ברכת ראש נזיר קיב

מלישנא דשכר כדאמרינן בכריתות (דף י"ג) ושכר כדי לשכר וכמה כדי לשכר רביעית ולפי דבמקדש תלוי בשכרות סמיך אהתם ועי' בכ"מ פ"א מהל' מקדש תשובת הרשב"א בזה:

ד"ה ור"ע כו' [ומה] אכילה בכזית דקיי"ל כו' דוענבים קדרש. הס"ד כצ"ל:

ד"ה לאתויי חמרא כו' [שהיין] חדש מתוק כו' כצ"ל ד"ה רבא אמר כו' ועל הזגים [בפני עצמן] אפילו כשאוכל כו' כשאוכל () בבת אחת כו' ומתניתין נמי [דתנא] וחייב כו' אלא [דאי] אכל כו' כצ"ל ופירוש זה אתיא כדעת הרמב"ם בפי"ח מהל' סנהדרין ה"ג וכפי שהביא בספר מגדל עוז בשם מנין המצות להרמב"ם בפירוש הש"ס פסחים (דף מ"א) על הא דאין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי כלומר כשאכל שתיהם נא ומבושל וכן בזג וחרצן לוקה אחת ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה כלומר בחסימה הוה הלאו על דבר אחד ואולם זה הלאו המונע משני דברים אין לוקין עליו ופסק שלוקה אחד אף על ב' דברים, וא"צ למש"כ הכ"מ שם דפוסק כל"ק איכא דאמרי דחד מיהא לקי כדי למעט במחלוקת אביי ורבא כל מה דאפשר דאין זה מספיק, ויותר היל"ל ספק נפשות לקולא רק כי כן סוגי' הש"ס דהכא דרבא אמר אינו לוקה אלא אחת שאינו לוקה על לאו שבכללות וכל"ק דפסחים. ועיין מה שכתבתי לקמן בפי' הש"ס ויש להעמיס זה גם בפי' הר"מ ע"ש ודו"ק. (א) אך מש"כ רש"י ולא לאתויי חמרא חדתא וענבי צריך ביאור דנהי דהאי לאתויי חמרא חדתא וענבי י"ל דאינו מלשון הברייתא רק דהש"ס מפרש לה הכי ואתיא כאביי מ"מ הא דלמד בברייתא לכל איסורין כל שהן מין אחד והן שני שמות חייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע משמע כאביי, ואי"ל דיתרץ כדמפרש ברישא דלא תימא עד שיאכל בהדי הדדי דבשלמא בנזיר יש לטעות כיון דכתיב חד לא יאכל על פרטא דזג וחרצן או על ענבים לחים ויבשים י"ל דחייב על שניהם יחד דוקא אבל בכל איסורין כמו בערלה וכי"ב דכתיב סתם לא יאכל פשיטא דחייב על כזית ממה שאכל הימנו, ונ"ל דאשמועינן שאם אכל מין אחד משני שמות חייב שתיים ואולי י"ל דנ"מ בהתרו בו משום שני שמות וכדפי' רש"י בסוף העמוד אם התרו משום לחים ומשום יבשים חייב שתים דבזה י"ל דרבא מודה דהא גם בשתיית יין אם התרו בו ע"כ רביעית ורביעית חייב על כל אחד בפ"ע וא"כ ה"נ כשהתרה בו בשני שמות אל תאכל לחים ואל תאכל יבשים ואכלם בזה אחר זה חייב שתים דהו"ל כהתרה על כל אחד בשעת אכילתו ולאביי אפי' התרה בו בכלל אל תאכל ענבים ואכלם בבת אחת דלוקה שתים משום שני שמות כדאיתא בתוס' ומשום הכי פירש דלא לאתויי חמרא חדתי וענבי דהא פי' בתוספות בהא דחמרא חדתי וענבי אף שהוא מתרי לאוי מ"מ הוה אמינא כיון ענבים ויין חדש טעמן שוה דלוקה אחת וצ"ל דמיירי כשהתרו בו סתם אל תאכל אלו אבל כשהתרה בו בשני שמות יין וענבים פשיטא דחייב שתים כיון שהוא לאוין מחולקין בשני שמות, והא דפי' רש"י בהברייתא דלא תימא עד שיאכל לחים ויבשים בהדדי כו' היינו משום דכצ"ל בהברייתא דבסמוך אכל ענבים לחים ויבשים כו' לוקה חמש דמיירי בדאכל כל אחד בפ"ע דהא לפי' רש"י לא משכחת לה ביחד וצ"ל דקמ"ל דא"צ לאכול בהדדי כפי' רש"י כן י"ל לכאורה ויותר נ"ל בכוונתו דהך מכאן אתה דן לכל איסורין שהן שני שמות חייב על כל אחד ואחד בפ"ע מיירי נמי בכה"ג דאיכא פרטי טובי דאין צריך לאוכלם כולם כאחד רק על כל או"א חייב כהך דחשיב שם בכריתות (דף ד') כל חלב שור וכשב ועז וכן לחם וקלי וכרמל לא תאכלו וכיוצא בו ולא לאתויי ח"ח וענבי דזה ודאי חייב עכאו"א בפ"ע דהא נפרטו בלאוין מחולקין כדאיתא בתוספות וז"ב. (ב) אמנם נ"ל דהרמב"ם רוח אחרת אתו דהנה כבר עמדו כל נו"כ ולא ירדו לסוף דעתו דלמה פסק הר"מ בנא ומבושל לקי חדא וברחים ורכב וכן בענבים לחים ויבשים וזג וחרצן לוקה עכאו"א רק על לאו דכללא אין לוקין הלא בחדא מחתא מחתינהו בפסחים שם וכן בב"מ (דף קט"ו) עיין ברמב"ם פ"ה מהנ"ז ובפ"ח מה' קרבן פסח ובפ"ג מה' מלוה ולוה ובפי"ח מהל' סנהדרין ה"ג ובלח"מ במקומות הנ"ל ולא מצאו מענה נכונה. לזה נראה דעיקר דינא דרבא דאי"ל על לאו שבכללות נאמרה על לאו דכללא כהך מכל אשר יעשה וכן כי אם צלי אש ועז"א הש"ס בפסחים איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי ר"ל על כל הא דחשיב שם נא ומבושל וכן זג וחרצן לא לקי תרתי על כל חד משום פרטא דידיה ומשום כללא רק חדא מיהת לקי על כל אחד ואחד ואם אכל זג וחרצן לוקה שתים וכפי' השני דכאן ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי ר"ל על כל חד וחד כשאכלן כאחד משום דלא מייחד לאוי' כלאו דחסימה דכתיב שם לאו מיוחד על ענין אחד וזהו כפי' ראשון כיון דחד לאו קאי על כולהו ואין לוקין אלא אחד דהוה נמי כעין לאו שבכללות שנכללו הפרטים יחד ואין לוקין ע"כ פרט ופרט וכיון שכן יש לפסוק כאיכא דאמרי הב' מטעם דספיקו להקל, ואף גם זאת דסוגיא בעלמא כוותי' כדאי' בכריתות (דף ד') גבי פרטי דלחם וקלי וכרמל ואידך דלוקה ג' ופריך הש"ס הא אין לוקין על לאו שבכללות ומצריך להוכיח מיתורא דקראי דלוקה ע"כ פרט ופרט אך לעומת זה מצאנו להיפך בב"מ (דף קט"ו) דאר"ה חבל רחים ורכב לוקה שלש כו' ור"י אמר רחים ורכב לוקה שתים כו' לימא אביי ורבא בפלוגת' דר"ה ור"י קמיפלגי דאמר אביי (כ"ה לפי גי' הר"מ וגי' הש"ס להיפך) בנא ומבושל לוקה שלש ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות לימא אביי כר"ה ורבא כר"י הרי משמע דלרבא לוקה שתים נא ומבושל כרחים ורכב רק בלאו דכללא פליגי. אך אין ראיה מזה דהא בדרך הוה אמינא קאמר לימא כו' ובאמת הך ס"ד היה לימא כאיכא דאמרי קמא דפסחים דעל פרטא ופרטא לקי רק בלאו דכללא פליגי והא ראיה דגם דחיות הש"ס אינו אליב' דהלכתא כמ"ש התוס' שם דקא דחי ורבא אמר לך ע"כ לא קאמר ר"ה התם אלא דכי נפש הוא חובל יתירא הוא כו' ורבא גופיה ס"ל בזג וחרצן דאין לוקין על לאו דכללא מכל אשר יעשה אף דזה משמע יותר בלאו מכי נפש הוא חובל כמש"ש התוס' בד"ה א"ל רבא ועכצ"ל בדרך שקלא וטריא אתמר, ולפי האמת הלכה כאיכא דאמרי בתרא דכן הוא סוגי' הש"ס דכריתות כמש"ל וכצ"ל ג"כ לפום הדיחוי דא"ל ע"כ כו' אבל הכא כי אם צלי אש מיב"ל לכדתניא וא"כ קשה למה אמר בטעמא דנא ומבושל דאין לוקין על לאו שבכללות כיון דליכא לאו דכללא וצ"ל דאתי לפרטי גופיה דאין לוקין שתים לפי שזה הלאו כלל שני דברים ולא דמי ללאו דחסימה ועי' בתד"ה אמר לך שדחקו בזה ולמ"ש א"ש כן י"ל לכאורה. (ג) ועדיין צריך ביאור דלפ"ז למה באמת ס"ל לרב יהודה ברחים ורכב לוקה שתים כיון דס"ל דאין לוקין על כללא דכי נפש הוא חובל ולא עוד אלא גם בשאר דברים שחבל איתא בש"ס דלוקה עכאו"א וכן פי' הר"מ אף כי איתא שם בש"ס דכי נפש הוא חובל אתא לש"ד והא אין לוקין על לאו שבכללות וע"כ צריך לחלק ביניהם. ונראה דהרמב"ם סמך על סוגיא דידן לפי דמשמע בסוגי' בענבים לחים ויבשים וכן בזג וחרצן לוקה על כל אחד בפ"ע כדאמר סתמא דהש"ס לאתויי חמרא חדתי וענבי וכן בברייתא דבסמוך דס"ד דלוקה חמש משמע דמיירי כשאכלן כולן וכן נמי להמסקנא וכמ"ש הלח"מ. ואף שישבתי דעת רש"י מ"מ דחוק ורחוק הוא וכדאיתא ברש"י ותוס' פסחים ועכצ"ל כהא דאיתא בכריתות שם היכא דמייתרי קראי כהך דלחם וקלי וכרמל לא תאכלו דקלי מיותר משום דאתי' מבינייהו דלחם וכרמל וחשיב פרטא דלא איצטריך ע"כ ללאו אתא ולא ללמד על עצמו יצא אלא ע"כ פרטי יצא לחלק ולחייב על כל אחד ואחד, וזו היא נמי כוונת הברייתא וענבים לחים ויבשים לא יאכל לחייב כו' ובירושלמי מפורש יותר וז"ל כתיב וענבים לחים ויבשים לא יאכל ממשמע שנאמר ענבים אין אנו יודעין שהן לחים מה ת"ל וענבים לחים ויבשים לחייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע כו' ואתיא כההיא דאמר ר"ה לא יחבול רחים ורכב ממשמע שנאמר רכב אין אנו יודעים שהרחים בכלל מה תלמוד לומר רחים ורכב לחייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע ועיין במה"פ שם דבענבים סתמא גם יבשים בכלל מק"ו דערלה ע"ש. ולזה כיון דכתיב מקודם וענבים דלחים בכלל וע"כ אתי ללאו יתירה א"כ יבשים נמי אתא ללאו וע"ז מסיק הברייתא מה כאן שהוא מין אחד (ר"ל שכתב מקודם בדרך כלל המין כולו) והן שני שמות ר"ל שפרט לך הכתוב בשני שמות בכדי לחייב עכ"א בפ"ע אף כל שהוא מין אחד (שכתב בדרך כלל המין) והן שני שמות שפרט הכתוב בשני שמות חייב עכאו"א בפ"ע לאתויי חמרי חדתי וענבי וכפי' התוס' בזה, והיינו נמי כיון דכתיב אח"כ מכל אשר יעשה מגפן היין כו' הכל בכלל ואתי הפרטא לרבות לחייב על כל אחד ואחד אף שטעמן שוה, ומזה הטעם נמי מחלק הפרטי דזג וחרצן לחייב עכ"א בפ"ע כיון דכתיב מקודם כללא מכל אשר יעשה מגפן היין גם חרצן וזג בכלל וע"כ איצטריכו למלקות וכמ"ש התוס' בר"פ בד"ה מחרצנים ע"ש. וכן נמי בהא דלא יחבול רחים ורכב דרחים מיותר ואתא ללאו בפ"ע אף על רכב ולא דמי לנא ומבושל דחדא מחבירו לא אתי' והוצרך הכתוב להזהירו בלאו להכי הוה לי' לאו שבכללות ולוקה אחת על שתיהם. וזו היא שכתב הר"מ בפי"ח מהל' סנהדרין ד"ג ע"ז אא"כ חלקו בלאוין או נאמר מפי השמועה שנחלקו והביא ראי' מלחם וקלי וכרמל שחייב ג' מפי השמועה למדו שזה לחלק כו' אבל בנא ומבושל לוקה אחת כו' ע"ש. (ד) ובזה ארווח לן שמעתא דב"מ שם דמינה הקשו