ברכת ראש נזיר קיג

ע"ד הר"מ ותהי להיפך דתיהוי מינה סייעתא אליבא דהלכתא וכה"ז דבס"ד דאמר טעמא דר"י כי נפש הוא חובל לש"ד אתא ואף דרחים ורכב נמי בכלל זה אין לוקין על הכלל ועל הפרטי דרחים ורכב לוקין צ"ל דהנך פרטי גם יחד אינו נחשב לאו דכללא, ועז"א לימא אביי ורבא בפלוגתא דר"ה ור"י קמיפלגי דהא דאמר רבא אין לוקין על הכלל אינו אלא על לאו דלא תאכלנו כי אם צלי אש אבל בנא ומבושל לוקה שתים כאיכא דאמרי קמא דפסחים דומי' דרחים ורכב דאר"י שם חייב שתים דהיא היא, ודחי דזה אינו ולא דמי זה לזה בין לאביי בין לרבא וא"ל אביי כו' ע"כ לא קאמר ר"י התם אלא דכי נפש הוא חובל לא משמע רחים ורכב ור"ל דמכי נפש לבדו הוה אמינא דברים של אוכל נפש ממש ולא דברים שעושין בהם אוכל נפש רק דקרא דרחים ורכב מגלי פירושא דקרא דכי נפש לשאר דברים אתי הלכך לא לקי אלאו זה בהדי רחים ורכב כיון דבכללא לבדו לא היה נכלל רחים ורכב אם לא דפרט לן הכתוב בהדי' להכי לוקה על הפרט לבד אבל הכא כי אם צלי אש דבזה נכלל נא ומבושל דאסור דאף דאיצטריך לכדתניא כדקאמר אביי מ"מ לשון כי אם מורה דאתי לאפוקי נא ומבושל דלעיל מינה ולמאי אתא ש"מ דאתי ללאו בפ"ע וגם בנא ומבושל חייב משום זה וכן בזג וחרצן דנכלל בכללא דמכל אשר יעשה מגפן ס"ל לאביי דלוקין גם על הכלל, ולפי' זה מיושב קו' התוס' שם בד"ה לימא ובד"ה אמר לך ובד"ה אבל יעוש"ה ורבא א"ל ע"כ לא קאמר ר"ה התם אלא דכי נפש הוא חובל יתירא וכפי' התוס' דמרחים ורכב שמעינן הכל ולא אתי אלא ללאו על כל דבר וגם רחים ורכב בכלל אבל בצלי אש דמיב"ל לכדתניא להיקשא אף דכי אם קאי נמי אדלעיל מ"מ לא שמעת מינה לאו דנימא על הכלל כולו יצא, והא דאמר אין לוקין על לאו שבכללות קאי על הפרט גופי' דאינו לוקה שתים משום דהוה לי' כללא דלאו אחד כמש"ל, והא דאמר ע"כ כו' הוא כדי להעמיד דברי רבא לד"ה דכן אורחי' דש"ס. מ"מ לפי האמת פליגי בה ר"ה ור"י דר"ה סבר כיון דיתירא הוא וע"כ אתי ללאו דלוקין עליו אף שהוא לאו כללי ור"י סובר להיפך דכי נפש הוא חובל כלל כל דבר כשאר לאוי שבכללות ואין לוקין עליו ורחים ורכב מיותר וע"כ אתי הך פרטא לחייב על כל אחד בפ"ע כדאיתא בירושלמי הנ"ל דלחלק יצא גם עכ"ד שהן שני כלים ועושין מלאכה אחת חייב על כל אחד בפני עצמו וכדתניא כוותי' דומיא דרחים ורכב דאתי מינה. והא דשמעת מינה לחייב על כל שאר דברים למלקות אף דאין מזהירין מן הדין היינו טעמא כיון דאיכא נמי לאו דכללא ואף בדאיכא רק עשה ס"ל להרמב"ם רפ"ב ממ"א דמזהירין מן הדין וה"ה בחרצן וזג דאתי' מכללא דמכל אשר יעשה מגפן ופרטם הכתוב לחייב על כל אחד בפ"ע כענבים לחים ויבשים שהן שני שמות. כן נראה לי נכון בישוב הסוגי' מקו' התוס' ופסק הר"מ וע"ע ברמב"ם פ"ה מהל' אמ"ז ד"א ולמ"ש א"ש הכל וז"ב בס"ד:

ד"ה דאין לוקין כו' אלא לאו חד זה קאי ללישנא קמא דלעיל ולל"ב הוא כפשוטו דאין לוקין על לאו סתמא שכולל כמה דברים ופשוט:

תוס' ד"ה ואינו חייב כו' דבסמוך. הס"ד ומה"ד משנה ראשונה [אומרת] עד שישתה כו' ואכילה [ברביעית כיצד] משערינן כו' אמאי מדמי () אכילה לשתייה כו' כדרך כל שתייה [ואע"ג דאכילה בכזית] כדאיתא בפרק כל שעה (דף ל"ב ע"ב) מ"מ שתייה לא גמר מינה ומצריך כו' כצ"ל ועי' בתוס' סוכה (דף ו') דלפי' ר"ת גרסו ת"ק לא מדמי כל איסורי נזיר לאכילה ע"ש:

ד"ה חמרא חדתי כו' כגון [תוך] ארבעים יום ואחר שלשה ימים שכבר אין בטעמו כטעם ענבים אבל יין תוסס אימא כו' כצ"ל ועי' בסנהדרין (דף ע' ע"א) מזה:

ד"ה אכל כו' וגם [סחט] אשכול כו' כצ"ל:

ד"ה ולילקי כו' וי"ל דהא לאו שיורא הוא [דלא] שייר מיניה כו'. כצ"ל ור"ל דלא שייר ממה דחשיב וי"ל עוד דלא שייר מאותו המין דהא עיקר הרבותא אשמועינן דאף במין אחד חייב משום הרבה שמות דלהכי תנא וסחט כו' דהוה מין אחד וביין וחומץ אין רבותא כ"כ שהם שני מינים כדאי' בב"ב ועי' דעת הר"מ בפ"ה מה"נ ד"ט ובראב"ד שם:

ד"ה והא שייר כו' היינו ענבים קטנים [הא] תנא באכילה ואכל ענבים בין גדולים בין קטנים [במשמע] ושייר [לאו של] קטנים כו' והתנא שיירו ואעפ"י שמלשון התנא () משמע [ששינה] ואכל כו' כצ"ל. ור"ל כמשכ"ל דשייר ממה דחשיב כיון דבלשון התנא נכלל ג"כ הא דבין הבינים וכן ליקט האוכל, ומה דהקשה בגליון הש"ס על מש"כ קו' הוא למ"ד כו' הא יכול לתרץ דשייר נמי בל יחל עם שיור דבין הבינים ואין כ"כ קושי' די"ל דרב פפא לא קאי אאתקפתא דרבינא, ואולי לא שמע קו' זאת רק הש"ס אוקמי' קו' רבינא לדחות הא דאמר מקודם דבל יחל לא הוי שיור דחזינן דהתנא שייר עוד והדר הביא הש"ס דאח"כ גילה רב פפא האמת דלא תנא מידי חמש ועי' לקמן בש"ס (דף מ"ב סוף ע"ב) אמר ר' יוחנן כו' כתבתי ג"כ כעין זה. אך זה דפסיקא להו דגם לרבא לוקה על בין הבינים צ"ל כמ"ש בגמרא דס"ל כאיכא דאמרי קמא דפסחים דחדא מיהת לקי וכפי' התוס' שם ע"ש:

דף ל"ט ע"א גמרא ת"ש מסקרתא דרפי עמרא מלתתא ותניא ותו כד צבעיה כו' עי' פי' המפרש ואין מתקבל בלב שומע דמאי תלה במידי דתניא אטו לא ידעינן דנוכל לצבוע צמר שיער הא עיקר הראי' מהא דרפי מלתחת ובהגהות רי"פ נמשך אחר פירוש זה והגיה ותנן כי הוא משנה בפ"ט דבכורות סוקרין כו' והגדיל התמיה. והאמת נראה שהיה כתוב בגמרא [ותניאות וכד] צבעי' כו' בהרחבת האותיות וטעה המעתיק לעשות מזה שני תיבות ותניא ותו ובאמת צ"ל ותניאות וזה מלה"כ ולמה תניאון את לב בני ישראל בפ' מסעי ופי' רש"י לשון הסרה וכן הוא פירושו הכא שסרה מראה הצבע מלתחת ודייק משני דברים ממה דרפי מלתחת כפי' רש"י וגם ממה שסר המראה מלתחת והך ותניאות קאי אמלתתא דלקמיה והוא"ו נמשך למטה וכדצבעיה כו' ומיושב קו' התוס' ד"ה עקבי והוא פלא:

רש"י ד"ה גילח כו' בין בנזירות מרובה כו'. לכאורה משמע דס"ל כשיטת הרמב"ם ברפ"ו מה"נ דגילוח סותר ל' יום מלבד נזירותו והיינו דאחר דסותר ומונה שלשים יום צריך להשלים עוד כפי ימי נזירותו ודלא כפי' התוס' ולז"כ בין בנזירות מרובה כו' ור"ל אפי' בנזירות מרובה דיש לו עוד למנות שלשים לגידול שער מ"מ סותר ג"כ שלשים יום. אך לקמן (דף מ"ד ע"א) כתבתי דנראה דעת רש"י כפי' התוס' ע"ש. ולזה צ"ל דרבותא קמ"ל אף בנזירות מרובה אינו סותר אלא שלשים יום ולא דמי לטומאה דסותר הכל כדאיתא לקמן (דף מ"ד) במתני' וע"ש בפי' רש"י בד"ה ותגלחת דכיוון לזה ומיירי כשאין לו עוד שלשים יום וכפי' התוס':

ד"ה או שסיפסף כל שהוא שתלש קצת בראש השער וכן פי' בגמרא סיפסף כמו סוף ר"ל שתלש קצת בסוף גידול שער וכן משמע בירושלמי. אך קשה דבש"ס מסיק דבעי כעין תער דוקא. והנה לפי מה שכתבתי לקמן (דף מ' ע"א) ברש"י ד"ה תניא נמי הכי ללשני' קמי' שם יש לומר דדעת רש"י ללקות בנזיר בכל המעבירין חייב ואפי' בכל שהוא ע"ש, ויותר נראה דר"ל שתלש בראש השער ולא הניח כל כך כדי לכוף ראשו לעיקרו דזה מיקרי כעין תער וכדעת הרמב"ם שאכתוב בגמרא ע"ש:

ד"ה או מלעיל כו' ויוצא מאליו () ועיקרו כדקאי קאי. הס"ד כצ"ל:

ד"ה למאי נ"מ כו' מלתחת רבי () מאי דאקדיש כו' כצ"ל:

ד"ה ואגב חיותא דאית ביה כו'. נ"ל דר"ל אגב דמחפשת למקום דאית ביה חיותא נחתא כו' דכן הוא הפי' בגמרא:

ד"ה לעולם מלעיל רבי כו' [שמהידוק בלורית דוחק] מעצמו למטה מה שגדל כששוכב עליה ומשיכבא כו' והכל דיבור אחד כצ"ל. ור"ל דלהכי רפיא מתחת אצל ראשו ומלעיל מקושר כי מחמת השכיבה ששוכב עליה נדחק הקשר למעלה:

ד"ה מסקרתא כו' לבתר הכי וש"מ מלתחת רבי כו' והד"א כצ"ל:

תוס' ד"ה [כמאן מתרגמינן] מחרצנים מפורצנים כו' ואסחט [בראשית מ'] מתרגמינן כו' כצ"ל:

ד"ה סתם נזירות כו' משום דבעי [כדי סתם] נזירות כשיגלח תגלחת של מצוה שיהא שערו [גדול] כפי שראוי לגדל [בסתם] נזירות כו' שהרי אם גלחוהו [בשניי'] או יותר למה יסתור את הכל [אך] יחזור כו' והלכך בנזירות של [ששים] יום אם כו' אחר שכלו ימיו () בגידול שער סותר [כל ל' מדרבנן] כדמוכח בגמרא. הס"ד כצ"ל, ור"ל אם גלחוהו אחר מלאת ועי' בגמרא ותוס' שם ובתוס' לעיל ברפ"ג באורך:

ד"ה נזיר כו' פירוש תלש. הס"ד ומתחיל הדיבור כל שהוא כו' [ומיירי] שעוקר כו' כצ"ל:

ד"ה שער כו' [ומעיקרו כו' והסמוך] לראש כו' אין זז [ממקומו]. הס"ד כצ"ל:

ד"ה ושיירו בו כו' לעיקרו בכל שער ושער [שיעורו] בעלמא הוא ובסמוך אמר [שזה גידול] השער בז' ימים ובכך יש חשיבות שער. הס"ד כצ"ל. ור"ל זה השיעור בכדי לכוף נאמר שיעורו בעלמא עי' נדה (דף נ"ב ע"ב) במתני' שם ובגמרא אמרינן ששיעור חשיבות שער לענין גילוח הוה בגידול ז' ימים כתגלחת הטומאה וזה עצמו שיעור כדי לכוף:

ד"ה אי אמרת כו' מאותו שער [שהיה] בקבלת נזרו. הס"ד כצ"ל. ת"ש מהאי עינבא פי' ביצי כינים דקאי כו' [כשהשער] הולך וגדל [מעיקרו] למעלה. הס"ד כצ"ל:

ד"ה אגב כו' גדול