ברכת ראש נזיר קג

מסוגיא דזרוע בשלה הנ"ל יעו"ש דרך פלפול וא"צ. כי התוספות לשיטתם דסבירי להו בחולין שם דהלימוד מזרוע בשלה אינו אלא דרך אסמכתא דאין להחמיר במינו יותר ממה שמצינו בזרוע בשלה ול"ש למיפרך ע"ז דחידוש הוא ע"ש. אך לפירש"י דהוה לימוד גמור י"ל דהוכרח לפי' הנ"ל. ומ"מ אין דעתי נוחה בזה בכוונת רש"י לפי דמשכחת לה נמי בבב"ח טעמו וממשו ע"י תערובות שומן בחלב הניכר זה בזה וכדכתבו תוספות חולין (דף ק"ח ע"ב) ד"ה גדי ואף גם בזה הותר בתערובת בבשר בחלב א"כ מוכח דהחידוש לקולא ושוב אין נ"מ אם יאמר ג"כ חלב בבשר מקרי טעו"מ. (ב) ויותר י"ל ע"ד שכ"ל בשם ספר מים עמוקים דלהכי נוכל למילף שאר איסורין מבשר בחלב אף דבב"ח חמור דאסור בהנאה ובבישול כקו' הפ"י משום דתחלתו הוא היתר ואין עליו שום חומר רק ע"י הטעם נהפך לאיסור כל שכן שאר איסורין האסורין ועומדין שיאסרו בטעמן וזה הוא אם נאמר שגם החלב שבבשר מקרי טעמו ולא ממשו ואפ"ה נאסרו כ"ש שאר איסורין אבל אם הבשר מקרי טעמו וממשו ונאסר כבר זע"ז איסור עולם ובהנאה שוב א"א למילף טעם כעיקר מאיסור החלב די"ל דלהכי אוסר בטעמו החלב הואיל ואיסורו חמיר. ובס' אג"א כתב זה גם לדעת התוספות דס"ל דהבשר מקרי טעמו וממשו היינו כשבלע חלב הרבה אבל בבליעת טיפה אחת שנאבד ממשה גם התוספות מודה דהו"ל טעמו ולא ממשו. והצעת התוספות כן הוא דמהבשר ליכא למילף די"ל דאיירי דוקא כשבלע חלב הרבה דהוה לי' טעמו וממשו ועיקר דיוק דטעם כעיקר הוא מהחלב אך כיון דחזינן דהתורה אוסר החלב אף שהוא טעמו ולא ממשו הוא גילוי מלתא לבשר שאף שנבלע בו מעט דהו"ל ג"כ טעמו ולא ממשו דנאסר ע"י כך דמאי שנא הבשר מהחלב וכיון שכן יוכל למילף לעלמא לש"א שאוסרין בטעמן גם משניהם ומשום הכי צריך רש"י לגלויי דגם הבשר מקרי טעול"מ כדי ליישב כהנ"ל. ועדיין אינו מיושב בזה קו' הנ"ל כיון דמצינו בבב"ח גם טעמו וממשו ע"י שומן בחלב שהותר וא"כ הוה החידוש לקולא מה שאוסר כה"ג בכל איסורין ומצי למיגמר מינה חומרא כסוגי' דזרוע בשלה לשי' רש"י שם דהוה לימוד גמור לשאי"מ. (ג) והנ"ל נכון בפירש"י בזה מה דיש לדקדק בפירש"י טובי. [א] מה שפירש"י חידוש הוא כל איסורו. תימה הוא כו' הא מוכח דהיתר הוא החידוש כמ"ש. [ב] גם מה שפירש בשיל ליה בשולי אסור עובר על בישולו ועובר על אכילתו דלמה הזכיר איסור בישול דהא הש"ס אינו עושה חידוש מהא דאסרו בבישול דכ"ה איסורו דבשר בחלב ולא שייך בזה לשון חידוש רק ענין חומר דכן מצינו בש"א לא ראי זה כראי זה חומר ענינים ואיסור חמור מקרי והש"ס לא פריך מזה די"ל כמש"ל בשם ס' מים עמוקים וענין חידוש הוא ענין אחר מה שהוא נגד הסברא ממה שמצינו כי"ב ולמה כתב רש"י בזה דעובר על בישולו. [ג] עו"ק מה דשנה רש"י בפי' לחולין (דף ק"ח) ד"ה מבב"ח לא גמרינן דחידוש הוא דשניהם מין היתר כל אחד לבדו וכשנתערבו נאסרו ועוד שדרך בישול נאסרו בלא אכילה כו' הרכיב רש"י שני החידושים יחדיו מה שכל אחד לבדו מותר ושאסור על ידי בישול וזה נגד הש"ס פסחים דסתר טעם ראשון דכ"ה בכלאים שע"י תערובות נאסרו וכקו' התוס' שם וגם טעם ב' ל"נ כלל ולמה השמיט החידוש הנאמר דאי תרי ליה כו'. [ד] גם מה דמסיק שם אלא ש"מ לאו חידושא דאהכי קפיד הכתוב דומיא דכלאי הכרם דמיתסר נמי על ידי תערובות כו' למה פרט כלאי הכרם יותר מכל איסורי כלאים כפשי' לשון הש"ס פסחים כלאים נמי כו'. [ה] גם באיזה סברא פליגי אביי ורבא אי חידוש הוא או לאו הא ודאי דאי תרי ליה כו' חידוש הוא. (ד) והנ"ל דעת רש"י נכון לאשורו הדק היטב עפ"י שיטתו דלא רצה לפרש מטעם קולא דכבישה לפי דבזה הו"מ למיגמר לחומרא וגם כי לשי' רש"י דאין כבישה בצונן להיות כמבושל רק דבולע וכמש"ל י"ל דאין כאן חידוש דכן אסרה תורה דרך בישול ובלא זה בהיתרו קאי ולא דמו לשאר איסורין האסורין ועומדין דאין חילוק בין נבלע האיסור ע"י כבישה או על ידי בישול באיסורו קאי אבל בבשר בחלב זאת חקת התורה שלא יאסר אלא ע"י בישול ולא שייך זה לחידוש דכן מצינו יתר חידוש דאסור בבישול ולא פריך מזה כהנ"ל. אך לשי' התוספות דבכבוש בצונן ה"ה כמבושל וגם לר' יוחנן דס"ל בחולין אינו כמבושל מ"מ נאסר כדי נטילה כרותח דצלי יש מקום לחידוש הזה כיון דבכ"מ כבוש דינו כרותח דבישול מאי שנא הכא דהקיל הכתוב בכבוש משא"כ לשי' רש"י ולזה השכיל לפרש בענין אחר. והיינו דהחידוש דאי תרי ליה הוא כעין חידוש הראשון דכל אחד לחודיה שרי ובהדדי אסור רק דדחי כלאים נמי דכוותה עז"א דלא דמי האי חידושא לדכלאים דשם עכ"פ על ידי תערובות נאסר והכא הוא חידוש יותר דגם בדנתערב ובלע זה מזה יש חילוק דהבליעה שע"י כבישה דלא נאסר אם חזר ובשלו הבשר כמות שהוא נאסר וכזה לא מצינו. ועז"א הש"ס דאי תרי כו' בשיל ליה בשולי ר"ל הך כבוש גופי' שבלע אם בישלו נאסר. וזה שפי' רש"י ואי תרי ליה מותר בשרייתו ואכילתו אף דיהיב טעמא וכשמבשל אח"כ עובר על בישולו ואכילתו כו' ולאו משום חומר דאיסור בישול פריך רק החידוש אף שמתחלתו היה היתר גם ע"י תערובות ונאסר ע"י בישולו והוה החידוש לחומרא דלא מצינו כי"ב. וזה הוא דדייק רש"י בחולין שם במה דרצה אביי ללמוד מבשר בחלב לטעם כעיקר ואמר אי אמרת מבב"ח ולא גמרינן דחידוש הוא דכל אחד מין היתר ועי"ת נאסרו ולפי שזה לבדו אינו מספיק דכלאים כי"ב לזה אמר ועוד שדרך בישול נאסרו ר"ל התערובות גופיה אינו נאסר דומיא דכלאים רק כשיבשל אח"כ ולא גמרינן מיניה ע"ז אמר אי חידוש הוא אפילו באינו נותן טעם נמי יאסור אלא ודאי דלאו חידוש הוא דאהכי קפיד רחמנא דומיא דכלאי הכרם כו' ולהכי פרט כלאי הכרם לפי דזה נמי כי"ב דאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ואף גם עי"ת אינה נאסרת עד השרשה וכמו כן פירש"י בפסחים (ד' כה ע"א) ד"ה זאת אומרת בשם י"מ דבשר בחלב מקרי היה לו שעת הכושר משעה שבא לכלל בשר בחלב דאם שרה אינו נאסר ואחר שבישלם נאסרו ודומיא דהכי כלאי הכרם שלא נאסר משעת זריעה רק אחר השרשה. אך רש"י סתר זה דלא שייך למיקרי ליה שעת הכושר דאכתי לאו בב"ח חשיבא והרי זה כאלו כל אחד לבדו וכן כלאי הכרם כל זמן שלא נשרשו הרי הוא כמונחים בכד, מוכח מזה דבב"ח ע"י כבישה שבשלו דומה לכלאי הכרם שנזרע ונשרשו. ולזה דימה אביי דמצינו כי"ב ולאו חידוש הוא. אך רבא דחי דלא דמי כ"כ לכלאי הכרם דבשר בחלב ע"י כבישה הוה תערובות גמור בנותן טעם כבישול ואפ"ה דוקא דרך בישול אסרה תורה ומזה מוכח ג"כ כפי' רש"י. ולפי שזה דבר התלוי בסברא עמד כל אחד על דעתו כמש"ל בתד"ה ארבב"ח (אות מ"ד) וכ"ז ברור. (ה) אבל דעת התוספות דגם בצונן הו"ל כבוש להכי פירשו דבכ"מ ע"י כבישה הו"ל כמבושל ממש. ומרמב"ם (פכ"ב מה"ש) משמע דהוה כמבושל גם לאיסור שבת דאסור מה"ת כמ"ש הפלתי (בסי' ק"ה) וכאן גילה דרך בישול דוקא והוי החידוש לקולא ולזה למדו מכאן דאף דהחידוש לקולא לא גמרינן מינה חומרא וסוגיא דזרוע בשלה ל"ק לשיטתם כמש"ל. ובזה א"ש דעת התוספות חולין שם שכתבו הא דרבא דיחוי הוא דמהכא ליכא למילף אבל טעם כעיקר הוי מה"ת ודבר זה טעמא בעי אמאי איכפת ליה בדיוקא דאביי מבב"ח ומה נ"מ מהשקלא וטריא דהש"ס ורש"י בחולין (דף צ"ח) באמת ס"ל בזה דרבא סבירא ליה טעם כעיקר דרבנן ודעת התוספות צריך ביאור. ולמ"ש א"ש דלמאי דס"ל החידוש דהיתר כבישה צ"ל באביי דלא ס"ל הך חידוש' דה"ט דס"ל כרבין בחולין (דף קי"א) דכבוש אינו כמבושל או דס"ל דאין כבישה בצונן אך לפי דיחוי דרבא דחידוש הוא מוכח דס"ל דכבוש אפילו בצונן דינו כמבושל וא"ש. (ו) ובתוספות פסחים ד"ה ורבנן תמהו לאביי דס"ל בבשר בחלב לאו חידוש אמאי איצטריך למילף מנזיר לטע"כ ופשוט דעל עיקר ילפותא דמשרת לנזיר ק"ל לפי דאביי גופיה אמר והאי משרת מיב"ל לטעם כעיקר והא הוא יליף מבב"ח לפי דסבירא ליה דאביי עמד ע"ד דמצי למילף מבב"ח והמהרש"א שם פירש דק"ל על הא דאמרו חכמים מכאן אתה דן לכה"ת זה לא קשה דיותר ראוי למילף מנזיר בק"ו מלמילף במה מצינו מבשר בחלב ומש"כ מהרש"א דמשרת בעי לנזיר לפי שהוא קל מכל איסורין הא גם שאר איסורין ליכא למילף מבב"ח דהוא חמור גם משאר איסורין אלא ודאי צ"ל כמ"ש בשם ספר מים עמוקים משום דבב"ח הוי היתר מעיקרו וע"י הטעם נעשה האיסור כל שכן שאר איסורין שאסורין ועומדין שיאסרו בנותן טעם וא"כ אפילו נזיר נמי ולפמ"ש בדיבור הקדום (אות ב') יש לחלק אך אין זה במשמע דבריהם. והפ"י פי' בש"ס חולין בע"א והיינו דגם אביי ס"ל דבב"ח חידוש וליכא למילף מיניה רק דה"פ דאביי רוצה לדייק דעכצ"ל טע"כ בש"א מה"ת מנזיר או מגעולי כלי מדין דלהכי אוקמינן גם איסור בב"ח בדדמי כש"א דאינו אסור אלא בנ"ט דאם תאמר טע"כ אינו מה"ת וגבי בב"ח דאסור בבישול הוה חידוש אפי' כי ליכא נ"ט נמי ורבא דחי דאינו ראי' דהא דנ"ט מגופי' שמיע לן דדרך בישול אסרה תורה, ע"כ תו"ד ודפח"ח. אך לשון הש"ס מבב"ח מ"ט לא גמרינן כו' לא משמע כפירושו ומהגם דלפ"ד כל הך שקלא וטריא אינו אלא לחדודי כיון דשניהם מודים דטעם כעיקר הוא מה"ת וגם שניהם ס"ל דבב"ח חידוש הוא ולהכי מיאן התוספות בפי' זה רק כמ"ש ואיכא בינייהו טובא ולכן תמהו וע"ל בתד"ה ארבב"ח (אות ט"ז) מש"ש. (ז) אמנם נ"ל ענין נכון בישוב קו' התוס' פסחים הנ"ל וגם שיטת הש"ס בשקלא וטריא