ברכת ראש ברכות צט

כמ"ש הש"ג שלא היה דעתו עליהם בשעת ברכה וכיון שדרכם לבוא למזון אינם נטפלים לברכת המוציא דפת רק לברהמז"ו מטעם שהם מזון אא"כ הי' דעתו לקבוע סעודתו ע"ז הו"ל טפל לפת וכ"ה שי' בה"ג. (ב) ובחי' ביארתי כל השיטות ועל"ק רק דבר אחד מה שנ"ל ברור פי' ירושלמי לדעת הרא"ש והטור דלא כהתר"י דאי' שם ר"ה אכל תמרי עם פיסתי' (וגי' התר"י על פיסתי' והיא היא) א"ל ר"ח פליג את על רבך שבקן לבתר מזונא ומברך עליו תחלה וסוף א"ל אינון עיקר גניסתי' ועיין פירוש התר"י שאכל התמרים בלא פת ולא היה מברך עליו כו' ולא משמע כן מהרא"ש ומרדכי דהקשו לימא ליה אכול בלא פת בתוך הסעודה ותברך עליו ולפי' התר"י הא א"ל לצאת גם דעת ר"ת דפת פוטר כו' גם מה שפי' פליג את על רבך לא אדע אנה מצא דרב פליג על ר"ח ועצל"ח. והנ"ל פי' הירושלמי הוא זה דמקודם אי' שם דר"ה אמר רב דפ"כ לאחר המזון טעון ברכה תחילה וסוף ורי"ו ס"ל דאין טעון ברכה ולאו דוקא פת כסנין דה"ה לפירות פליגי כדאי' שם רחב"ב כד משלחו ליה פירות מבית הנשיא הוה שבק בתר מזוני וברך עליו תחלה וסוף ונקט פת כסנין דבזה פליגי שם ג"כ רי"ה ורבנן. ואח"כ איתא האי עובדא דר"ה אכל תמרי עם פיסתי' והקשה לו ר"ת וכי פליג את על רבך וה"פ דר"ח היה סובר הא דאכל ר"ה התמרים עם הפת ללפת אף שאין דרכן לזה כמ"ש בפירש"י עושה כן לצאת ידי ספק ברכה לפי שלדעת ר"י אצל"ב לכן הקשה לו וכי פליג את על רבך רב דס"ל דצ"ב עשה כרבך ושבקן בתר מזוני ותברך עליו תחלה וסוף כדעבד ר"ת שם והשיב לו ר"ה זה עיקר סעודתי ואיני עושה זה מטעם ספק ברכה רק ע"ז קבעתי ואין לי ד"א ללפת ולפ"ז לא מוכת דעת התר"י. גם בד' הרא"ש שגו האחרונים והעיקר הא דמספ"ל אם קובע סעודתו על הפירות אי מקרי זה מתה"ס דיהני אף שיאכל אותם תחילה בלא פת שלא יהא טעון ברכה כפי' בדין רב פפא מחמת הסעודה ועז"כ מסברא דאצל"ב דלדידיה הוה זה מחה"ס ולא אמרינן בטלה דעתו ולא הביא ע"ז ראיה מהירושלמי כפי משכ"ל דלא איירי הירושלמי באכלן לבד רק עם הפת ומסיק ובירושלמי כו' שבקן בתר מזונך דאין פירושו בתר אכילת הפת לאכול בפני עצמו ולברך תחלה וסוף דלפי זה יקשה לסברת הרא"ש בפי' דשלא מחמת הסעודה רק כפי' רש"י דבפירות יברך בתוך הסעודה תחלה וסוף. לזה פי' דבחר מזונך ר"ל לאחר הסעודה וסיים דג"כ לית הוכחה לסברתו דא"צ לברך דאל"כ הי"ל לאכלם בתוך הסעודה לברך לפניו די"ל כדי לברך עליו גם בסוף אמר בתר מזונך ואין הטעם דמצוה להרבות בברכות כדעת הט"ז (ס"ק ב') דלא מצינו אופן מצוה זו שיעשה להתחייב בברכות. ועיין במג"א (סי' רט"ו ס"ק ו) דלא משמע כן רק קו' ר"ח היה דסבר דפליג על רב כמ"ש והצעת הרא"ש היא דמהירושלמי אין קושיא ואין הוכחה וז"ב. ועד"ז א"ש דברי הטור דמחלק בין קביעת סעודה מתחלה דאין צריך לברך אפילו אוכל מעט פירות תחלה דזה נקרא מחמת הסעודה כדין ג' דר"פ דלזה כתב הרא"ש ואדם שאוכל בתחלת סעודה כו' אבל בתוך הסעודה אם אוכל פירות בתחלה לא מחזי כ"כ שבא מחמת הסעודה ללפתן בזה פסק שצריך לברך. אבל אם הוא אוכל מתחלה פירות ופת ביחד ודעתו לקבוע עליו זה נקרא גם כן מחמת הסעודה ואז אפילו אוכל אח"כ פירות לבדו אין צריך לברך וזה שלא כדעת התר"י שכתב ליישב שי' רש"י ואין זה לד' תוס' והרא"ש. והמרדכי מספק"ל אפילו אוכל בתחלה פת ופירות. לזה כתב די"ש יוצא ידי כולם לאכול מעט קודם בלא פת ויברך עליו. וזה דלא כדעת אחרונים שערבבו השיטות. ובחידושי ביארתי כ"ד למינו ישכון. גם ביארתי הספק דרמזים ע"פ הספק של הרשב"א בחי' אם אכל בתוך הסעודה ונמשך אכילתו עד אחר גמר סעודה אם צריך לברך. ועז"כ התקנה שיאכל מעט קודם נטילה ויברך עליו ופוטר את שלאחר המזון. והטור לא כתב דין זה לפי שכתב דאין דין דאחר הסעודה נוהג בזה"ז. אך הרמזים נמשך אחר לשון הרא"ש דהביא דין דאחר סעודה (בסי' כ"ו) ועפ"ז יתיישב הכל. והמעיין יבין לאמתו ואך ריש מלין אמרתי:

תוס' ד"ה אלא כו' בתוך הסעודה קודם ברהמז"ו. הפ"י פי' דאיירי לאחר הסעודה כדין ג' דרב פפא ותמה על הב"י. ולא כ"ה דתוס' לא ס"ל כרשב"א מדכתבו לקמן גבי תמרים לאתה"ס מב"ע תחלה וסוף רק דאיירי בתוה"ס כדמשמע בש"ס דקאי אהביאו בתוה"ס ונקטו קודם ברהמז"ו כלפי מש"כ רש"י דמיירי לאחר המזון והשיגו על זה וזה ברור:

בא"ד ומש"כ דפטר ליה ברהמ"ז אפי' לרב ששת משום דהוי דבר מועט ר"ל דלהכי שאני מפירות לר"ש משום דמאכלה מועט ואינו ראוי לקבוע עליו בטל לגבי עיקר סעודה משא"כ בפירות דדרך לאכול מהן הרבה הוי קביעותייהו תשיבו בפ"ע הס"ד:

ד"ה הלכתא כו' לאחר הסעודה גרסי' וה"פ אם הביאו דברים שהזכרנו אחר הסעודה כו' ומקודם זה פי' הא דשלא מחמת הסעודה כגון תמרי מוכח דגם תמרים דזייני טעון ברכה תחילה וסוף. וכ"כ הרא"ש בירושלמי דרב הונא אכל תמרי וא"ל רב חייא שבקן בחר מזונך ואת מברך עליהן תתלה וסוף שזהו דין ג' דר"פ ולא עוד אפילו דייסא דהוא יותר מזון נראה דעתם דטעון ברכה תחלה וסוף מדפי' בהא דמחמת הסעודה כל מעשה קדרה ונראה אף בפת כסנין לאחר סעודה טעון ברכה תחילה וסוף כדעת רב בירושלמי שכתבתי בפרש"י, ואי"ל כסברת הרשב"א גבי יין כיון דאי קבע עליו מב"ע ברכת המזון אמרינן מיגו דמהני קביעותי' לפת מהני גם ליין דהתם שאני דשם קבע עליו רק דלא מהני קביעותי' אמרינן מיגו דמהני כו' משא"כ גבי פת כסנין דאם קבע עליו ממש מברך ברכת המזון והו"ל כפת גמור ואם אכל בתורת כסנין הו"ל ככ"ד שבא לקינוח. ונ"ל בפ"כ אם קבע עליו מהני אפילו אין אחרים קובעים עליו אף לדעת הר"מ שהביא הרא"ש דבטלה דעתו מ"מ בזה שייך שפיר המיגו דרשב"א. ועי' בתר"י שכתב בהא דלאח"ס טעון ברכה תחילה וסוף שמעינן דברכת שלש אינו פוטר מעין שלש ואם אכל דייסא לאח"ס אע"פ שהברכה שלו מענין ברכת המזון אין ברכת המזון פוטרתו דאי איתא דברכת ג' פוטר מעין שלש לא היל"ל שיברך לאחריו מיהו נראה דביין פוטרת כו' והבין הב"י דעל דייסא אינו פוטר ברכת המזון אף בדיעבד חוץ מיין ותמרים וזה תמוה כמ"ש הפר"ת וע"ש מה שהקשה דברי רשב"א אהדדי. ובחי' ביארתי לשון התר"י דס"ל בכל פה"ע דשבעה מינים שברכתם מעין שלש אינו פוטר ברכת המזון אף בדיעבד אבל בדייסא ותמרים אינו פוטר לכתחלה דלהכי צל"ב לאחריו אחר הסעודה ובדיעבד פוטר. ומש"כ דאי איתא כו' ר"ל דאי איתא דבעלמא בפה"ע פוטר משום דמעי"ש נכלל בברכת שלש א"כ בדייסא דהוא מזון לא הי' צל"ב לאחריו כיון שבלא"ה צ"ל ברהמז"ו על הפת אבל אם אינו פוטר בעלמא דהו"ל כברכה אחרת גם בדייסא אף שהוא מזון א"י לסמוך לכתחלה ע"ז אבל ביין פוטר אף בלא סעודה. ולכן אם שתה יין לאחר סעודה אצל"ב לאחריו ובזה א"ש דעת רשב"א דס"ל הכא ביין הטעם משום מיזן כמש"ל ובפרק ש"ש (דף מת) בעובדא דשמעון בן שטח דשתה יין ובריך אחריו להוציא ינאי מלכא הק' הרשב"א מדאמר נברך משמע שאיהו גופי' נפטר והא ברכת שלש אינו פוטר מעין שלש ותי' דיין מיזן כתמרים ור"ל דלהכי מטעם מיזן יוצא בדיעבד וכיון שהיה צריך לברך ברהמז"ו להוציא את ינאי הו"ל כדיעבד דהא לא היה יכול לברך מעין שלש מקודם דאז הו"ל כסילוק וז"ב. ולפ"ז תמוהין לי