ברכת ראש נזיר קט

המועט שלא יקרא ע"ש הרוב מהיתר הבטל ברוב איסור ועיין:

רש"י ד"ה חטאת כו' ונתבשל [בבשר] שלמים כו' כצ"ל:

ד"ה כתוב בספרים כו' בשר שחוטה בכלי [שאב"י] שנתבשל בו בשר נבלה () נותן טעם לפגם הוא ומותר כו' לשאר איסורין [שבתורה] הנהו מצרך כו' כצ"ל. והנה במה דמשמע מדבריו דחטאת אתי לנותן טעם לפגם דמותר אינו מובן האיך נרמז זה, ומש"כ האורח מישור דבבשרה משמע כעין בשרה ממש לאפוקי נותן טעם לפגם, זה הוא לפגם, וגם לא פירש מה הוא החילוק בין חי למבושל, ואולי ר"ל שבחי אינו פוגם כ"כ רק דהוה כעין השביח ולבסוף פוגם ע"י בישול ומותר ודוחק, וגם סו"ד נ"ט יקדש להיות כמוה משמע דלחומרא קאמר. ויותר נראה לפי גי' רש"י דר"ל דקמ"ל דנותן טעם לפגם אסור בחטאת דכן משמע מהא דהצריך הכתוב מריקה בחטאת כמש"כ התוס' בשלהי ע"ג ד"ה ב"י, ואף דהתוס' כתבו שם למ"ד סוף לילה פוגם מ"מ י"ל נמי זה אי כל הלילה פוגם דהא הצריך הכתוב מריקה אף אם לא בישל אלא ביום בלבד וכן משמע מהר"מ פ"ח מהמע"ק, ומיהו לדעת הר"מ אין ראיה דאיהו ס"ל דמריקה ושטיפה בעינן קודם שיעשה נותר ע"ש בלח"מ. אך דעת רש"י ותוס' אינו כן וע"ז י"ל דקמ"ל קרא דיקדש להיות כמוה דאף בדיעבד אסור נותן טעם לפגם וע"ע בש"מ:

ד"ה ואית דל"ג להאי אלא [ורבנן צריכי] כלומר כו' [ואמרי] ליה הנך כו' כצ"ל ור"ל דל"ג הא דכתוב בספרים רק כגי' דידן ורבנן צריכי כו' דלא הוה נזיר וחטאת שני כתובין:

ד"ה לכתוב כו' בכמה [שיעוריה] גמרינן כו' כצ"ל ור"ל דבחולין (דף צ"ח) גמר מזרוע בשלה לשיעור ששים או מאה בכל איסורין וקאמר התם דזרוע בשלה חידוש הוא לענין ביטול איסור לכתחלה ופריך א"ה למאה וששים נמי לא ליגמר ומשני אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטל ואיך יליף לחומרא, הא י"ל דנזיר חמור דאפי' חרצן אסור אלא ודאי דלא חשיב זה פרכא וגם צ"ל דרש"י לשי' שם דס"ל דלימוד גמור הוא מזרוע בשלה ומ"מ קשה לפרש כן דשם באיל נזיר אינו מאיסורי נזיר רק קרבן נזיר, גם לפי' התוס' שם אינו אלא אסמכתא ומש"כ לתרתי לישני כדפרישית ר"ל לפי חילוק הגי' או לטעם כעיקר או להיתר מצטרף לאיסור לר"ע:

תוס' ד"ה מגיעולי כו' שכן אין היתר () [לאיסורו] כו' כצ"ל. ולכאורה יותר מזה יש להקשות על כל איסורין לא ידעינן דאימא דהקרא איירי באיסור חמור כעין בשר בחלב או חלב ודם דבכרת. גם תירוצם אינו מובן דבכולהו הצריך הגעלה אף בבלוע מיין מנ"ל זה, והפ"י פירש משום דחשב נמי כלי כסף וזהב שאין דרכם בבישול אצל האש רק ליין וזה דוחק דמשכחת לה ע"י עירוי וכיוצא בו. והנ"ל דלא שייך לומר נזיר קל אלא היכא דרצה ללמוד מן המפורש באיסור אחר. אך בכה"ג דסתם הכתוב ולא פירש מקרא מלא דיבר הכתוב ועל הכלל כולו יצא ע"כ איסורין רק דהתוס' מקשה דס"ד דבגעולי כלי מדין לא הי' איסור יין לנזיר רק שאר איסורין לזה אמר דמסתם איסורין דעלמא ליכא למילף איסור נזיר הקל וע"ז תירצו דבסתם כלים הוה נמי איסור זה יין לנזיר כי מן הסתם היו אז נזירים והוה איסור נזיר ג"כ בכללא דסתם הכתוב ואינו יוצא מן הכלל כנ"ל:

ד"ה דלאו כו' פגמה [פורתא והוה לן] למימר כו' כצ"ל ור"ל ומדאסרו הכתוב ליכא לפלוגי בין בן יומא או שאב"י וכולהו אסורים וכן הוא בתוס' פסחים וכן משמע לקמן בתד"ה דלית ועמש"כ בגמרא:

ד"ה תאכל כו' משמע דיש חומרא [בשניהם] כגון כו' עד [הלילה] ולא יותר כו' כצ"ל. ומש"כ דלטעם כעיקר הא כבר ילפינן מגעולי כלי מדין, אין להקשות הא סוף סוף הו"ל טעם כעיקר ולמה לי להמצל"א, והן באמת רש"י בפסחים מתרץ זאת וכתב דמיירי אף שלא נבלע בכולו מצטרף אבל מלשון התוס' משמע דנבלע ונותן טעם ומ"מ נכון פירושם עפ"י משכ"ל בסוגיין דס"ל בטעם כעיקר כשי' הר"ש שיאכל כזית מאיסור בכדי אכילת פרס ועז"כ דלטע"כ ר"ל אי מיירי ביאכל כל הכזית מהאיסור בכדי אכילת פרס הא ידעינן מגעולי כלי מדין אלא ודאי מיירי דנבלע חצי זית שומן בחצי זית דשלמים ומצטרף שניהם לכזית ולפ"ז משמע דס"ל דכזית שלם דשומן בבשר הוה ליה טעם כעיקר דשאינו מינו ולא בטל, ויש לדחות דהוה מין במינו כדמשמע מתוס' חולין (דף צ"ח) כמ"ש בגמרא מזה ומשכחת לה בכזית דחייב במחצה על מחצה דשוין הן ולא בטל ופשוט:

ד"ה אלא כו' מכל דרש א"כ אף [כי] ר"ע דרש [כל], הס"ד כצ"ל. וכן הוא בס"י ור"ל אפי' רבנן דלא דרשו כל דרשו מכל כ"ש לר"ע דדרש כל עיין תוס' פסחים (דף מ"ג ע"ב וריש דף מ"ה) פשיטא דדרש מכל ואתי הברייתא ככ"ע ובדפוס שגו והגיהו [אי נמי] וקלקלו בזה וע"ע ברש"י פסחים מש"כ בע"א מדכיילינהו כו' ועמשכ"ל (דף ל"ה ע"ב) ברש"י ד"ה ומיעט:

ד"ה היתר ואיסור כו' ביחד דוקא [איסור לאיסור אפי'] בזה אחר זה כו' כצ"ל:

דף ל"ח ע"א גמרא א"ר אבהו א"ר אליעזר כל רביעית שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מרביעית שבנזיר כו' כן הוא גי' הספרים ותמיה לי דלפי מה דנקט רביעית שבנזיר צ"ל דאתיא כרבנן דס"ל בר"פ רביעית יין לנזיר ולא כר"ע דס"ל בכזית וא"כ משמע דגם רבנן ס"ל המצל"א ממשרת והא רבנן אוקמוה לטע"כ כדתניא לעיל [ואף גם לפירש"י פסחים דרבנן דכותח הבבלי מוקי משרת להמצל"א כבר כתבתי לעיל בגמ' ד"ה יליף מבב"ח (אות ז') דר"ל דחטאת מוקי לה לטעם כעיקר ליישב קו' רש"א שם מנ"ל טעם כעיקר ע"ש. אך לר"א דס"ל כל איסורין אין היתר מצטרף לאיסור עכצ"ל דס"ל נזיר וחטאת הוה שני כתובין להמצל"א ומנ"ל טעם כעיקר ואי"ל מגעולי כלי מדין הוא כמאן אתיא. גם לפרש"י חולין ס"ל לרבנן דכותח ג"כ משרת לטע"כ ובפרט לשי' שאר פוסקים שביארתי לעיל בסוגיא ל"ק מרבנן דכותח הבבלי וא"כ ר"א כמאן אתיא], עו"ק לפי מה דמפרש הש"ס לר"א משקין אין מידי אחרינא לא אמאי אין למדין מנזיר למשקין לכל איסורין דהא לדידיה לא הוי נזיר וחטאת שני כתובין דחטאת מיירי באוכלין כדכתיב בבשרה וזה קשה גם לגי' התוס' כל איסורין שבתורה כו' במאי הוה לי' שני כתובין כיון דחטאת מרבי אוכלין. מיהו לגי' זו יש ליישב עפ"י מש"כ בריש סוגיין דר' יוחנן ור' אליעזר פליגי אי היתר מצטרף לאיסור אפי' בבעין כשי' רש"י דר' יוחנן מרבה אפי' אוכלין ר"ל בעין ושלא נבלע בכולו כפי' רש"י פסחים בקרא דחטאת ור' אליעזר סבר דוקא ע"י בליעה כמשקין וס"ל לר"א דגם קרא דחטאת מיירי עד שיבלע בבשרה בכולו וכשי' תוס' פסחים שם ולפ"ז צ"ל דר"א ס"ל בטעם כעיקר כשי' התוס' והר"ש שכ"ל דבעי שיהיה מהטעם כזית בכדי אכילת פרס ואתיא כל זה כר"ע אבל לגי' הש"ס רביעית דמשמע דאתיא כרבנן קשה. ונ"ל דלגי' הש"ס כל רביעית כו' הוא ע"א כהא דאיתא בירושלמי כוס מזוג לוקה עליו משום משרת אבל אם לא התרה בו משום משרת אין לוקה עליו משום דיין חי משמע וכמו כן ברביעית יין דאל יורה מיירי בתי כדאי' בכריתות (דף י"ג ע"ב) וזה כוונת ר"א דדרש ממשרת למזוג דגם המים מצטרפין לרביעית דריבה בו הכתוב אבל שאר איסורין דבעי רביעית מדם או מיין בעי איהו ממש ולא במזוג, ואולי נמי רביעית יין של ערלה וכלאי הכרם אינו חייב במזוג לר"א ואפשר כיון דלא כתיב ביה יין בפירוש י"ל דטלויא עלייה עיין סנהדרין (דף ע' ע"א) ופי' זה מיושב בלשון הש"ס משקין אין דהיינו מזוג אבל אוכלין לענין היתר מצטרף לאיסור לא דאלו לפי' רש"י ותוס' הול"ל במשקין אין דר"ל יין ופת ולפי' זה קאי שפיר גם אליבא דרבנן דבזה גם רבנן מודו דחייב משום משרת יין ושם יין מזוג עליו ואין למדין הימנו לשאר היתר מצטרף לאיסור וזה אסרה תורה בנזיר כחרצן. ואולי י"ל דהא דמרבי נמי ליין מזוג הוא לטעם כעיקר ובזה למדין לשאר איסורין די"ל בהם טעם כעיקר ור"א אתא לאפוקי רביעית דם כפי' רש"י או רביעית יין דאל יורה שאינו תלוי בנ"ט. וי"ל בזה דעת הרמב"ם בפ"ה מהנ"ז דאוקמי' האי קרא דמשרת לרביעית יין שנבלע בכדי אכילת פרס שהוא ע"ד ר"א דדרש משרת ליין בעינו שנמזג דהו"ל טעמו וממשו ולא לטעם שאין בו עיקר וזה כשי' רש"י בעו"ג (דף ס"ז) דטעם כעיקר דרבנן וכבר הארכתי לעיל בשי' הר"מ מה שנ"ל וכאן עת לקצר. אך בפי' הש"ס נ"ל נכון כמ"ש ומי שדעתו רחבה ייטיב דעת ויבוא שכמ"ה:

רש"י ד"ה ור"ש דלית ליה צירוף [ואפי'] כו' כצ"ל:

ד"ה כל כו' עמה לרביעית חוץ מרביעית של נזיר כו'. הס"ד ומה"ד [דר' יוחנן מרבי ליה נמי] לאוכלים שבנזיר כו' כצ"ל:

ד"ה ור' אליעזר משקין אין [הוא דמצטרפין] משום כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה דלית ליה כו' וי"ל כו' עמשכ"ל בגמרא ד"ה ורבנן ומש"כ, ועוד תירוץ כו' זה הוא כעין תירוץ הר"ר יקר בתוס' עו"ג (דף ס"ח) ע"ש. וכל העובר ע"ז משתאה דהוא נגד ש"ס ערוך שבועות (דף כ"א ע"ב) דאיתא שם איבעיא להו ר' עקיבא כר' שמעון סבירא ליה דמחייב במשהו כו' ת"ש ר' עקיבא אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואי ס"ד ר"ע כר"ש ס"ל ל"ל צירוף, הרי מבואר דגם ע"י תערובות לא בעי צירוף לר' שמעון וגם הצל"ח הניח בתמי' קיימת והרבה תי' נאמרו ואינם לאמתו כי מלשון הש"ס דכזית אינו אלא לקרבן מוכח