ברכת ראש נזיר קה

משמע גם לשארי פוסקים לפי הגי' שלנו דכל הנכבשים מותר אם לא בדבר חריף כחסיות דהקילו בכבוש דצונן בתרומת ירק דרבנן ואין רצוני להאריך בד"א רק לברר שרבו הדעות מגדולי הראשונים דכבוש בצונן אינו כמבושל ונ"מ בספק כבוש דיש מקום להקל רק בנשרה באיסור צלול הכל מודים דעכ"פ בשיעור כבישה דבולע וספיקו להחמיר. ובאותו ענין ראיתי מבוכה בין גדולי ישראל ורציתי לבאר דהנה המ"א בסי' תמ"ז ס"ק ט"ז כתב בדין כבוש דחמץ ואפשר שקודם זמנו דהיתר הוא לא אמרינן ביה כבוש כמבושל ואחריו החזיק דעת הח"ד בסי' ק"ה סק"ב שכן הוא ודאי מהא דתנן בשביעית פ"ז משנה ז' ורד שביעית שכבשו בשמן ששית ילקט הורד ועיי' בפי' הר"ש והרע"ב שם דר"ל ילקט קודם זמן ביעור ובורד שביעית בשמן שמינית תנן חייב בביעור ותמה התוי"ט אמאי מהני ברישא שילקט הורד הא נותן טעם בשמן ולהמ"א א"ש לפי שקודם זמן ביעור הוי היתרא בלע ולא אמרינן כבוש כמבושל עכ"ל מוכח מזה שפי' בהא דתנא ילקט הורד כמ"ש בס' שושנים לדוד הובא בתוס' חדשים שם שילקט ויאכלום בקדושת שביעית ואינו חייב לבער וע"ז יהיב טעמא דלענין ביעור קודם זמנו הוה לי' היתרא בלע והנה אף כי כן אין ראיה משם דטעם אחר אית ביה דהו"ל כמבוער וכן כתוב בספר מקור מים חיים סי' ק"ה אך א"צ למש"כ שם דקיי"ל כר"ג בפ"ט מ"ה דטעם הו"ל כמבוער דדוחק לאוקמי כיחידאי. והנ"ל בזה דבמה דנלקט קודם זמן ביעורו כ"ע מודו דהטעם הוה כמבוער ולא אמרינן ביה טע"כ אפי' בבשיל דע"כ לא פליגי ר' אליעזר ור' יהושע בפ"ט שם הכובש ג' כבשים כו' אלא בשהעיקר עדיין מונח אחר זמן ביעור ונותן טעם בו וגם בזה כתב התוס' פסחים (דף נ"ב) דהו"א דאינו אוסר בנ"ט לפי דלא דמי איסור דביעור לשאר איסורין דהא שרי לעניים וגם לדידיה אחר הפקרו וליכא למילף זה ממשרת לפי דאין בו שום איסור אכילה רק מצות ביעור כמ"ש הראב"ד בפ"ז מהל' שמיטה ורק מקרא נפ"ל לר"א דהטעם יאסור ור"י ור"ג פליגי וס"ל דהטעם חשוב כמבוער אבל בנ"ט דלית ביה מהעיקר בשעת איסור ביעור נ"ל דכ"ע מודים דאי"כ ביעור כיון דהעיקר הבולע אין צריך ביעור מציל על מה שבתוכו וזה דלא כמ"ש התו"ח פ"ט שם דר"ג סובר שקודם שכלה מינו מן השדה יבער מינו מהחבית דאל"כ הוה אוסר בנ"ט כדאי' בפ"ז וזה אינו דשם מיירי בשכבש אחר זמן ביעור דכבר נתחייב בביעור וכמו שדקדק הרמב"ם בפ"ז מה"ש דכ"א כבשו בשמן של שמינית חייב לבער השמן כו' וכבר נתחייב בביעור וכן הר"ש והרע"ב בפ"ז כתבו אבל ורד של שביעית שכבשו בשמן שמינית וכבר הגיע זמן הביעור של הורד חייב לבער והתוי"ט השיא כוונתם לע"א ותמה ע"ז ולמ"ש א"ש. אך הסיפא דחרובין לפירושו כפי התוספתא ע"כ מיירי חדש בישן ונשתהה עד אחר הביעור ודקתני חייב לבער צ"ל דאתיא כר"א ודחוק ולכן מיאן הרמב"ם והגר"א בפי' זה ופי' בע"א. ועפ"ז מיושב קו' התוי"ט שם לפי' הר"ש דתליא בשעת ביעור ליתני ורד חדש שכבשו בשמן ישן אם הגיע שעת הביעור חייב ואם לאו ילקט. דלא קשה מידי דאם נכבש מתחלה היה מותר אליבא דר' יהושע ור' גמליאל והמתני' נקט אליבא דכ"ע, ומה שהביא ראי' התו"ח שם מפי' הרע"ב שכתב ילקט הורד קודם זמן ביעור אין ראיה דאף לפירושו מחמת איסור ביעור י"ל שרוצה לפרש אליב' דכ"ע ולר"א הא אוסר הטעם אך לקמן יבואר שלא כפירושו. (יא) ובזה יש ליישב תמיהת הר"ש על הירושלמי שפי' ישן בחדש ורד שביעית בשמן שמינית ולמה לא פי' הכל בחד פתרון ורד חדש בישן הוא ורד שביעית בשמן ששית וישן בחדש ורד ששית בשמן שביעית ומ"מ האי חייב בביעור והאי אינו חייב דשמן נותן טעם בורד ואין ורד נותן טעם בשמן. ולכאורה לא קשה דלא מיבעיא אם נפרש ורד ששית בשמן שביעית ולקט הורד בשביעית דאפ"ה חייב בביעור דכן משמע היפך הרישא ורד שביעית בשמן ששית דתנא מלקט הורד ומותר דבזה י"ל דהירושלמי לא ס"ל כשלקט בעודו היתר דיתחייב בביעור וכמ"ש, אף גם אי נפרש דמיירי שהשהה בכבישה עד אחר זמן ביעור י"ל דגם בכה"ג אינו חייב לר' יהושע ור' גמליאל לפי שנכבש בעודו היתר וצ"ל דהר"ש תמה דנימא דלר"א גם בגוונא דנכבש מקודם דאין זה כמבוער כדי לאוקמי' בחד פתרון או י"ל דורד בשמן שביעית ניכר טפי דבולע מאיסור צלול שאצלו וחייב בביעור לר"א ומ"מ אין זה תימה דהירושלמי ידע לאמתו דאין סברא לחלק בכך וכמו דק"ל לר' יוחנן שם ורצה לאוקמי בתרי תנאי ולזה מפרש בע"א. (יב) אח"ז אתא לידי ספר מקור מים חיים וראיתי שם בסי' ק"ה שפי' כוונת הר"ש דשמן נותן טעם בורד ר"ל דהשמן בורד מקרי טעמו וממשו דבזה כ"ע סברי דאינו כמבוער כדקיי"ל בכל איסורין כל שטעמו וממשו לוקין עליו והורד אינו נותן טעם בשמן ר"ל דהורד בשמן מקרי טעמו ולא ממשו וזה חשוב כמבוער ודחק ג"כ בפי' הרע"ב מקו' התוי"ט ע"ש. והנה מלבד שאין זה טעם בלשון הר"ש גם הא דמשמע מפירושו דרישא דורד חדש בשמן ישן ילקט הורד אינו אלא לענין ביעור ומ"מ נוהג בו קדושת שביעית דהא נ"ט בשמן זה הוא נגד פי' הר"ש שפי' דילקט הורד והשמן מותר ואין בהן קדושת שביעית ועכצ"ל כוונתו כמש"ל באות ח' דאין כבישה בצונן ובאמת זה תימה ע"כ הגדולים הנ"ל השושנים לדוד והח"ד והתו"ח בפ"ז שם שרצו לתרץ קו' התוי"ט על הר"ש מ"ש רישא בורד שביעית בשמן ששית דילקט הורד ומותר הא נותן טעם בשמן ולפי' הר"ש והרע"ב שם גם קודם הביעור אוסר בנותן טעם כמו בסיפא לאח"ז ביעור ופירשו דר"ל דילקט ויאכלום בקדושת שביעית דלז"כ הח"ד החילוק לענין ביעור דכבוש אינו אוסר בזמן היתר קודם זמן ביעור, והמעיין בר"ש יראה שכתב והשמן מותר ואי"ב קדושת שביעית וקו' התוי"ט רבה עד מאוד. שוב ראיתי בספר פאת השולחן בה"ש סי' כ"ז אות מ"ה תמה ג"כ על פי' השושנים לדוד הנ"ל כמ"ש ולחומר הקושי' צ"ל דס"ל להר"ש אף דקודם זמן ביעור אין הורד נותן טעם בשמן בכבוש בצונן מ"מ אחר זמן ביעור דהחמירו בו שבמינו אוסר בכ"ש משום דהו"ל דבר שיש לו מתירין כדאיתא בנדרים (דף צ"ח) אף אני לא אמרתי אלא לביעור והיינו טעמא כמש"ל דאין בו איסור אכילה רק לקיים מצות ביעור להפקירם ולחזור ולזכות בהם עיי' בספר פאת השולחן שם לזה נמי החמירו בכבוש בצונן אחר זמן ביעור שיאסר בנ"ט. וכה"ג פירש בחרובים חדש שכבשן ביין ישן שאם לקט החרובים בשביעית היין מותר ובנשתהה עד אחר הביעור אוסר בנותן טעם וצ"ל דאתיא כר"א דפ"ט שם דאוסר בנ"ט ולשון התוספתא א"ש טפי ונקט אליבא דכ"ע והר"מ פי' בע"א בזה. והגר"א ז"ל בספר שנות אליהו בשביעית שם הגיה הירושלמי בפתר תנינא כפי' הר"ש דישן בחדש היינו ורד ששית בשמן שביעית ור"ל דה"ט כמ"ש הר"ש דורד אין נותן טעם בשמן והשמן נותן טעם בורד וכן כתב בס' פאת השולחן שם ותמה בזה למה נקט חייב בביעור הא נ"מ גם לענין קדושת שביעית ודחק בזה דנקט משום סיפא דזה הכלל ע"ש. ואין לומר ה"ט כמ"ש בספר מקור מים חיים הנ"ל דקמ"ל דזה הוי טעמו וממשו וחייב בביעור לכ"ע דא"כ הוה משמע דברישא הוה טעמו ולא ממשו וזה אינו דילקט הורד משמע דהשמן מותר ואין בו קדושת שביעית וגם בלא"ה כתבתי לעיל דג"ז מקרי טעמו ולא ממשו, ול"נ דקמ"ל דאף דלקט בעודו היתר חייב בביעור לר"א וע"ז גופי' אר"ז בירושלמי שם לפי גי' הגר"א די"ל בתרי פתרי ונ"מ לדינא דלפתר א' נקט אליב' דכ"ע ואינו חייב בביעור כ"א בשכבשן אחר זמן ביעור ונ"ט ולפתר ב' אתיא כר"א וס"ל דגם בכבשן בעודו היתר ונ"ט אוסר ע"ש ותבין. אך לפי גי' הר"מ והר"ש רק פתר אחד צ"ל כמש"ל. (יג) ועתה אשובה ראש בדין כבוש בהיתר שהתיר המ"א והח"ד ובספר מקור מים חיים שם השיג ע"ז והביא ראי' מתוס' פסחים (דף נ"ב) שכתבו דלא דמי איסור ביעור לשאר איסורין משום דשרי לעניים ולא כתבו משום דבהיתרא בלע וכעי"ז הביא ראי' מר"ג שם ע"ש ולמש"כ אין בו שמץ ראיה דהא שם נ"ט גם אח"ז ביעורו ובזה פליגי ר"א עם ר' יהושע ור"ג. אך באמת א"צ ראיה דמנ"ל דבהיתר אין בו דין כבוש הלא בזה אמר דבב"ח חידוש הוא ואף לרש"י דאין כבישה בצונן מ"מ כיון דבולע מצלול הו"ל טעם כעיקר ומה שרצה הח"ד שם ליישב בזה הא דתנן בתרומות פ"י כל הנכבשים זע"ז מותר דתרומה הוה כמו היתרא בלע ע"ש הא קמן דשביעית אוסר בכבוש גם אחר זמן ביעורו ומקרי טפי היתרא בלע מתרומה וגם מגי' הגר"א בפתר תנינא מוכח דאוסר כבוש אף בזמן היתר כמש"ל ובאמת דגם המ"א לא כיוון אלא לסניף בעלמא לפי דבלא"ה רבים מקילים בצונן כבוש ובפרט בכלי (עיי' ט"ז י"ד ר"ס ק"ה) לכן בהיתרא בלע לא חיישינן כ"כ אבל בכבוש ממש ע"י דבר חריף וכן באיסור צלול שנבלע ודאי הו"ל דין כבוש גמור אף קודם זמן איסורו כנ"ל ותל"מ:

רש"י ד"ה ויש היתר כו' הותר לאחר ל' [והך] שאין איסורו איסור עולם אלא עד ל' היינו [כעין] יש היתר כו' כצ"ל והכל דיבור אחד:

ד"ה א"ל כו' טעם כעיקר [אליבא] דרבנן כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה [א"ל] אביי ממאי כו' טע"כ [והש"ס] הפסיק כו' [הדר] א"ל כו' דשני ליה () רב דימי ראיותיו [אז] הודה לו ומקשה לו [לרב דימי] מנין לשום תנא כו' כצ"ל:

ד"ה [שרה] ענבים () כאן אין כאן בספרים דתניא [כו' דלא] נראה כו' כצ"ל.