ברכת ראש נזיר קיד

[למעלה] מרום הראש. הס"ד כצ"ל:

ד"ה ברישא דבינתא לאו [דוקא] ברישא כו' כצ"ל:

ד"ה התם נמי כו' ואזלא [מחיבורה] ויורדת כו' כצ"ל, ור"ל ממקום חיבורה בעיקרו:

ד"ה ת"ש כו' [והשער הן] מגלחין כו' ואינו מהודק [מלתחת] כבראשונה כו' ולכך הוי [נפרש] ומשני כו' כצ"ל ועי' בי"ד סי' קע"ח ס"א:

ע"ב גמרא לתגלחת האחרונה [שהיא בתער דללמדו] ממצורע כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה לעולם כו' אינו סותר אלא ז' לאחר תגלחת כו' ר"ל אחר תגלחת הטומאה וזה הוא כפי' ראשון דפי' לעיל (דף ו' ע"ב) בד"ה ואי ס"ד יעו"ש. וס"ל דצריך למנות ז' ימים אחרים מלבד ז' ימי טומאה וכן משמע מפירושו בסמוך ולפי' הב' שם צ"ל כדאיתא בתוס' כאן ע"ש:

ד"ה מ"ט כו' יגלחנו. הס"ד ומה"ד מה תגלחת כו' קצת [שער] בתגלחת טהרה כו' אלא [כי] אחר מלאת כו' כצ"ל:

ד"ה והכתיב קדוש כו' בשום דבר [ומשני] להכי כתיב קדוש [יהיה] למימרא דכי גילח [ליה] בתער כו' כצ"ל והכל דיבור אחד:

ד"ה תלש כו' [כל] המעבירין. הס"ד כצ"ל:

ד"ה לפי כו' את () ראש נזרו כו' כצ"ל:

ד"ה דללמדו כו' [משא"כ] בנזיר ואין דנין כו' כצ"ל והד"א:

תוס' ד"ה עיקבי כו' אין סוף הצמר הצבוע בבהמה צבוע כצ"ל וכן הוא בס"י, ור"ל דמתאלה נצבע עד למטה בסוף הצמר ואח"כ נשתנה ללובן:

בד"ה ומ"ט דר' אליעזר קאי [אדעלמא] כלומר כו'. כצ"ל ור"ל דלא קאי ליתן טעם אברייתא דשייר כדי לכוף רק אדעלמא אם גילחוהו לגמרי דסותר ז' ימים:

ד"ה יליף כו' ממתין ז' () כך תגלחת טהרה כו' ותו לא. הס"ד כצ"ל:

ד"ה וקים להו כו' אלא כדי לכוף [ולכך] אינו סותר כו' ז' לתגלחתו [אלא] שיהי' בשער ראשו () כדי לכוף כו' דתוך מלאת סותר [שלשים] כדלקמן (דף מ"ד ע"א) מטעם גידול שער כו' להמתין [דילפינן] מתגלחת כו' סתם סתירה [דתגלחת] כו' אבל לרבנן כיון דבנטמא [אחר מלאת] סותר שלשים כדאמרינן [ברפ"ג] ה"נ הוו ילפינן כל תגלחת () דלאחר מלאת כו' ולא הוי סגי [במה] ששיירו בו כו' וכגון שגילחוהו ביום [ל"ב] או ל"ג [דמודו] רבנן לר"א כו'. ושמא י"ל דמודו [כאן] אחר מלאת שיביא קרבנו ודוקא לר"א כו' סותר [ז'] יום כדי לגלח כו' אבל לרבנן דאמרי דתגלחת () לא מעכבא כו' ז' ימים [מיהו] לישנא דאינו סותר כו' כצ"ל וכן הוא בס"י. ודבריהם מתפרש יפה בזה, ומש"כ ושמא י"ל דמודו כאן כו' ה"פ די"ל דלהכי אוקמי' כר"א דוקא משום דלרבנן אם גילחוהו אחר מלאת כיון דס"ל תגלחת אינו מעכב אף אם גילחוהו לסטים לגמרי קודם הקרבת הקרבנות אם אח"כ הביא קר קרבנותיו אינו סותר כלום ומותר לשתות יין. ואף דמצוה לגלח עוד וא"כ בעי גם לרבנן עכ"פ שיעור גילוח דכדי לכוף וא"כ י"ל דלהכי נקט בברייתא דשיירו כדי לכוף ואתי' נמי לרבנן. מיהו לישנא דאינו סותר דנקט משמע דאם לא שיירו כדי לכוף יש איזה איסור עניו ולרבנן לא הוי שום איסור להכי אוקמינן כר"א דס"ל דתגלחת מעכב ולדידיה הגילוח שקודם הבאת הקרבנות סותר שבעה, ומש"כ אחר מלאת שהביא קרבנו כו' משמע לכאורה דרק בדיעבד משום דלכתחלה י"ל דימתין גם בהבאת הקרבנות עד אחר שיגדל שערו כדי לכוף לקיים מצות גילוח על הקרבן אך אם בדיעבד שהביא קרבנותיו שפיר מהני. ואל תשיב ממשנה מפורשת לקמן (דף מ"ו ע"ב) גילח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לח ענו לו ופי' רש"י ותוס' שם דגם שאר הזבחים שהקריב אח"כ לא עלו לו הרי דלא מהני גם לרבנן אם גילח קודם עמש"ש במשנה מזה. דלא קשה מידי גם כי משם נובע מה דנסתפקו בזה שכתבו ושמא י"ל כו'. והאו"מ הגיה [דמיירי] כאן כו' הבין בפי' התוס' דמיירי בגלחוהו לסטים אחר הבאת הקרבן וכן כתב לעיל בתד"ה סתם נזירות ע"ש. והנה מלבד דמלשונם לא משמע כן דלפי' הי' לו לומר דמיירי כאן אחר שהביא קרבנו כו' ולמה נקטו לאחר מלאת שהביא כו' אף ג"כ בעיקר דינא שנה דאי גלחוהו לסטים אחר הבאת קרבן גם לר"א אינו סותר כלל דהתנן לקמן (דף מ"ה ע"ב) ואם גילח במדינה יצא ואין צריך לשלח תחת הדוד והוא הדין בגילחוהו לסטים כדאיתא בילקוט בשם הספרי. ואין לומר דלהכי סותר לר"א משום דגילח שלא בתער דא"כ למה נקט החילוק בין שייר כדי לכוף או לא הא זהו טעמא אחרינא משום דגילח שלא בתער והו"ל לאיפלוגי בדידה אם גילח בתער או לא, גם מה זה שכתבו ושמא י"ל כו' הא ודאי לרבנן אם גלחוהו אחר הבאת הקרבן אף שלא בתער אינו סותר שלשים לרבנן דגם בנטמא אחר שנזרק אחד מן הדמים אינו סותר שלשים לרבנן רק ז' כדאי' בתוס' דסוף פרק ע"ש. אלא ודאי כדפירשתי, והאמת יורה (דרך הישרה] נקטינן מדעת התוס' אם גלחוהו לגמרי בתוך מלאת סותר שלשים לכ"ע ובהניחוהו כדי לכוף למאי דפשט מלתחת רבי לא מהני אך בהניח שיעור כדי לכוף מאותו שער שהיה בעת שהזיר י"ל דמהני ואינו סותר דבזה יש חשיבות שער ועיין מש"כ לקמן בתד"ה ובתער:

ד"ה ת"ר כו' כדתני בברייתא [אחריתי] דלא פליגי כו' שמעינן איסור [אף אם] אינו קוצץ לגמרי מעיקרו. הס"ד כצ"ל ור"ל דבעשה עובר אף דבאינו כעין תער וללאו בעי כעין תער. (א) ומשמע מלשונם שכתבו בין שעקר כו' דמירט וספסף הוא פירושו דתלש ור"ל דבין אם היה התלישה דרך מריטה סמוך לראשו או ספסף מקצתו רחוק מעט עובר בעשה. והא דלא פירשו תלש ממש מעיקרו כבמלקט ורהיטני לפי שזה מיקרי כעין תער לדבריהם כמ"ש בסמוך, ורצונם ששתי הברייתות לא יפלגו רק מר אמר חדא לענין עשה ובשלא כעין תער והברייתא דבסמוך מיירי כעין תער ובלאו. ולפ"ז צ"ל דהך מירט וספסף דשתי הברייתות אין כוונתם שוה, ונ"ל דזה הי' כוונתם בסמוך בדברי ר' יונתן דמצינו תלש ספסף פטור בין נמי כי תלש מעיקרו כו' דרצונם דלהכי נקט ר' יונתן בלישנא אחרינא מירט תלש וספסף להורות שכיוון לענין אחר בין מירט או תלש לגמרי שזה כעין תער וכן בספסוף כעין תער פטור לר' יונתן הרי דנקט הדברים בכעין תער. והכי צ"ל לפירושם ג"כ בברייתא אחריתי ובמתניתין דמיירי כעין תער אף שהלשונות שוות אך הכוונות שונות, ונ"ל הא דדחקם לזה מקו' הש"ס לקמן (דף מ' ע"ב) רב חסדא דאמר ובתער דפי' בתוס' שם דקאי ארישא דאינו לוקה אלא בתער ועמש"ש. והקשה הש"ס בתער אין במידי אחרינא לא והקתני מנין לרבות כל המעבירין כו' ואי אמרינן דברייתא קמייתא פליגי דרי"א סבר בעשה ולא בלאו הוי מצי למימר רב חסדא דאמר כר' יאשי' ולהכי אמר בתער דוקא ללקות אלא ע"כ דלא פליגי וכפי' התוס' דברייתא קמייתא מיירי שלא כעין תער. (ב) ויש להסתפק במש"כ כי אם מקצתו אי איירי אפי' בהניח שיעור כדי לכוף עובר בעשה. וראיתי בתשו' הריב"ש סי' שצ"ד כתב בפשיטות אם הניח כדי לכוף עובר בעשה דקדוש יהיה. אך אין ראי' כל כך לפי שהריב"ש שם אזיל ע"ד שיטת הרמב"ם שאכתוב לקמן דכעין תער הוא פחות מכדי לכוף שעובר בלאו וא"כ ממילא צ"ל דהעשה מרבי אפי' בהניח כדי לכוף. אך לשי' התוס' דלקמן בד"ה ובתער דגם בלא שייר כדי לכוף לא הוי כעין תער ועמש"ש א"כ י"ל דהעשה הוא בלא הניח כדי לכוף דאין בו חשיבות שער דגילוח. וכן משמע לכאורה מפי הרא"ש הובא בש"מ שכתב די"ל דהני תנאי מודו בכעין תער דלקי בכל המעבירין וכמתניתין והכא פליגי בדשייר מן השער קצת ואין בהם כדי לכוף ראשן לעיקרן משמע דוקא בדלא שייר כדי לכוף ס"ל לרי"א בעשה, ואולי יש לדחות דלרבותא דר' יונתן אמר דאפי' בדלא שייר כדי לכוף פוטר דהכי משמע לישנא דמירט כו', אך הדעת נוטה דתלי' באיבעי' דלעיל ולפי מה דפשטינן דמלתחת רבי כיון דהקדיש ראש שערו מצוה עליו לגדל פרע שער ראשו ועובר בעשה אם תלש וכהריב"ש הנ"ל. וכן משמע מתוס' לקמן בד"ה כל שהו פי' אפי' שער אחד וכן פי' במתניתין. וכאן לא פי' כן משמע לעשה אפי' כל שהוא ממש. (ג) אך דעת הרמב"ם נ"ל רוח אחרת אתו בפשיטות טפי דהך תלש ומירט וספסף דהברייתות ומתניתין כוונה אחת להן דמיירי בלא הניח שיעור כדי לכוף דזהו מיקרי כעין תער לדעתו כדלקמן וס"ל דהברייתות פליגי בזה דרי"א סובר בכל המעבירין בעשה ולר"י אפי' עשה ליכא והברייתא השניה מחייב בלאו בכל המעבירין וכמתניתין וכן ס"ל להרא"ש בפי' קמא שהובא בש"מ ולשי' הר"מ א"ש קו' הש"ס דלקמן על רב חסדא שאמר ובתער דס"ל לרמב"ם דקאי גם אדסמיך לי' דסתירה בעי נמי בתער וכמש"ש. לכן הקשה שפיר מהברייתות דמרבה כל המעבירין אף לרי"א דמרבה לעשה לבד מ"מ כיון דמרבה איסור העברת שער בכל דבר דעובר משום גדל פרע ממילא סותר נמי דהא כל ענין סתירת שער ילפינן לקמן (דף מ"ד) דבעינן גידול שער וליכא. ולפ"ז משמע דלמאי דמסיק דבעי לסתירה כעין תער דהיינו פחות מכדי לכוף לשי' הר"מ ויותר מכדי לכוף אינו סותר ה"ה דאינו עובר בעשה. ובזה יתפרש היטב דעת הר"מ שכתב בפ"ה מה"נ די"א נזיר שגילח שערה אחת לוקה בין בתער בין בזוג והוא שקצצה מעיקרה כעין תער כו' ואם הניח כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו לוקה שאין זה כעין תער ולא כתב בזה שעובר בעשה רק אח"כ בדין י"ב כתב בהעביר על ראשו סם שמשיר השער אינו לוקה אלא בטל מצות עשה שנאמר גדל פרע שער ראשו ובסמוך יבואר שי' רמב"ם בזה. ועכ"פ נשמע מזה דיותר