ברכת ראש נזיר קד

דאביי ורבא מה ראו על ככה לפלפל בזה אחר אשר כבר ידעו מילפותא דמשרת לטעם כעיקר ומינה איכא למילף לשאר איסורין מק"ו ומה הגיע אליהם איזה נפ"מ למילף מבב"ח אטו כיפי תלה לה ומשכ"ל הנפ"מ אינו במשמע דא"כ היה להם לפלוגי בפשיטות בדין כבוש. גם קו' הרש"א והפ"י איך אפשר למילף נזיר ושאר איסורין מבב"ח דחמיר מכל איסורין רבה היא. עוד הקשה המהרש"א בפרש"י בסוף הסוגיא שם דרבנן דכותח הבבלי לית להו טעם כעיקר א"כ מאי הקשה הש"ס ור"ע טעם כעיקר מנ"ל אימא לית ליה וכרבנן דכוה"ב. והנ"ל בזה דהנה לקמן איתא בטעמא דלמדו רבנן לשאר איסורין מק"ו דנזיר לטעם כעיקר ולא למד ר"ע כן להמצל"א לפ"ד משום דהוה נזיר וחטאת שני כתובים ורבנן ס"ל דצריכי תרווייהו דאי כתב רחמנא חטאת חולין מקדשים לא גמרינן ואי כתב בנזיר הוה אמינא נזיר חמור איסוריה דאפילו חרצן אסר ליה להכי צריכי תרווייהו לטעם כעיקר והא דאמרו חכמים בנזיר מכאן אתה דן לשאר איסורין ר"ל דאתי במה הצד מנזיר וחטאת דאם תאמר נזיר חמיר דחרצן אסר ליה חטאת יוכיח וא"ת חטאת חמור שכן קדשים נזיר יוכיח הצד השוה שכן המצל"א וכן הוא בשאר איסורין וכן כתב הש"מ לקמן, ועוד מפרש הש"ס בע"א דר"ע ס"ל תרוייהו להיתר מצטרף לאיסור לפי דטעם כעיקר יליף מגעולי כלי מדין והו"ל שני כתובים להמצל"א דחטאת מנזיר מצי למילף ורבנן ס"ל נזיר לטעם כעיקר ומכאן אתה דן לכל התורה וחטאת להמצל"א וחולין מקדשים לא גמרינן. וכ"כ התוספות פסחים ותוס' חולין (דף צ"ט) וכמו שהעיד הש"מ בשם הרא"ש שהיה כתוב לקמן ואיבעית אימא רבנן אית להו חטאת להמצל"א ואוקמי בתרי לישני. והנ"ל דהנך תרי לישני תליא בשקלא וטריא דאביי ורבא אי בב"ח חידוש הוא ולא גמרינן מינה או לא והיינו דגם אביי ידע דרבנן ילפי ממשרת לטע"כ ושאר איסורין מק"ו לפי דמבב"ח לבד ליכא למילף מינה לשאר איסורין הקלים הימנה רק דהשכיל לדעת במאי אוקי רבנן קרא דחטאת אי סבירא ליה דג"ז לטעם כעיקר וצריכי וכלישנא קמא או דשאר איסורין יליף מנזיר לבד וחטאת להמצל"א וזה רצה למידק ממתני' דחולין דבעי בבב"ח נותן טעם ש"מ דלא תליא איסוריה דבב"ח בחידוש רק בטעמא דס"ל דמטע"כ אסריה א"כ איכא למילף מינה באיסורין דכוותה עכ"פ וקרא דחטאת ל"ל דהוא חמיר מהכל דהוא קדשים ואיסור הנאה וכרת. ומהגם דיש ללמוד חטאת ושאר איסורין במה הצד מנזיר ובב"ח וא"כ אם נאמר דחטאת לטעם כעיקר אתי הו"ל שלשה כתובים ואין מלמדין ואיך למדו רבנן שאר איסורין מנזיר. אלא ודאי דס"ל דחטאת להמצל"א אתי וכלישנא בתרא ורבא דחי דבשר בחלב חידוש הוא וליכא למילף מינה אף במה הצד. וכמו שהוכיח במישור בספר אג"א מלקמן דאמר מה לנזיר שכן חמיר איסוריה דחרצן אסר לי' ולא אמר בב"ח יוכיח יעו"ש. ולפ"ז י"ל דחטאת לטעם כעיקר אתי וצריכי. ולזה ס"ל לרבא בחולין (דף צ"ח) דחטאת לטע"כ אתי כמ"ש התוס' שם דה"ה בחולין ונקט לא נצרכה אלא לטע"כ דבקדשים משום דס"ל כל"ק עיין תד"ה גלי ועוי"ל כו', ובזה יתיישב גם קו' מהרש"א הנ"ל דמקשה ור"ע טע"כ מנ"ל לפי דשם סתמא דהש"ס הקשה זה וי"ל דידע המסקנא דלר"ע הו"ל נזיר וחטאת שני כתובים להמצל"א ולזה ק"ל דאי לא קים ליה לר"ע טע"כ מעלמא הוה מוקי קרא דחטאת לטע"כ דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא הוה אוקמי לשני כתובים להיתר מצטרף לאיסור, דהא דפרש"י בסוף הסוגיא שם דרבנן דכותח מפקי להאי משרת להמצל"א ר"ל הך קרא לבד אבל קרא דחטאת מוקי לטע"כ כדפי' בחולין (דף צ"ח) דס"ל לרבא דרק בקדשים אסור טע"כ וחולין לא גמרינן מינה וצ"ל דג"כ ס"ל דהמצל"א הוא היכא דאיכא כבא"פ דאינו בטל אז יפעול המצל"א ללקות עליו בכזית מהתערובות וכמש"ל בסוגיא וכותח הבבלי שאני דלית ביה כבא"פ אבל לר"ע דמוקי שני כתובים להמצל"א קשה לי' מנ"ל טע"כ ועז"א דיליף מבשר בחלב ואף דבב"ח חמור מ"מ קדשים דיותר חמירא איכא למילף מבשר בחלב ואייתר ליה קרא דחטאת להמצל"א והו"ל שני כתובים להמצל"א. ואין להקשות לוקמי לקרא דמשרת לטעם כעיקר דנזיר ליכא למילף מבשר בחלב דאולי ס"ל דגם נזיר מרבה מכל דהא ר"ע דרש כל לדבר המסתבר או דס"ל כסברת המע"מ שכתבתי לעיל דאיכא למילף מבשר בחלב. והגם שכ"ל דבעי קרא שגוף הטעם נאסר היינו לרבנן דאוקמי לשרה ענבים במים דאינו רק נותן טעם אבל ר"ע דנקט שרה פתו ביין אולי ס"ל באמת דנותן טעם אינו אוסר רק ביין כיון שקודם התערובות נאסר וקמ"ל דע"י תערובות דפת דהו"ל טעמו ולא ממשו אוסר וזה מצי למילף מבב"ח לסברת המע"מ וגם הקרא דחטאת מיירי בכה"ג דטעמו ולא ממשו כדאיתא ברש"י זבחים (דף צ"ז) שנבלע שומן בבשר. ואולי יש להעמיס זה בכוונת רש"י דנקט טעם כעיקר דבשר בחלב שנבלע חלב בהבשר ולא פי' כפשוטו על טעם דהחלב כמו שהקשיתי לעיל דה"ט דרצה להורות דאי יליף מבב"ח א"י למילף מזה לנזיר רק על טעמו ולא ממשו כחלב בבשר אבל לטעם שאין בו עיקר כבשר בהחלב אין ראי' דאולי לא ס"ל בנזיר דהטעם נאסר אף בפני עצמו רק למאי דמסיק מגעולי כלי מדין מוכח גם טעם שאי"ב עיקר כפירש"י בד"ה טע"כ וא"ש. (ז) והא דמקשה ורבנן כו' אף די"ל דרבנן בעי קרא לנזיר ולאסור אף טעמו שאין בו עיקר היינו טעמא משום דסוגיא דהכא אזלי אליבא דרבא דס"ל בשר בחלב חידוש הוא וכדמסיק ואיהו ס"ל לרבנן דאוקי נזיר וחטאת לטע"כ כדאמר בחולין (דף צ"ח) להכי מקשה ורבנן נמי לילפי חטאת מבשר בחלב או במה הצד מנזיר ובב"ח ול"ל קרא דחטאת דא"כ הוה לי' שלשה כתובים ומסיק דחידוש הוא ולא ילפינן אפי' במה הצד כמ"ש. וכ"ז לרבא אבל לאביי דס"ל בבשר בחלב לאו חידוש ס"ל לרבנן חטאת להיתר מצטרף לאיסור. ובזה יש ליישב מה דהשמיט הילפותא דבשר בחלב כאן בנזיר כעין שכ"ל בדה"ק לפי דקתני קו' זו בשם רב אחא ואיהו עדיין לא ידע טעמייהו דר"ע ורבנן דהא איהו שאל אח"ז מדרבנן נשמע לר"ע ולא שאל אחטאת רק לנזיר גופי' טעם כעיקר מנ"ל דס"ל דיותר מסתבר לטע"כ מהמצל"א דלא מצינו דכוותה ולא מסתבר זה למילף מבב"ח רק מגעולי כלי מדין וא"ש בטעם ועיקר. (ח) ועתה נעלה בדין כבוש שכ"ל דס"ל לרש"י אין כבישה בצונן כי אם בחומץ וציר והקשה המרדכי מהא דתנן פ"ז דשביעית ורד ישן שכבשו בשמן חדש חייב בביעור אלמא דגם בלא חומץ נ"ט כמבושל עכ"ל. וקו' הוא ע"ד פי' הירושלמי שם דמיירי בורד שביעית בשמן שמינית אבל לפי' הר"ש שם ורד ששית בשמן שביעית לא קשה מידי לפי דבזה כ"ע מודו דדבר גוש הנשרה בלח צלול שבולע מהאיסור צלול כדאמר בשמעתין דאי תרו ליה כו' כפירש"י וע"ע בתוס' חולין (דף ק"ח) ד"ה דחידוש וכעי"ז מצינו בי"ד סי' צ"א ס"ה בטהור מליח וטמא טפל והוא צלול בולע מהאיסור שאצלו וזש"כ הר"ש שם ותימה מאי ק"ל הא אפי' אי איירי בורד שביעית בשמן ששית ובורד ששית בשמן שביעית מ"מ האי חייב והאי אינו חייב דשמן נותן טעם בורד ואין ורד נותן טעם בשמן וצ"ל דהיינו טעמו דהר"ש סובר דאין כבוש אלא בחומץ וציר וכדכתב בפ"ט מ"ה שם הכובש ג' כבשים בחומץ או ציר כו' ומ"מ השמן נותן טעם בורד כדכתיבנא ומ"מ גם באיסור צלול מוכח דאינו בולע מיד כדאי' בפסחים (דף ע"ו) בשר צונן לחלב צונן מדיח ולז"א דאי תרי ליה כולי יומא לפי דבהכי הוה שיעור כבישה דחומץ להיות כמבושל ובשיעור זה עכ"פ בולע בצונן ואולי כולי יומא לאו דוקא רק כשיעור כבישת ציר כדי שיוכל להרתיח וזה נמי שיעורו דחומץ, והפליתי בסי' ק"ה רצה לדייק מרש"י דלא ס"ל כהרא"ש דחומץ בעי מעל"ע ע"ש. ואין ראי' די"ל כפי' הא' שכתבתי דכולי יומא דוקא. (ט) ולפי האמור צ"ל בהירושלמי שס"ל ורד שביעית אוסר שמן שמינית דה"ט כפירש הרמב"ם שם שורד ישן בשמן חדש נותן כח וטעם וי"ל דה"ט משום דהורד לריחא עבידא לזה נקלט טעמו וריחו מהר. וכן ס"ל להר"מ פ"י דתרומות מ"ח שאין כבוש אלא בחומץ וציר וכי"ב מדברים החריפים או מלוחים ומ"מ לאו דוקא בנכבש בדבר חריף כי גם בנכבש במים ושהה בתוכו עד שהוחמץ הוה כבוש ובזה יהיו כל דברי המשניות דשביעית ודתרומות ופסקי הר"ם צדקו יחדיו וסרה תמיהת התוי"ט וכה"ז, דהא דפ"י דתרומות מ"י דורד חדש שכבשו כו' טעמו כפי' הר"מ שכתבתי והכובש ג' כבשים מיירי שנכבש בחומץ כדאי' בפי' הר"מ או ששהה בתוכו עד שהחמיץ ואפי' לר' יוחנן בחולין (דף קי"א) דכבוש אינו כמבושל מ"מ הוה כרותח דצלי. ובתרומות פ"י מ"ז זיתי חולין שכבשן י"ל שכבשן במלח כפי' הר"ש או דזיתים הוה דבר חריף כמ"ש בי"ד סי' צ"ו ונקט ברישא שם פצועי חולין עם שלימי תרומה או במי תרומה אסור ואח"ז אמר אבל שלימי חולין עם פצועי תרומה מותר ולא נקט בסיפא גם עם מי תרומה מותר והיינו טעמא כמו שכתבתי לעיל דדבר הצלול נבלע בשלמים ואסור. והך מי תרומה ר"ל דבר היוצא מן התרומה. או מיירי ע"י בישול או כבישה של זית דהוה כדבר חריף. ובמשנה י' כל הנכבשים זע"ז מותרים אלא עם החסית דהוא דברים חריפים ובל"ז מותר. וכ"ה כלל פסקי הר"מ וא"ש אבל שארי פוסקים ס"ל גם בצונן הוי כבישה וכדאי' בירושלמי פ"י דתרומות על המשנה דכל הנכבשים זע"ז מותרים אר"י לית כאן נכבשים אלא נשלקים דכבוש ה"ה כמבושל וכן הוא גי' הגר"א ושלוק הוי פחות מכבוש. אך מש"ס שלנו לא משמע כן, לכן השמיטוהו הפוסקים הנ"ל ומ"מ