ברכת ראש נזיר קא

שהשיגו בזה היינו לפי גירסתם בפרש"י חלב שנפל לבשר דעז"כ דמבשר אין ראי' לשאר טע"כ לפי די"ל דטעם כזה אסרה תורה ועיקר ראיה מחלב ומ"מ מאן דלית ליה טע"כ בשאר איסורין גם בדבר הבלוע חשיב טעמו ולא ממשו וכמש"כ בטעמו ולא ממשו כגון חלב נימוח. גם מה שהקשה באג"א שם לדעת ה"ר יוסף דאורליינש דאי ילפינן טע"כ מגעולי כלי מדין אין לוקין עליו דאינו אלא עשה ואיך סבירא ליה לר"ע בשרה פתו ביין דחייב הא יין המובלע הוא טעמו ולא ממשו שהוא בעשה. אלא ודאי דסבירא ליה להרי"ד שזה מקרי טעו"מ. ואשתמיטתי' ברייתא המובא בירושלמי דס"ל המצל"א אף בשרה ענבים במים ושרה פתו בהן ויש בו לצרף כזית חייב אף דבזה ודאי טעמו ולא ממשו הוא, ועכצ"ל דסבירא ליה כמ"ש התוס' מכות (דף י"ז ע"ב) ד"ה איסור דיותר מסתבר לאוקמי קרא לאיסור חדש מנימא דצריך קרא למלקות באיסור הידוע ע"ש. וכמו כן י"ל לר"ע אי לאו דידע טע"כ מגעולי כלי מדין הוה מוקמי קרא דמשרת לטעם כעיקר לזה צ"ל דיליף טעם כעיקר מגעולי כלי מדין. ומ"מ אחר שנדע שאסור עכ"פ בעשה שוב לא ניחא ליה לאוקמי משרת למלקות רק לאיסור חדש דהמצל"א וכפשטיה דקרא לשורה ענבים במים מצטרף נמי עם פת לכזית כהירושלמי. ומ"מ אי אפשר ללמוד בעלמא מק"ו דנזיר דלוקין על טעם כעיקר כיון דסבירא לר"ע דאין המצל"א בשאר איסורין איכא למיפרך מה לנזיר שכן המצל"א וגעולי כלי מדין אינו אלא עשה. (ב) אמנם דעת רש"י פשוט כיון דליכא למימר בדר"ע דהצירוף הוא מחמת טעם כעיקר דנותן טעם בפת דא"כ לא הוי פליגי רבנן כפירש"י בר"ע דברייתא ובמתני' ודאי את"ק קאי דסבירא ליה רביעית יין והיינו דוקא בדרך שתייה אבל בנותן טעם בפת דאיתעביד פת גופי' איסור דינו כאכילה בכזית שוב לא שייך למיתני בדר"ע הרבותא בנותן טעם בפת דאדרבה ביין בעין רבותא יותר דהו"ל שתייה וסגי בכזית. אלא ודאי דר"ע דבר אחר אשמועינן וס"ד דמיירי בלא פשט היין בפת וקמ"ל המצל"א ולאו דוקא ע"י שרייה דהבעין שאכל עם פת נמי מצטרף רק דרך האוכל פת ביין הוא ע"י שרייה קצת. ודחי דלמא מיין לחודיה. והא דמיירי ע"י שרייה בפת מלתא אגב אורחיה קמ"ל נמי דיין ע"י תערובות שאינו בעין אף דהוא טעמו ולא ממשו חייב ומ"מ לא איירי בנותן טעם בכזית פת דבזה גם רבנן מודו רק שנבלע בפחות מכזית כעין ספוג ואינו חייב מטעם הפת רק מטעם כזית יין דסד"א כיון דשתה זה על ידי תערובות בטעמו ולא ממשו עם פת הרבה דליבטל קמ"ל. והביא ראי' מר"ע דברייתא דתנא ואכל כזית מפת ומיין חייב ואי מטעם כעיקר דנותן טעם לא הוה פליגי רבנן דאף דמיירי דאין בפת כזית מ"מ לא הו"ל לר"ע לאשמועינן הרבותא באופן זה דיש בו נמי ענין איסור אכילה דפת דיותר רבותא בכזית יין בעין לאפוקי מרבנן. אלא ודאי דקמ"ל בזה המצל"א ואף בדלא פשט היין בכל הפת דהפת מצל"א ללקות בכזית ולאו דוקא ע"י שרייה כהנ"ל. ומ"מ מוכח מינה נמי דטעמו ולא ממשו אינו בטל מדחייב ע"ז. ונהי דלפי מה דס"ל המצל"א פשיטא דגם ע"י בליעה אינו בטל כמ"ש בתד"ה טע"כ עמש"ש מ"מ פריך שפיר ור"ע טע"כ מנ"ל דאי לא הוה שמיע ליה מעלמא טע"כ לא הוה מוקי משרת להמצל"א ע"י שריית פת דהא איצטריך לגופי' אף בכזית יין בטעמו ולא ממשו דלוקין עליו ומש"כ רש"י טעם כעיקר היכא דליכא מידי עיקר אינו משום דמחלק בטעמו אם הוא ע"י עיקר רק דמפרש פי' טע"כ שבש"ס לפי דלשון טעמו ולא ממשו נאמר על דבר הנבלע כעין יין הנבלע בפת ואינו ניכר דבדבר זה שייך הרבותא אפילו בכזית יין הנבלע ואכל מיין לחודיה כזית שלא נאמר דיבטל כדאמר הש"ס וקמ"ל דתערובות ואפי' מאן דסבירא ליה בכה"ג אסור מ"מ אינו מוכח מזה שמחמת הטעם יהפך ההיתר לאיסור ללקות בכזית מהתערובות מחמת הנותן טעם אבל טעם כעיקר פירושו שמחמת הנ"ט יהפך ההיתר לאיסור ואף היכא דליכא מידי מהעיקר דה"פ דטעם כעיקר לפירש"י. והש"ס האמת נקט וכדמסיק דיליף מבשר וחלב דאף שכתב רש"י שם מהחלב הנבלע בבשר מ"מ מוכח מינה דהטעם מהפך לאיסור דהא חייב על חצי זית בשר וחצי זית חלב. ולקמן בש"ס יבואר מזה וגם כי יליף מגעולי כלי מדין סבירא ליה דסתם פליטת כלים אין בו כזית בכדי אכילת פרס והו"ל כח"ש ע"י תערובות וגרע מינה אלא דצ"ל דנעשה הכל כעיקר האוסר אבל ברבנן דכותח הבבלי לא שמעינן להו דסבירי להו דהטעם אוסר ס"ל לרש"י דל"ל טעם כעיקר ואוקמי משרת להיתר מצטרף לאיסור דבעין ולא ע"י שרייה בהבלעה שאינו ניכר וא"ש. (ג) וי"ל שינוי לשון הסוגיא מפסחים לכאן דלא אמר קמ"ל אפילו בתערובות ועוד שינוים שיבואר לפי דהכא בשם אביי תני לה דא"ל ההוא מרבנן כי אר"י לר"ע ולאביי דהוה סבירא ליה כבא"פ לאו דאורייתא דהעיקר מתבטל כ"ש הטעם כמ"ש התוס' לעיל בד"ה וכזית וצ"ל כמש"ש דאביי סבירא ליה לר"י טעם כעיקר דרבנן ומאן דסבירא ליה טעם כעיקר מה"ת הוא מחמת שנהפך הכל לאיסור ולא שייך ביטול אבל בטעמו ולא ממשו לחייבו מצד הטעם לא ס"ל דהא לא עדיף טעמו ולא ממשו מאיסור הניכר כשום שבמקפה דהוה סבירא ליה דבטל במקפה אם לא מטעם המצל"א. וכיון שכן דהיה צ"ל דר"ע לא מיירי בנותן טעם בפת כזית דא"כ לא הוה פליגי רבנן דהא אית להו טעם כעיקר וגם לא הוה סבירא ליה בדר"ע המצל"א כדאמר הי ר"ע כו' עכצ"ל דסבר בפי' המשנה דר"ע איירי בכזית יין בעין ששתה עם הפת וקמ"ל לאפוקי מת"ק דבעי רביעית ע"ז אר"ע לא מבעיא בשתיית כזית יין לחודיה דאחשביה אפי' כשאכלו עם הפת לא אמרינן דהוי טפלה לפת ולא חשיבא לחייבו בכזית קמ"ל אבל על היין שנבלע בפת לא כיון ר"ע דממ"נ אי סבירא ליה ג"כ טעם כעיקר להופכו לאיסור לא שייך בזה אפילו כמש"ל דהא בבעין רבותא יותר ואי לא סבירא ליה טעם כעיקר גם היין שבפת אינו אוסר ועכצ"ל דעל יין שבבעין קאמר ונקט שרה פתו לאורחא דמילתא כי כן דרך האוכל פת עם יין לשרות מעט ועיקר קמ"ל דיין חשוב בכזית אף דרך טפילה עם פת וזה אמר אביי ודלמא כזית בעיני' ולאפוקי מת"ק וכן ר"ע דברייתא דקמ"ל היתר מצטרף לאיסור י"ל נמי דמיירי בבעין וקמ"ל דהמצל"א אף בדרך טפילה לפת. ולהכי לא שאל לו ור"ע טעם כעיקר מנ"ל דדלמא לא סבירא ליה רק אח"כ שאל רב אחא לרב אשי ליתן טעם כעיקר מנ"ל והיינו לפי האמת דסבירא ליה כזית בכדי אכילת פרס דאוריי' ולא בטל ע"י תערובות ודחוק ליה לפרש בדר"ע כפי' אביי רק כפשטי' דרך שרייה וסבירא ליה בטעמו ולא ממשו דלא בטל קשי' לי' טעם כעיקר מנ"ל וע"ד שכ"ל (אות ב). (ד) אבל בפסחים הוא סתמא דהש"ס דרך מו"מ לברר ההלכה והאי משרת כו' ומתרץ הא מני ר"ע היא וקאי לפי האמת דכזית בכדי אכילת פרס ע"י תערובות לא בטל סבירא ליה נמי בדר"ע כפשטיה דמיירי עי"ת דשרייה ודחי בע"א ודלמא כזית לחודיה וע"ד שכ"ל דצירוף כזית הוא על היין שנבלע בפת וקמ"ל אע"ג דתערובות דהו"ל טעמו ולא ממשו חייב והביא ראי' מר"ע דברייתא דגם הפת שלא נבלע בתוכו מצטרף להיין וע"ז פריך ור"ע טעם כעיקר מנ"ל וכמש"ל בזה וא"ש. ודע מש"כ רש"י שם בברייתא דמשרת דשרה ענבים במים חייב בכזית הוא לאו דוקא דהא רבנן דר"ע בעו רביעית אפי' ביין בעין רק דכתב זה בהס"ד דלא ידע החילוק דהא מני רבנן וגם לא הביא שם הש"ס הך לאפוקי מת"ק דס"ל ברביעית ותפס לשון המשנה שהביא הש"ס דחייב בכזית ולפי האמת דאתיא כרבנן צ"ל ברביעית ופשוט. כ"ז כתבתי ע"ד פירש"י בטע"כ ויש לדקדק על פי' דלא ביאר הש"ס הראיה ממה דלא פליגי רבנן עליה. וגם קשה דאין מזה ראיה כ"כ די"ל דרבנן דר"ע הוא ניהו דרבנן דכותח הבבלי דלית להו טע"כ לדעת רש"י שם בסוף הסוגיא וצ"ל דרש"י לא כתב זה אלא להמסקנא די"ל משרת אתא להיתר מצטרף לאיסור כר"ע אך לפי מה דדחי כעת גם לר"ע מחמת טעם כעיקר ולא ס"ל המצל"א ס"ל דכ"ע מוקי קרא דמשרת לטע"כ ובכותח הבבלי י"ל דרך אחר כפי' הטור. גם בפי' הש"ס מיין לחודיה דצ"ל לפי' דאין זה בשריית פת כזית רק דרך ספוג דחוק קצת כי לשון תערובות משמע שהיין נתערב עם הפת שעמו וא"כ הו"ל נותן טעם בכל הפת דגם רבנן מודו בזה. ומהגם כי רש"י לשיטתו שסובר המצל"א הוא נמי בבעין אבל לשי' תוס' פסחים דדוקא ע"י תערובות וצ"ל גם בר"ע דברייתא דמיירי עי"ת הוה לי' טעם כעיקר לפירש"י דמודו בזה רבנן וא"צ להיתר מצטרף לאיסור וצריך לחפש דרך אחר בזה. (ה) ושיטת הר"ח כהן שהבאתי לעיל בד"ה טע"כ מרווח יותר דס"ל בטע"כ שיהפך ההיתר לאיסור הוא דוקא ביש מהאיסור כבא"פ אז חייב אף בכזית מהתערובות וס"ד דר"ע דמתני' מיירי שלא היה כזית אלא בצירוף יין הפת ואינו חייב ע"ז מחמת טעם כעיקר אם לא דס"ל לר"ע המצל"א דאז חייב אפי' בכזית ודחי דלמא מיין לחודיה וי"ל דר"ל כפירש"י דכדי לצרף כזית הוא על צירוף היין שבתוך הפת ולפי שיש בו כזית בכדי אכילת פרס חייב אף בכזית מתערובות מטעם כעיקר. אך לפ"ז יקשה למה פליגי רבנן דהא איתעבד פת גופי' איסור דינו כאכילה בכזית ואף אם נאמר דלא ס"ל בזה כפירש"י לפי די"ל דטעם אינו חמור מהעיקר וכמו דס"ל בבעין רביעית ה"ה בטעמו ורש"י הוכרח לזה לפירושו במה דפשט מהברייתא. אבל לשי' הר"ח י"ל דס"ל דלישנא דאכל כזית מפת ומיין הוא שאין בו אלא כזית בכל הצירוף דפת ויין וע"כ צ"ל בזה משום היתר מצטרף לאיסור לסברתו ולפי' זה צ"ל בפי' הש"ס אע"ג דתערובות דר"ל שאכל