ברכת ראש נזיר קו

ור"ל שבס"י לא כתוב כאן בש"ס הך לכדתניא משרת כו' עד א"ל כו' לפי שכאן איתא הך קושיא בשם אביי ואיהו לא ידע מברייתא דמשרת דהא תמה לעיל וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא וכ"ש טע"כ והיינו לפי דעתם בפי' טע"כ שיאכל מהטעם שיעור כבא"פ וכמש"ל בתד"ה וכזית ומש"כ ולמאי דפרישית ניחא ר"ל בתוס' שם בשם רשב"ם ע"ש:

ד"ה שאין כו' לאיסורו [היינו] בשנה הרביעית כו' וע"ע תוס' פסחים ותוס' קדושין (דף ל"ח) בזה:

ד"ה ויש בו כו' מפת ומיין [ומקשה] ודלמא כו' כזית יין [בלוע] בתוך כו' כצ"ל:

ד"ה וכ"ת כו' אתא לאשמועינן [לישמעינן] בשאר איסור נמי הס"ד כצ"ל. ופי' לפירושם עפ"י משכ"ל בתד"ה וכזית דס"ל דטע"כ הוא שיאכל טעם שיעור כבא"פ והאי דיחוי דאיכא כזית בעיניה הוא ניהו טע"כ ולזה פירשו קו' הש"ס מאי למימרא דר"ל אף דקמ"ל טעם כעיקר מ"מ אי הך לחודי' אתא לאשמועינן לישמעינן זה בשאר איסורין ולהכי אמר הש"ס דאתא נמי לאפוקי מת"ק לפי דלשיטתם דאינו נהפך הפת גופיה לאיסור רק מטעם יין הבלוע בעי לת"ק רביעית וע"ז אתא ר"ע לאיפלוגי דלא מיבעי בעיניה אלא אפי' בשרה דהוא ע"י תערובות נמי לא בטל וסגי בכזית וז"פ. ובספר אג"א הבין פי' בע"א ללא צורך ד"ה טעם כעיקר מנ"ל וא"ת ודלמא לית ליה כו' בספר אג"א דף ס' ע"ג הקשה דלפי מש"כ בתד"ה וכזית דיין הבלוע בפת מקרי טעמו ולא ממשו איך יתכן דלית ליה טעם כעיקר הלא שרה פתו ביין היינו טעמו ולא ממשו ואפכא הו"ל להקשות דמאי פריך טעם כעיקר מנ"ל הא למאי דמוקי לשרה פתו ביין מוכח מזה טעם כעיקר ע"ש. ונ"ל פשוט דהא דהו"א דיין בטל בתערובות הוא למאן דלא סבירא ליה היתר מצטרף לאיסור וכהס"ד בר"ע אבל למאי דמסיק דר"ע ס"ל המצל"א אפילו בדנפיש היתר במקום שיש נותן טעם ה"ה בנבלע ונ"ט נמי אסור. וקו' הש"ס טעם כעיקר מנ"ל הוא על טעם שאין בו עיקר כהך דשרה ענבים מנ"ל ועז"כ ודלמא לית ליה טעם כעיקר כזה ותירצו דאי לא פסיקא ליה טעם כעיקר מקרא אחרינא מנ"ל לאוקמי משרת להיתר מצטרף לאיסור דלמא רק לזה גופיה היכא דנבלע איסור כזית בא"פ ואינו בעין דלא בטל ולא בהצטרפות היתר ופשיט מגעולי כלי מדין דאפילו טעם שאין בו עיקר אסרו הכתוב ואייתר ליה משרת להיתר מצטרף לאיסור והא דנקט טע"כ דשרה פתו ביין הוא לאפוקי מת"ק וז"פ:

ע"ב גמרא יליף מגיעולי כלי מדין כו' התוס' בחולין (דף צט) הביא דעת ר"ת דאף דגיעולי כלי מדין אינו אלא עשה מ"מ לוקין ע"ז דאהדרי' קרא לאיסוריה ודעת ר' יוסף דאורליינש שם דאינו אלא בעשה ואפ"ה לא רצה לאוקמי משרת ללאו דניחא ליה לידרש לאיסור חדש וכעין זה כתבו התוס' מכות (דף י"ז ע"ב) ובאג"א כתב כיון דמצינו טעם כעיקר נוכל לידרש מכל ללאו ואינו מוכרח. עוי"ל דא"כ גיעולי כלי מדין ל"ל וכן משמע מרש"י חולין (דף צ"ח) שכתב דהו"ל נזיר וגיעולי כלי מדין שני כתובים ועכצ"ל דגיעולי כלי מדין מיותר דקרא דמשרת נישנית קודם בערבות מואב וגיעולי כלי מדין היה בשנת הארבעים וכ"כ התוס' שם (דף ס"ז) לר"ש גיעולי כלי מדין ל"ל ואף די"ל דמיב"ל לגופיה להורות דין גיעול כתב הצל"ח דמסברא ידעינן דכבולעו כך פולטו ודוחק. ויותר נראה דזה הי' מגיעולי קדשים ידעינן דהצריך הכתוב מריקה בחמין לפלוט וה"ה כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש ועיי' בזבחים (דף צ"ז) ובזה לא הוצרך אלעזר להורות הלכה בפני מ"ר אלא לאפרושי מאיסורא להורות איסור טעם כעיקר. ולהכי ל"ק נמי דלמא משום בשר בחלב דא"כ גיעולי כלי מדין ל"ל והח"ד בסי' פ"ז כתב דא"א לאוקמי בבישול בב"ח דזה דומה לשאר איסורין ע"ש. ואין ראי' מזה דאף שכן י"ל שאני בשר בחלב דאסור בהנאה ובזה אינו עולה התירוצים שכ"ל ועיין בתוס' ומש"ש:

שם התם חידוש הוא כו' לכאורה תמוה מה נ"מ בחידוש הא סוף סוף מוכח דהטעם חשוב ואוסר כעיקר בכל איסורין. וראיתי באג"א הביא קו' זו בשם הרא"ה ותי' בשם הרמב"ן דה"ק חידוש הוא ומשום מעלה בעלמא אסרו גבי כלי מדין כדאצריך נמי טבילה ולא מחמת איסור טעם כעיקר. עוי"ל דחידוש הוא ואינו אסור אלא לכתחלה ועי' תוס' פסחים (דף י"א) ד"ה קוצרין. עוד נ"ל לדעת ר"ת שכ"ל דכלי מדין נמי ידעינן לאיסור לאו דאהדרי' קרא לאיסוריה קמא ולהכי לא אוקמי משרת ללאו וזה לא שייך רק אי גיעולי כלי מדין לאו חידוש י"ל דאהדרי' קרא לאיסוריה קמא אבל אי גיעולי כלי מדין גופיה חידוש הוא דנותן טעם לפגם בעלמא מותר א"כ אין לך בו אלא חידושו לעשה ולא ללאו וכעי"ז כתב התוס' ביצה (דף י"ב) בד"ה השוחט ע"ש וא"כ מיב"ל משרת ללאו וכן לדעת הרי"ד דס"ל בעשה כתבתי בדיה"ק דאי"ל משרת ללאו דא"כ גיעולי כלי מדין ל"ל ואי גיעולי כלי מדין חידוש הא מיב"ל לחידושו לנותן טעם לפגם ואף דמצינו כן בקדשים כדאיתא בתוס' שלהי ע"ז הא חולין מקדשים לא גמרינן כנ"ל:

שם לא אסרה תורה אלא לקדרה בת יומא ואף שרחוקים היו מן השלל עד שבאו אל המחנה י"ל מהכלים שבשלו בהם שבויי מדין וע"ע בר"מ פ"ח מהמ"ל שבמלחמה הי' מותר כו' וא"ש:

שם ורבנן קדרה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא ור"ל א"כ ליכא לאיפלוגי לב"י לשאב"י וכולהי אסורי משום חידוש כן הוא בתוס' וע"ע תוס' פסחים דג' מחלוקות בדבר דרבנן סברי דנותן טעם לפגם דגעולי כלי מדין אסור וחידוש הוא אף בשאב"י ור"ע סובר דנותן טעם לפגם מותר וקדרה ב"י אסרה תורה ור"מ סבר נטל"פ אסור מדינא דיליף מגעולי כלי מדין ולאו חידוש הוא והא דפגם דנבילה מותר מוקי לה בסרוח מעיקרו. והמהרש"א שם כתב דה"ה דהוה מצי למימר דר"ע ס"ל כר"מ דיליף מגעולי כלי מדין ויש לדחות למשכ"ל לפיר"ת דאהדרי' קרא לאיסוריה קמא ללאו וכן לדעת ר' יוסף דאורליינ"ש צ"ל דאי משרת ללאו געולי כלי מדין ל"ל ולהכי צ"ל לר"ע דאינו פוגם דאי לר"מ הא מיב"ל געולי כלי מדין לנטל"פ ולא שייך שוב לומר דאהדרי' קרא לאיסוריה קמא כיון דזה ענין חדש דנטל"פ וגם איך יאמר ר"ע דהו"ל נזיר וחטאת שני כתובין הא י"ל דחטאת אתי לטעם לפגם להיות כמוה אף לכרת אלא ודאי דלא ס"ל נטל"פ מותר ולא ניחא ליה לאוקמי קרא דחטאת להיכא דלא מסתבר ליה. ועוד שיטה ד' כתב התוס' לר"ש דנטל"פ שאין בן יומא מותר וב"י אסור משום חידוש דגם בן יומא פגם פורתא ובתוס' ע"ג (דף ס"ז) כתבו די"ל דרבנן דר"ע נמי כר"ש ס"ל ע"ש. וק"ל למאי דקיי"ל כר"ת דטעם כעיקר מה"ת והיתר אין מצטרף לאיסור ע"כ צ"ל דממשרת ילפינן לטעם כעיקר כרבנן וגעולי כלי מדין חידוש הוא ודעת הרמב"ן ורשב"א דרק באיסור כלי מדין גלי רחמנא משום מעלה ולא בש"א ולכן כתב הרשב"א בפ' גיה"נ לשי' רש"י דטעם כעיקר דרבנן אם תחב כף איסור או כף חולבת לתבשיל אוסר מדרבנן ולא יליף מגעולי כלי מדין. גם לדעת ר"ת נמי אין לאסור כלל בשאר איסורין ואנן קיי"ל גם בכל איסורין אוסר ב"י וכמאן אתיא, ונ"ל דהא דכתבו התוספות לרבנן ולר"ש דאפילו בן יומא חידוש הוא דפגם פורתא ולא ילפינן מינה זה הוא אי לא כתב קרא דמשרת לטעם כעיקר והייתי תולה בחידוש דמה לי פגמה פורתא או טובא אבל לאחר דגלי קרא ממשרת טעם כעיקר מה"ת אין לנו לתלות בחידוש רק דל"ח פגם פורתא ולא דמי לנבלה סרוחה דפגם טובי. ובזה דברי הש"ס דכאן ודע"ג יחדיו ידובקו דכאן אמרו דחכמים לא ילפי מגעולי כלי מדין כיון דפגם קצת אית לן למיתלי משום מעלה באיסורי כלי מדין להכי צריכי קרא דמשרת ובש"ס שם אמר לפי האמת דרבנן ילפי ממשרת ס"ל לר"ש דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ולא תלינן בחידוש ושאיב"י מותר דנותן טעם לפגם. ואתא שפיר פסקי השו"ע לשי' ר"ת ולשי' רש"י דטעם כעיקר דרבנן וגעולי כלי מדין חידוש הוא י"ל אף בבשר בחלב דטעם כעיקר מה"ת מ"מ לענין איסור כלי אינו מה"ת כיון דלא יליף מכלי מדין ובפרט בבשר בחלב דהיתרא בלע וכמ"ש הרשב"א ונ"מ בנשפך אך כיון דאין בידינו להכריע קצרתי:

שם מדרבנן נשמע לר"ע כו' בכאן יש מקום קפידא אמאי תלו קו' זו הא בלא זה מה עילה מצאו בהק"ו ואי"ל כדלקמן מה לנזיר שכן חרצן אסיר ליה דס"ס צ"ל דר"ע לא ס"ל זה מדחשיב לה שני כתובים. וגם למ"ש לקמן לא שייך פרכא זו לר"ע. וי"ל דבלא זה לא קשה לפי די"ל דלמלקות אין מזהירין מן הדין ואי לאיסור הא בלאו הכי חצי שיעור אסור מה"ת ואי לחצי שיעור ע"י תערובות אימא לית ליה לזה אמר מדרבנן נשמע דטעם כעיקר הוא בכל איסורין ור"ע נמי הכי ס"ל כדאר"א וכיון דס"ל טעם כעיקר דאינו בטל ע"י תערובות רק לרבנן בעי כזית בכדי אכילת פרס לשי' תוספות והר"ש ובל"ז הוה רק חצי שיעור על ידי תערובות וא"כ לר"ע דסבירא ליה היתר מצטרף לאיסור הו"ל שיעור שלם ואסור בכל איסורין:

שם דהוי נזיר וחטאת שני כתובין כו', (א) ראיתי לבאר פירש"י בזבחים (דף צ"ג ע"ב) התמוה לעין כל רואה בד"ה עד שיבלע כגון המהתך שומן חטאת וסך ממנו צלי של שלמים ונבלע בו ומכאן אנו למדין היתר מצטרף לאיסור בקדשים ואין ללמוד מכאן טעם כעיקר שאין זה טעם אלא ממש עכ"ל והוא נגד הש"ס דכאן ודחולין (דף צ"ח) דמוקי לה לטע"כ. עוד קשה מה נ"מ שאין זה טעם אלא ממש הא לרש"י טעם כעיקר מהפך ההיתר לאיסור וא"כ ה"ה בחטאת אי נימא ללמוד הימנו טעם כעיקר ג"כ א"ש דמחמת הנותן טעם שקבל ההיתר לוקין עליו בכזית דאלו מחמת הממש צריך אכילת כזית מממשו של האיסור. והנ"ל דרש"י שם אזיל בשי' תוספות פסחים דבעינן שיתערב ההיתר