ברכת ראש נזיר קז

ואיסור יחד ועז"א עד שיבלע בבשרה וכצ"ל בסוגיא דזבחים שם כמ"ש לקמן בש"ס ד"ה יקדש ע"ש. ולזה ק"ל אי מיירי במין בשאי"מ תיפוק ליה משום טעם כעיקר דנהפך ההיתר לאיסור וצ"ל דאיירי במב"מ, ואף שכתבתי לעיל דחלב ובשר הוה מבשא"מ בטעם מ"מ שומן בבשר שמן הו"ל מב"מ ואין זה אלא משום המצל"א ומיירי בשוין דליכא רוב היתר נגד הבלוע דהא אמרינן לעיל בנפיש היתרא במב"מ אין היתר מצטרף לאיסור דבטל ברוב וזה כיון רש"י שם ואין ללמוד מכאן טעם כעיקר שאי"ז טעם אלא ממש ר"ל שלא איירי בנותן טעם בשאינו מינו אלא איירי בממש הנבלע במב"מ ובשוין דהיתר מצטרף לאיסור לחייבו בכזית והכא ובחולין דאוקמי' לטעם כעיקר לרבנן צ"ל דאיירי בשאינו מינו בטעמא כגון בבשר כחוש או שנבלע בפת וש"ד. (ב) אמנם דעת תוספות חולין דגם לאוקימתא דטעם כעיקר מיירי במב"מ וכשאין רוב היתר לבטלו דאסור בחטאת אף בשוה משום טעם כעיקר ובאיל נזיר התיר אף דלפעמים אין רוב היתר נגד הבלוע ע"ש. ולכאו' משמע מהתוס' דאי טעם כעיקר לאו דאורייתא אינו אוסר מה"ת אף בשוין בטעמו ולא ממשו ודלא כרש"י שם שכתב דברובא בטל ומשמע דבעי רוב והיינו טעמו כמ"ש הרשב"א דהטעם בפ"ע אסור מקרא דהטמאין רק אי טעם כעיקר אינו מה"ת בטל ברוב אף בשא"מ. וכן כתוב בספר אג"א לדעת תוס'. ויש לדחות דה"ק בשוה בשוה דהיינו חצי זית איסור שנותן טעם בחצי זית היתר אף דנותן טעם בשוה מ"מ הממש הוא רוב רק אי טע"כ מה"ת חשיב טעמו כממשו והוה ליה שוין אף במב"מ ומרש"י פסחים (דף מ"ה) ד"ה ה"ג ורבנן כו' משום היתר מצטרף לאיסור ואי נמי לא איבלע בכולה כו' משמע לכאורה דמיירי במין בשאינו מינו דלהכי ביאר וא"נ כו' דאי במקום שנבלע הו"ל טעם כעיקר וכ"כ בספר אגודת אזוב. וג"ז יש לדחות דכיוון לע"א דק"ל אמאי קרי זה שני כתובין הא מיב"ל קרא דחטאת להורות דבעי בליעה בכולו ע"ז אמר דבבשרה לא אתי רק למעט נגיעה ומ"מ אף שלא נבלע בכולו היתר מצטרף לאיסור וכשיטת רש"י בראש הסוגיא שם. וכן משמע ממש"כ ואי נמי לא איבלע כולו משמע דגם בבלוע בכולו י"ל משום היתר מצטרף לאיסור והיינו במב"מ. אך לפי"ז יקשה למה אוקמי לרבנן חטאת להיתר מצטרף לאיסור כי היכי דלא יהיה שני כתובין הא בלאו הכי לא דמי לנזיר דהוא מין בשאינו מינו ומהפך ההיתר לאיסור מחמת הנותן טעם וחטאת איירי במב"מ לאשמועינן דטעמו אינו בטל בשוין ולשי' התוספות והר"ש דטעם כעיקר הוא שיהיה כזית בכדי אכילת פרס א"כ אין נ"מ במין במינו או בשאינו מינו דבין כך ובין כך אינו אלא לאשמועינן דטעם לא בטל ומה לי בשאינו מינו בכזית בכדי אכילת פרס או במב"מ בשוין אבל לשי' רש"י ור"ת דשאינו מינו נהפך ההיתר לאיסור הו"ל ע"א במב"מ דבזה אינו נהפך ההיתר לאיסור רק דקמ"ל דלא בטל בהממש וצ"ל דס"ל להש"ס דשפיר מצי למילף חטאת ממשרת כיון דחזינן דטעם כעיקר באינו מינו מלתא היא להיות ההיתר נהפך לאיסור מחמת הרגשת הטעם ה"ה במב"מ בדליכא רוב טעם מההיתר לא מיבטל טעם האיסור בו וכ"כ בס' אג"א שם. (ג) ועפ"ז י"ל שינוי לשון הסוגיא מפסחים להכא וכה"ז דשם אמר בסתם הנהו מצרך צריכי ולא פי' במה ולדרכנו י"ל דשם קאי על הא דר"ע דמוקי קרא דחטאת להיתר מצטרף לאיסור ובמין במינו ומקשה ורבנן נמי תיהוי נזיר וחטאת שני כתובין לטעם כעיקר ומשני הנהו מצרך צריכי ר"ל אי מוקי לטעם כעיקר צריכי תרווייהו משרת למין בשאינו מינו דיתעבד כולו איסור וחטאת במין במינו דלא בעל בשוין ועז"א ור"ע מאי צריכי ור"ל לדידיה דמוקי תרווייהו להיתר מצטרף לאיסור למאי צריכי הא בזה אין נ"מ בין מינו או שאינו מינו ואף די"ל דחד חמיר מחבריה ולא גמיר התינח אי כתב רחמנא חטאת י"ל דחולין מקדשים לא גמרינן אבל מנזיר מצי גמר לחטאת מק"ו כדגמר כל התורה מנזיר ולא אשכח פרכא ע"ז ולכן לא אמר ור"ע אמר לך לפי שזה אינו ענין סתירה על הקודם רק דמפרש דלר"ע ניחא דאין חילוק בין מינו לשא"מ והו"ל שני כתובין. אך למאי דמשכח פרכא דחולין מקדשים לא גמרינן חוזר וניעור הקושי' לרבנן דאמרי נזיר וחטאת הוה שני כתובין בשני ענינים נפרדים א"כ יקשה היכי מצי למילף מנזיר לכל איסורים לטע"כ אף במין במינו מנ"ל הא נזיר מיירי בשאינו מינו ומקדשים דחטאת דמב"מ לא גמרינן לחולין אלא ודאי דשפיר יכול למילף מב"מ לענין דלא בטל משאינו מינו דהטעם חשיב וכמ"ש והק"ל למה צריך קרא דחטאת לזה אמר בע"א ורבנן א"ל דחטאת להיתר מצטרף לאיסור ומשרת לטעם כעיקר ומכאן אתה דן כו' והכא בנזיר אמר בע"א והיינו דזה ידע הש"ס דטעם כעיקר מב"מ או שאינו מינו שוין למילף מהדדי [גם י"ל דסובר הש"ס כאן ענין טעם כעיקר כשי' הר"ש דבעי שיאכל מהאיסור כזית בכדי אכילת פרס וא"כ אין נ"מ בין מינו לשאינו מינו וכמש"ל ובפסחים שם י"ל דקאי אליבא דאביי דיליף מבשר בחלב י"ל דסובר טעם כעיקר שנהפך ההיתר לאיסור כבב"ח וכמש"ל בריש סוגי' משא"כ לרבא דסבירא ליה בב"ח חידוש הוא י"ל דאינו חייב עד שיהיה כזית בכדי אכילת פרס] לז"א לרבנן צריכי תרווייהו משום חומרא דכ"א דאי כתב רחמנא כו' וצ"ל דיליף שאר איסורין מתרווייהו דנזיר וחטאת במה הצד דא"ת מה לנזיר שכן חרצן אסור ליה חטאת יוכיח וכן להיפך וכן כתב הש"מ וקשה לר"ע הא צריכי עז"א ור"ע א"ל כו' כמו שאבאר דלכאורה תמוה מה דאמר לר"ע לכתוב בנזיר ותיתי חטאת מינה הא י"ל דחמיר איסוריה כדס"ל לרבנן והש"מ כתב דר"ע לית ליה הך סברא וזה חימה דמנ"ל לר"י זה הלא זה עיקר אתקפתא דר"א מדרבנן נשמע לר"ע ועיי' בספר אגודת אזוב מש"כ ע"ד פלפול. עו"ק מה דאמר לר"ע דתיתי חטאת מינה דהא כל איסורין גמר מנזיר ממאי הביא ראיה דאי"ל מהא דאמרו חכמים מכאן אתה דן לכה"ת הא צ"ל לרבנן דלאו מנזיר לחוד גמר רק במה הצד מנזיר וחטאת כמש"ל. ומה שנ"ל בזה דבלא"ה הקשה הפ"י על הא דחשיב חומר בנזיר דחרצן אסור ליה דזה אינו מצד חומר רק זהו מאיסורי נזיר שאסרו תורה. ונ"ל פירושו עפ"י הבריי' שנישנית בירושלמי כתיב וכל משרת ענבים לא ישתה אין לי אלא משרת ענבים משרת חרצנים מנין (ר"ל אף שאין בו טעם כל כך רק קיוהא דפרי כדאיתא בפסחים דף מ"ב ע"ב) ת"ל וכל משרת לרבות כל המשריות למשרה ובזה דהוא פשטיה דקרא גם רבנן דרשי כל כמש"ל בראש השיטה ולזה שפיר אמר לרבנן דדרשי לטעם כעיקר י"ל הך פרכא דנזיר חמיר איסור טעמו דאפילו טעם דחרצן אסר אבל לר"ע דמוקי להיתר מצטרף לאיסור אין זה פרכא רק כי כן אסרו הכתוב וגם היתר מצטרף עמו לזה אמר ור"ע א"ל לדידיה למאי צריכי כו' לכתוב בנזיר ותיתי חטאת מינה ככל איסורין דגמרי מנזיר להיתר מצטרף לאיסור מק"ו דלא שייך הך פרכא וא"כ הו"ל נזיר וחטאת שני כתובים ולפ"ז הך דכה"ת כו' לא קאי אמלתא דרבנן רק הוא מלתא בפ"ע דגם חטאת לא גרע מכל איסורין דיש למיגמר מנזיר ומה דאמר עוד ורבנן א"ל צ"ל דהוא מלתא בפ"ע לפרש דעת רבנן בע"א וכמו שהעיד הרא"ש והש"מ שהיה כתוב בגי' ישנה הכי ואיבעית אימא רבנן א"ל חטאת להיתר מצטרף לאיסור כו' וכן משמע מתוספות פסחים וחולין ובדיבור הקודם ד"ה א"ל ר"א (אות ו) כתבתי שהך שתי לשונות במאי אוקמי' רבנן קרא דחטאת אי לטעם כעיקר או להיתר מצטרף לאיסור תליא בפלוגתת אביי ורבא אי מצי למילף מבשר בחלב או לאו ע"ש:

שם נזיר וחטאת שני כתובין בתוספות פסחים כתבו תימה לרשב"א אמאי לא קאמר נזיר וחמץ דר"ע דרש כל בפרק התערובות. ועיי' רש"א שם ובספר אגודת אזוב מש"כ בזה ול"נ ביאור תמיהת הרשב"א דלא כהמפרשים דמקשה על הש"ס אמאי לא אמר דהו"ל נזיר וחטאת שני כתובין דמאי אולמי' הא דחמץ מדחטאת דהא עכצ"ל לר"ע דגם חטאת אתא להמצל"א דאין לומר לטעם כעיקר כרבנן א"כ הו"ל גיעולי מדין וחטאת שני כתובין לטעם כעיקר והק"ל טעם כעיקר מנ"ל דסבירא ליה גיעולי מדין חידוש מ"מ חולין מקדשים לא גמרינן ולזה מסיק הש"ס דחטאת אתי להיתר מצטרף לאיסור וא"כ בזה הו"ל שני כתובין. לכן נ"ל דתמיהתו על ר' יוחנן גופיה אמאי לא קאמר חוץ מנזיר וחמץ כקו' רש"א והא דהעמיד קו' הכא לפי דבתחלת הסוגי' דלא ידע טעמא דר' יוחנן לא קשה דאטו כי רוכלא לחשיב דהא לא חשיב נמי הקטרה וחטאת. וכעין זה צ"ל בזעירי כמש"ל בתד"ה אין הכי נמי רק דקמ"ל בזה דנזיר דאף דהוא קל מכל איסורין בשארי דברים אינו אומר בכל איסורין היתר מצטרף לאיסור רק בנזיר משום פרכא דחרצן ובחמץ אין רבותא דאיהו חמיר מכל איסורין וגם במה הצד ליכא למילף שכן יש בהן צד חמור כדאיתא בש"ס כה"ג עי' כתובות (דף ל"ב) ובתוס' שם לזה העמיד קו' בס"ד דחשיב לנזיר וחטאת שני כתובין ולא חשיב לי' חומרא דחרצן אמאי ל"ק ר"י נזיר וחטאת דשמעינן מינה תרתי דחמץ היתר מצטרף לאיסור וגם בזה יהיה טעמא להא דכל איסורין אין היתר מצטרף לאיסור משום דהו"ל נזיר וחטאת שני כתובין ואין לתרץ דלמא ר' יוחנן אמר אליבא דנפשי' ואיהו לא דרש כל למלקות דהא ר' יוחנן אמר בע"ג (דף ס"ז) בכל איסורין טעמו ולא ממשו דרבנן ולא הוציא מכללא איסור נזיר וממ"נ אי כפי' רש"י דטעמו כעיקר דרבנן כ"ש דאין היתר מצטרף לאיסור ואי מפרש טעמו ולא ממשו כפי' התוס' שם דר"ל יתר מכדי אכילת פרס הא אם היתר מצטרף לאיסור גם ביתר מכדי אכילת פרס מצו דלא גרע מחצי זית אלא ודאי דר"י אליב' דר"ע אמר ולא ס"ל כנ"ל:

שם יקדש להיות כמוה כו'. (א) באג"א הביא קו' עצומה בשם גדול