה להצד השוה] כו' וסוף לומדו מראשו דכתיב [במצורע מנזיר]. הס"ד ומה"ד [והא] ר' אלעזר כו' כצ"ל:

ד"ה ומאי טעמייהו כו' כדסבירא לן. הס"ד ומתחיל הדיבור דתניא כו' ועשה דקדושים [יהיו] דכהנים כו' לאשמועינן [דעשה דזקנו] דחי כו' וי"ל [דאית ליה] קרא סתמא כתיב בישראל [ובכהנים] כו' זקן הכהנים () ומדאתא קרא כו' כצ"ל. ומש"כ די"ל לבר מזקנו כו' ה"ה די"ל במלקט ורהיטני לרבנן. אך כיון דברייתא זו אתיא נמי לר"א ואיהו ס"ל גם במלקט ורהיטני חייב נקטו מילתא לכ"ע ופשוט, ומש"כ ועוי"ל והוא העיקר דע"כ כו' והיינו עפ"י שכתבו לקמן בתד"ה ור"א ע"ש ולמסקנא י"ל נמי מכלאים בציצית:

ד"ה הא כיצד כו' במצורע [כהן] נמי ובקדושין [ל"ה] גמרינן כו' הרשות בידו [ואף] שהוא מוזהר כו' מק"ו הס"ד. ומה"ד [הג"ה] ומה נזיר כו' כצ"ל. והך הג"ה הוא קו' לפי' התוס' דבסמוך ושם יבואר:

ד"ה ה"ג ומה נזיר כו' שגם הוא תגלחתו () בתער כו' ולדחות לאו (דהקפה]. הס"ד ומה"ד מצורע דמצוה לא כש"כ () דמצות [תגלחת לא] באה לו ע"י שום איסור כו' כצ"ל. (א) ולכאורה דבריהם תמוהין דהא כתבו לעיל דזקנו באה להתיר מצורע כהן דיש בו עשה ול"ת ואיך נוכל למילף מהקפת נזיר דאין בו אלא חד לאו וכקו' הג"ה דמקודם כי רבה היא ולקמן בתד"ה ופריך כתבו בעצמם כעין זה דאי אפשר למילף בק"ו חד לאו משני לאוין וכאן השמיטו זה, עו"ק דלמה זה למילף מנזיר הא מראשו דמצורע גופי' ידעינן דדחי לאו דהקפה כמ"ש בעצמם לעיל ואיכא למילף מינה נמי להשחתת זקן דישראל כמו שרוצה למילף] מנזיר לענין חד לאו, ונ"ל דהקו' מתורצת חדא בחברתה ותוס' גופיה נמי אהאי סמכו וה"פ דהש"ס אמר דלענין היתר במצורע בזקן דישראל דעשה דוחה הל"ת יש למילף ק"ו מנזיר וא"כ הא נמי קשיא למה לי ראשו דמצורע דלידחי לאו דהקפה הא יכול למילף מנזיר מק"ו ועכצ"ל דראשו אתא לרבות גם מצורע נזיר דדוחה שני לאוין ועשה כדלקמן א"כ מזה גופיה נמי ידעינן בזקנו דכהנים דדוחה עשה ול"ת מק"ו וכמש"כ התוס' לקמן בד"ה ואי כתב ע"ש וס"ל כאן דלית בזה פרכת הש"ס דלקמן (דף נ"ח) מה לנזיר שכן ישנו בשאלה דיש למילף מנזיר שמשון דאינו בשאלה כמש"ל (דף נ"ח ע"ב) ובזה ל"ק נמי קו' השניי' דהג"ה מהא דריבה בכהנים מצות יתירות דביבמות (דף ה' ע"א) לא אמר זה אלא בשוין אבל הכא איכא למילף מק"ו דראשו דדחי שני לאוין ועשה כ"ש לאו ועשה לבד כנ"ל. (ב) אך קשה על פירושם מהא דאיתא לקמן (דף נ"ח ע"א) אלא דכ"ע הקפת כל הראש שמה הקפה ומאן דמוקי ליה לקרא למידחי ל"ת ועשה ללאו גרידא מנ"ל כו' ולא אמר כפי' התוס' כאן דאתי' מק"ו מתגלחת נזיר דדוחה לאו דהקפה וכן לקמן דמקשה הש"ס ור' אליעזר דאתי עשה ודחי ל"ת מנ"ל ולא קאמר דנפקא לי' מתגלחת דנזיר דדוחה לאו דהקפה ולהכי מוקי ראשו בנזיר מצורע וכן זקנו בכהן מצורע לפי פירושם שם משום דלדחות לאו דהקפה גרידא נפקא לי' מנזיר, ויותר קשה לי' מנ"ל לש"ס זה גופיה דתגלחת דנזיר דוחה לאו דהקפה ואין לומר מהא דאיתא לקמן (דף מ"ב) מדכתיב יגלחנו יתירא עד דמגלח כולו ואף פיאות הראש במשמע דא"כ מנ"ל לש"ס התם דזאת אומרת רובו ככולו מה"ת אימא דאתא לגופי' למדחי לאו דהקפה, אלא ודאי דמזה אין ראיה די"ל יגלחנו אהיתרא קאי דבעי כולו ולא ישייר שתי שערות וא"כ מנ"ל בנזיר גופי' לדחות לאו דהקפה ועכצ"ל דתגלחת דנזיר דידחה מעלמא שמעי' לה לפי מה דקיי"ל עשה דוחה ל"ת מראשו דמצורע או מגדילים א"כ ה"ה תגלחת דמצות נזיר דכתיב ביה וגילח ראשו בטמא וכן וגילח שער ראש נזרו דטהור דוחה ל"ת דהקפה דמסתמא כל שער ראשו קאמר ואף דיש לדחות דכעת בס"ד דש"ס דלא ידע מעלמא דעשה דוחה ל"ת הוה מוקי קרא דיגלחנו כולו לדחות לאו דהקפה ולהכי עבד ק"ו למצורע, אך למסקנא דנפקא לי' מגדילים מוקי קרא דיגלחנו לכולו שלא ישייר שתי שערות ולמימרא דבעלמא רובו ככולו אין זה במשמע, וגם סוף סוף נשאר קו' הנ"ל מקמי דידע מגדילים מאי מקשה מנ"ל, אלא ודאי דמיגלחנו יתירא לא משמע לדחות וכמ"ש רק מעלמא שמעינן לה מראשו או מגדילים וא"כ הדר' קושיא לדוכתיה במה שהביא ק"ו מנזיר אטו כיפי תלה לה, ובר כל דין קשה מה ראיה מייתי מהא דאי אפשר בלא דחיי' למצורע דס"ד דאפשר במלקט ורהיטני, וכן הקשה בש"מ, וצ"ל בזה דודאי דין עיקר דחיי' דדוחה בזקנו דמצורע אדעלמא סמיך כגדילים או מראשו דמצורע למאן דמוקי לה בנזיר מצורע דדחי שני לאוין ועשה כמ"ש ותגלחת דנזיר דדוחה ג"כ מהכא יליף רק דרוצה להוכיח אף דכי עבד במלקט ורהיטני מקיים מצות גילוח מ"מ מותר נמי בתער היכא דלית ליה מלקט ורהיטני ולא אמרינן דימתין עד שימצא ודוחה הל"ת. וע"ז הביא ראי' מנזיר דנקרא חוטא והוא עצמו גרם לזה שיצרך גילוח לדחות לאו דהקפה אפ"ה לא קנסו ליה רחמנא שלא ליטהר ולא לגלח באיסור הקפה עד שלא יצטרך לדחות כמו בנמרטו פיאותיו ובפרט לפי משכ"ל שבסם המשיר אינו כעין תער וא"כ לפי מה דקיי"ל דאינו סותר אלא ברוב ראשו הא יכול ליקח הפאות ע"י סם וכיוצא בו שאינו כעין תער ואינו סותר ואח"כ יגלח בתער ואפ"ה חייבו התורה לגלח ולדחות לאו דהקפה כ"ש במצוה דהיתרא דוחה לאו דהשחתה בזמנו וא"צ להמתין עד דמשכח היתרא, וכ"ז כתבתי ע"צ הדוחק להבין פירושם, אבל האמת נ"ל בפשיטות דהש"ס עבד ק"ו מנזיר מצורע דדחי לאו ועשה דלא יעבור וקדוש יהיה אף בכל המעבירין וסבירא ליה דהקפה כל הראש לא שמה הקפה וראשו דמצורע אתי' לנזיר או ס"ל דמקרא מלא דיבר הכתוב כמ"ש התוס' לקמן. גם אי שמה הקפה יש כאן ב' לאוין ועשה והיה יכול ללמוד במה מצינו מראשו אך אמר זה בעילוי טפי דרך ק"ו מה נזיר ר"ל מצורע נזיר דאיסור קא עבד במה שגרם לעצמו אפ"ה מיחייב לגלח ולדחות לאו ועשה וגם י"ל שני לאוין ועשה בהקפת הראש כ"ש מצורע לבד דלאו נזיר שלא באה לו ע"י שום איסור לא כ"ש דדוחה ומיירי היכא דלית ליה מלקט ורהיטני דלא שבק היתרא ועבד באיסורא וס"ל השתא היכא דלית ליה יכול לדחות הלאו, והביא ק"ו לזה שהעשה ידחה לאו ועשה, וע"ז הקשה עוד ותו אי ס"ד כו' להוכיח מדר"ל היכא דיכול לקיים שניהם אינו דוחה וימתין עד שימצא כמבואר לקמן ואחר דמסיק הש"ס דזקנו לכהן מצורע ויוכל למילף נזיר מצורע מיני' כמ"ש התוס' לקמן פריך הש"ס לרבנן האי ראשו כו' וע"ע מש"כ לקמן (דף מ"ד) וזה נכון בפי' הש"ס. וע"ז אני אומר טבא חדא פלפלא כו' ואין צריך לשום דוחק גם לא קשה כלל קו' התוס' אח"ז כמו שיבואר:

בא"ד ואי קשה מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם כו', לכאורה קשה על קו' הא כתבו התוס' לעיל ועוד דמנזיר טמא קא יליף שטעון תער ונזיר טמא אין טעון לחם, ונ"ל דלפי הס"ד כעת דאין אנו יודעין דין מצורע בתער א"כ מק"ו זו גם בנזיר טמא לא ידעינן דבעי תער דטמא מטהור ליכא למילף דאיכא למיפרך מה לטהור שכן קרבנו טעון לחם רק לפי תירוץ התוס' דלענין רשות לא שייך למיפרך מה"ט גופי' איכא למילף טמא מטהור