ברכת ראש נזיר קב

מהתערובות כזית וחייב מטעם כעיקר ודוחק. ויותר נראה לפי' כעין שכ"ל ע"ד פירש"י דאכל מיין לחודיה כזית שלא ע"י אכילת כזית פת רק כעין ספוג וקמ"ל טעמו לא ממשו חייב והא דלא אשמועינן ע"י נ"ט בפת וחייב מחמת טעם כעיקר לפי דבזה לא פליגי רבנן. (ו) וטוב מזה ומזה לפרש הסוגיא ע"פ שיטת הראשונים שכ"ל דטע"כ הוא שיאכל כזית בכדי אכילת פרס מטעם האיסור ולא שההיתר נתהפך לאיסור מחמת הנ"ט. ובזה עולה יפה הכל כפשוטו דס"ד דהצירוף כזית הוא משניהם מפת ויין כזית וע"כ משום המצל"א ודחי ודלמא מיין לחודיה אכל כזית וקמ"ל אע"ג דתערובות וזה גופי' הוא טעם כעיקר לשיטתם רק דלשון טע"כ נופל על מידי דלית ביה עיקר רק ע"י טעמו כהך דשרה ענבים וזה דנבלע עיקר מיין נקט לשון תערובות. ומהגם לשי' הר"מ שכ"ל בד"ה טע"כ (אות י') דליין הנבלע בפת בכזית בכדי אכילת פרס מקרי טעמו וממשו ולז"א הש"ס דקמ"ל אף בתערובות אית ליה כבא"פ ולא כאביי ורבנן פליגי עליה משום דבעו רביעית מהיין והביא ראי' מהברייתא דגם משניהם כזית חייב ופריך ור"ע טע"כ מנ"ל דהא מחייב ע"י בלוע שאינו בעין וס"ל דהטעם חשוב כעיקר ואי לית ליה קרא להכי מנ"ל להמצל"א דלמא רק לטע"כ בדאכל כבא"פ אתא ואף דנימא דיין הבלוע בפת טעמו וממשו מקרי יותר יש לדרוש לטעם לבד בשיעור כבא"פ מהמצל"א ובפרט לפי מש"כ דטעמו וממשו נמי ממשרת יליף לה כמש"ל, ועד"ז א"ש נמי שינוי לשון הסוגיא מהכא לפסחים דשם סתמא דהש"ס אמר לה אחר שידע דין כבא"פ ע"י תערובות מה"ת עז"א קמ"ל אע"ג דתערובות אבל כאן אביי גופי' דחי למה דהוה ס"ל מעיקרא דלית ליה כבא"פ ולית ליה טעם כעיקר דחייב אם לא מטעם המצל"א כמש"ל או כפי' התוס' דאכל הטעם בבת אחת ובמתני' לא הוזכר זה ע"כ ס"ל דצ"ל דשתי כזית בעיני' דרך טפילת פת וקמ"ל דאפ"ה חייב בכזית לאפוקי מת"ק דס"ל ברביעית וא"ש:

שם א"ל רב אחא כו' ליתן טע"כ מנ"ל יליף מבשר בחלב בש"ס ישן אינו ועדים נאמנים ע"ז בתוס' והש"מ וכן משמע מפירש"י דלא מפרש ליה הכא רק בפסחים גרס זה ואשתרבב להכא ע"י מעתיקי הש"ס. (א) ויש בו טעם לשבח על מה ההשמטה משמשת לפי דמשמע מהש"ס דהכא דלאו אדעלמא שאל רב אחא טעם כעיקר מנ"ל מדאמר לר"א דמוקי להאי משרת להמצל"א טע"כ מנ"ל ומשמע דאי הוה מוקי קרא דמשרת לטע"כ ניחא וע"כ אנזיר גופי' ק"ל דאי אדעלמא הא סוף סוף ר"א גופי' קשי' לי' לקמן מדרבנן נשמע לר"ע כו' דלא ידע הטעם דשני כתובים א"כ כמו למאי דמוקי להמצ"ל ס"ל לר"ע רק בנזיר לבד כמו כן אי הוה מוקי לטע"כ היה סובר רק בנזיר לבד כיון דלא ידע טעם הדבר וצ"ל דעל נזיר גופיה הקשה טעם כעיקר מנ"ל כדכתבו התוס' אי לאו דשמעינן כו' ונזיר לבד ליכא למילף מבשר בחלב דנזיר קל מכל איסורין. וכ"כ המהרש"א בפסחים ולז"א מגעולי כלי מדין וכמ"ש התוס' בזה אבל בפסחים סתמא דהש"ס הקשה טע"כ מנ"ל וי"ל דידע הש"ס האי טעמא דהו"ל נזיר וחטאת שני כתובים להמצל"א כדמסיק ואי הוה מוקי קרא דמשרת לטע"כ הוי מצי למילף מינה לשאר איסורין בק"ו ולפי דצ"ל דס"ל לר"ע טע"כ כמש"ל לזה ק"ל גם אדעלמא טע"כ מנ"ל לפי דבזה הוה ניחא ליה גם בנזיר והיינו כמ"ש בס' אג"א על קו' התוס' מנ"ל למילף מגעולי כלי מדין גבי נזיר הקל מכל איסורין וכתב דה"ט דהא כתבו התוס' פסחים (דף מ"ג) דגם רבנן דרשי כל להיכא דמסתבר ולהכי י"ל דכל כמה דלא ידעינן טע"כ בשום מקום לא מסתבר לרבות מכל דבר חדש כטעם כעיקר אבל לבתר דילפינן בכל איסורין טע"כ אף דנזיר קל מכל איסורין מסתבר להשוות נזיר לכל איסורין מריבויא דכל לז"א מבב"ח או מגעולי כלי מדין ואוקמי משרת לאיסור חדש דהמצל"א. (ב) וראיתי בספר אג"א הביא בשם ספר מים עמוקים ליישב קו' רש"א דשפיר מצי למילף נזיר ושארי איסורין שאסורין ועומדין שיאסרו בטעמן מק"ו דבשר בחלב דתחלתו כולו היתר וע"י הטעם נעשה איסור ובעודו היתר אין עליו שום חומר רק דע"י הטעם נהפך לאיסור ק"ו נזיר שאסור שאוסר בטעמו ושבחוהו בזה ע"ש. ולענ"ד יש לעיין בזה לפמש"כ הרשב"א דגוף הטעם הנפלט מהטמאים שמעינן לאסור היוצא מהן רק דהוה אמינא דבטל ברוב וזה רצה למילף מבשר בחלב או מגעולי כלי מדין דאינו בטל ברוב ונשאר עליו שם בשר או איסור כבתחלה. ובזה היטב אשר דבר המע"מ לקו' הפ"י דאף שאר איסורין ליכא למילף מבשר בחלב דחמיר מכל איסורין שאסור בהנאה ובבישול וע"ז י"ל כסברתו אך בנזיר הקל מכל איסורין ואינו איסור הבא מאליו היא גופיה לא ידענו שיהיה על הטעם שם איסור אפי' בפ"ע שלא ע"י תערובות דמהטמאין ליכא למילף שאיסורו איסור עולם ועיין מזה בחולין (דף ק"כ). אח"ז ראיתי (בח"ד סימן ק"ה סק"ב) כתב בפשיטות דבנזיר בהדיא אסר הכתוב כל היוצא מגפן ובזה יליף דלא בטל ברוב כו' ע"ש. ולא אדע מאי קאמר דהא מכל אשר יעשה כתיב ודרש ליה לקמן לענין אחר. גם מש"כ שם דבתרומה לא אמרינן טעם כעיקר הוא נגד דברי התוס' לעיל בד"ה וכזית. אך העיקר שכ"ז נלמד ממשרת ק"ו לערלה ותרומה ולא דמי להא דמשקין אינו כמותן דשם שאני שאינו דרך אכילה אבל טעם כעיקר משכחת לה שנבלע באוכל ע"ש כי קצרתי. וכאן נמי אף כי היין הנבלע בפת דזכר ר"ע בפ"ע אסור מ"מ לולא דידע ר"ע דין טעם כעיקר ממקום אחר בדבר שאין בו אלא טעם וכדיליף מגעולי כלי מדין לא הוי מוקי משרת להמצל"א וכמש"ל. ואולי י"ל בזה שינוי לשון הש"ס דכאן דמקשה על נזיר גופיה מנ"ל שיהיה טעמו אסור כעיקרו דאל"ה הו"ל לאוקמי לקרא לגופי' ולהשוות לשאר איסורין שהיוצא מהן אסור אף בטעם דלית ביה עיקר ולא לאוקמי לענין חדש דהמצל"א לזה אמר בהאי לישנא ליתן טעם כעיקר מנ"ל ור"ל שטעמו יהיה אסור כעיקרו. עז"א מגעולי כלי מדין וכפי' התוספות. וכן אביי דיליף טעם כעיקר לשאר איסורין מבשר בחלב בחולין (דף קח) אמר לעיל בזה"ל ליתן טעם כעיקר בנזיר ממשרת ומה"ט שכתבתי דזה לא למד מבב"ח ובפסחים דמקשה גם אדעלמא אמר טע"כ מנ"ל ור"ל דאף שטעמו בפ"ע אסור כדילפינן מהטמאין אבל שלא ליבטל ברובא כבעיקר לא שמענו ועז"א מבב"ח כהנ"ל. וע"ע בדיבור הסמוך בזה:

שם יליף מבב"ח. (א) פירש"י בפסחים בשר שנתבשל בחלב והבשר בעיני' אלא שטעם החלב נבלע בו וכעי"ז פירש"י בע"ג (דף ס"ז) טעמו ולא ממשו כגון חלב נימוח. ובתוס' שם הביאו גי' רש"י חלב שנפל לבשר והשיגו ע"ז דהאוכל בשר בחלב אוכל ממשו של איסור וכ"כ הרשב"א פרק גיה"נ וז"ל. ומצאתי בתוספות דמשום איסור החלב קרי ליה לבשר בחלב טעמו ולא ממשו דבחלב אין יכול להיות אלא טעם ואפ"ה הוא אסור אבל בבשר אפשר להיות כעיקר דממשו של חלב נבלע בבשר כו'. והנה כולם ראו כן תמהו מה ראה רש"י על ככה לדייק מהבשר ולא בפשיטות מהחלב שקבל טעם. ולא עוד אלא דבחולין (דף ק"ח) בהא דאביי סבירא ליה טעמו ולא ממשו דאורייתא כבשר בחלב פירש"י שם דכי מסלק זה מתוך זה לאחר בישול אין כאן אלא טעם כו' הרי דמשניהם דייק ולמה שינה פה. וי"ל דבכיון שינה את טעמו להורות דחלב שבבשר מקרי טעמו ולא ממשו לפי דלקמן אמר בשר בחלב חידוש הוא דאי תרי ליה בחלבא כו'. ולכאורה קשה הא ר' יוחנן סבירא ליה בחולין (דף קי"א) דכבוש אינו כמבושל ואפילו אם נאמר דסבירא ליה כרותח דצלי כדאיתא בירושלמי פ"י דתרומות הובא בר"ש שם מ"מ מצד החלב אין איסור כדפסק (הרמ"א בי"ד סימן צ"א ס"ד) כל מקום שצריך קליפה מותר בדיעבד. ועיי' בש"ך שם דאחלב קאי ובר מן דין הא רש"י סבירא ליה דאין כבישה בצונן כ"א בחומץ וציר (עיין ב"י י"ד סימן ק"ה). אך בזה צ"ל כמ"ש לקמן (אות ח') דבכבוש באיסור צלול כ"ע מודו דהדבר יבש בולע מאיסור צלול שאצלו ואפ"ה מותר הבשר ששרה בחלב וכיון שעכצ"ל דחידוש היתר הכבוש הוא בבשר א"כ אם נאמר דחלב שבבשר מקרי טעמו וממשו והוה חידושיה מה שהקיל בו הכתוב טעמו וממשו מה דאוסר בשאר איסורין א"כ אין החידוש בענין טעם כעיקר רק בדבר אחר שמצינו בו קולא. וא"כ קשה אמאי לא יליף מינה החומרא דטעם כעיקר הא איתא בחולין (דף צ"ח) בסוגיא דזרוע בשלה דלמד שאר איסורין מזרוע בשלה דבטל בששים או מאה ופריך מהא דאמר בזרוע בשלה זהו היתר הבא מכלל איסור דמבטל איסור לכתחלה א"כ למאה וששים נמי לא ליגמר ומשני אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן ומרש"י שם משמע דלימוד גמור הוא לשאי"מ וכמש"ל בתד"ה ארבב"ח (אות י"א) וכן הוא ברש"י חולין (דף ק"ח ע"א) ד"ה אי חידוש ע"ש. הרי מצינו דמצי למילף חומרא כשהחידוש הוא לקולא וה"נ נגמור אלא ודאי דגם הבשר מקרי טעמו ולא ממשו וא"כ הוה החידוש בענין טעם כעיקר מינה ובה דבבישול אסור ובכבוש מותר וא"כ מאי חזית דניתלי החידוש לקולא דכבוש דלמא הא דאסור בבישול הוא החידוש ומחידוש לא גמרינן אבל בחולין (דף ק"ח) פירש"י החידוש בע"א דכל אחד בפ"ע מותר לכן פי' שם בפשי'. שוב ראיתי בס' אג"א כעי"ז והביא דעת תוספות סנהדרין (דף כ"ז ומ"ק דף ח') שדעתם דאפילו החידוש לקולא לא מצי למיגמר מינה חומרא. והביא ראי' מסוגיא דהכא דהחידוש לקולא דאי תרו ליה כו' ולא גמרינן מינה חומרא דטעם כעיקר והיינו דאזלי לטעמם דס"ל חלב שבבשר מקרי טעמו וממשו כדכתבו שם (דף ס"ז) ואפ"ה הותר והקשה ע"ז