ברכת ראש ברכות ק

דברי המ"א בסי' (קע"ז ס"ק ז') על מש"כ בשו"ע דהמצטרף אינו נפטר בברהמז"ו דבב"י בשם רשב"א משמע דביין פוטר מפני שהוא זיין וה"ה תמרים ולא ראה בספר הרשב"א דקאי שם על שמעון בן שטח דהו"ל כדיעבד דהיה ס"ל דביין יכול להוציא אבל לדידן דס"ל ביין אינו מוציא רק לאיצטרופי הו"ל כש"ד וצריך לברך מעין שלש, ונ"מ בזה לד' הרא"ש דס"ל בדייסא יכול להוציא ואם הוא צריך לברך להוציא יוכל לסמוך על ברהמז"ו. אך בשו"ע סתם כד' הר"מ דבעי פת דוקא אינו נ"מ בזה. ומש"כ התוס' דין אחר הסעודה נוהג בינינו כו' זהו בסתם אכילה לדידן אין דרך למשוך כו' אבל באמר הב לן ונברך וכ"ש בנטל ידיו נוהג בהן דין ג' דר"פ שבכ"ד בעי ברכה תחלה וסוף וכ"מ בהתר"י וכ"ה במ"א (סי' ר"ח ס"ק כ"ד):

ד"ה אי הכי כו' והשתא כו'. כתב הרש"א זוהי דעת הרא"ש דפסק כר' חייא אבל התוס' פסקו דלא כר' חייא כו'. ול"נ פשוט דלשון והשתא הוא דרך קו' וה"ר מיין דפוטר כל מיני משקין אף דאינו נכלל בהברכה רק משום דיין ראש לכל המשקין כ"ש דפת פוטר כ"ד הבא מחמתו אף מים וכי"ב שבאין לשרות המאכל:

אלא כל שאחרים קובעי' דף מב ע״א גמרא עליו סעודה צריך לברך, (א) יש מהאחרונים אמרו שהוא שיעור פרס והוא כדי ג' או ד' ביצים עיי' (סי' קס"ח ס"ו) בבהי"ט ולא משמע כן דהא רב הונא סבר שיעור שביעה ממש ובדידיה משערינן ורב נחמן השיבו דלא תלה בדידי' אלא כל שאחרים קובעי' סעודה מ"מ משמע דבעי שיעור שביעה ושיעור אכילת פרס לא הוי כדי שביעה בלא ליפתן והא דמיקרי שיעור סעודה לבית המנוגע ה"ט דבשיעור פרס הו"ל שם סעודה כשאוכל עם דברים אחרים והקילו חכמים ג"כ בעירוב דדי בכדי אכילת פרס כדמשמע בעירובין (דף פב) במשנה כמה הוא כו' ובכתובות (דף סד ע"ב) יעו"ש אבל שיעור שביפה אי' בעירובין (דף פג ע"ב) דזה חצי משיעור חלה ומ"מ בזה אזלינן אחר מזגי הדורות אבל לא בשיעור אכילת פרס. ויש לה"ר מסוכה (דף כו) וכמה אכילת עראי אמר רב יוסף תרתי ותלת בינה א"ל אביי הא זימנין סגי לאינש בהכי כו' ואטו לא ידע ר"י משיעור פרס דהוא ג' ביצים מקרי סעודה ואי"ל שבדקדוק תפס ר"י לפחות חדא משיעור פרס ור"ל ב' או ג' לפ"ד התנאים די"א ג' ביצים וי"א ד' עיי' עירובין שם וא"ח (סי' שס"ח) דזה אינו דהול"ל פחות מא"פ אלא ודאי כמ"ש. והנכון כהש"ל דאכילת קבע הוא כדי סעודה ערב ובוקר. וכ"כ החכ"א בשם הגר"א ז"ל. וכן שמעתי ממורי ורבי הגאון מאוה"ג רבינו חיים ז"ל מוולאזין. ולכאורה קשה ע"ז מדלקמן דמתרץ הש"ס שאני התם דקבע סעודתיה עלייהו ומשמע מלשון זה דפשוט לי' דקבע סעודתיה עלייהו ומנ"ל זה והול"ל הכא במאי עסקינן דקבע סעודתיה עלייהו וצ"ל מדנקט מערבין בהן ומשמע נמי מירובי תחומין דשיעורו ב' סעודות של ג' ביצים ע"כ הו"ל קבע. אך ז"א דע"כ איירי שמואל בעירובי חצרות דבעי פת וקמ"ל דלחמניות פת איקרי דבערובי תחומין מאי קמ"ל דמערבין בהן הא מערבין בכל דבר אלא וראי בעירובי חצרות איירי דדי בכגרוגרת וצ"ל דה"ק שאני התם כיון דלא איירי באוכל לעידון רק בהניח לשה עירוב א"כ שפיר י"ל דאיירי בקס"ע לאכול לשובע נפשי ולהכי לא רצה לאוקמי הא דאמר ר' מוכא פת כסנין מברכין עליה המוציא ואמר שמואל הלכה כר"מ דמיירי בקס"ע וכקו' רש"א לפי שסתם פה כסנין וכי"ב נעשה לאכול לפיחזן וקונות סעודה ולפמ"ש הש"ת בשם גאון קדמון דסעודה שבת קובע אפילו פחות מערעור סעודה א"ש בפשי' שאני התם בפירוש לשבת הו"ל קביעות סעודה. (ב) מיהו יו"כ בפי' הש"ס עפ"י מה שקידשתי בחידושי לא"ח (סי' קכז ה"א) בדין אם אכל שיעור שאחרים אינם קובעים עליו אעפ"י שהוא קובע בטלה דעתו ומברך במ"מ והוא מד' הרא"ש ומשמע מהמ"א ומבואר זה באבן העוזר שם דהיינו אפילו אם שבע ממנו והוא פלאי. דכיון דמקרי לחם מה"ת ויוצא י"ח בפסח דבעי לחם מצה אף בכזית מי פקע הימנו חיוב, ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת. בשלמא בלא שבע דהוא דרבנן י"ל דרבנן לא תקנו ברכת המזון אלא ע"ד שנאכל לשובע ולא לעידון כדכתב הכ"מ אבל בשבע דחייב מה"ת הו"ל כדין לחם גמור ואטו בלחם גמור נמי תליא מה"ת בשיעור שאחרים רגילים לשבוע אתמהה הלא כה"ת בלשון יחיד נאמר. ונ"ל דזהו טעם פלוגתת הר"מ והראב"ד הובא ברא"ש דהראב"ד ס"ל אם קבע עליו אפילו משהו מב"ע ברכת המזון והאי משהו לאו דוקא דלא עדיף מלחם רק דר"ל בכזית ואזיל לשי' (בפ"ה מה"ב) דס"ל כזית מה"ת ולשי' צ"ל פירוש הכתוב ואכלת ושבעת שאוכל אותו דרך קביעות למזון ולא לשם עידון ולהכי פסק בפת כיסנין אם אוכל אותו דרך קביעת סעודה מברך ברכת המזון כיון דמה"ת מקרי לחם חייב בכה"ג וכ"ה ברשב"א בדין ר"פ הנ"ל בפ"כ אם קובע עליו או שאכל כשיעור שאחרים קובעים עליו מברכין עליו ג' ברכות. לפי שסובר ג"כ כזית מה"ת כמש"ל בפרק מ"ש גם לקמן (דף מח) וכן נראה בדעת הרי"ף שכתב ומסקנא דשמעתא היכא דאכל בתורת כסנין מברך במ"מ והיכא דאכל בתורת קביעות מברך ברכת המזון דאמר ר"י אמר שמואל לחמניות כו' לפי שדעת הרי"ף מורין ג"כ דס"ל כזית מה"ת כמ"ש הרמב"ן בפ' מ"ש בשיטת הרי"ף ע"ש. ובזה מיושב נמי תמיהת המע"מ על לשון הרי"ף בהא דתלה דאמר ר"י כו' ומאי עדיף זה מדרב נחמן ולמ"ש א"ש דמר"נ לא שמענו אלא באוכל לעידון תליא בכל שאחרים קובעים עליו והרי"ף רצה להשמיענו ג"כ הדין באוכל דרך קביעות דמב"ע ברהמז"ו אף בשאחרים אינם ק"ע. ע"ז הביא ראי' מדר"י והיינו עפ"י מה שהקשיתי על מה דאמר הש"ס בלשון פשיטות שאני התם ולא הכא במאי עסקינן דקבע סעודתי' עליו ולשי' א"ש בפשיטות כיון שהניח לשם עירוב הרי קבע עליו לסעודה וכמ"ש רש"י עירובין (דף עא ע"ב) ד"ה ואם רצו ומוכח מזה בקבע עליו מברך ברכת המזון אף בכזית כערך שיעור עירובי חצרות אבל הר"מ והרא"ש לשיטתם דס"ל מן התורה בעי שביעה ממש לכן לא מהני קביעותו ובתר רוב בני אדם אזלינן ובטלה דעתו אבל בשבע דהוא מה"ת ודאי לכ"ע צל"ב ברהמז"ו ובדידי' משערינן. וכנ"ל מוכח מהב"י שכתב בסעיף ז' בדין פת כסנין הלכה כדברי כולם להקל שדין פת כסנין יש להם. ולכאורה תמוה הא הו"ל קולא דאתי לידי חומרא שפוטרו מדין ברהמז"ו ובאמת משמע מהאהע"ז בתי' להב"י שז"א לברהמז"ו אך לא משמע כן מהב"י. ולפי מש"כ א"ש דהא כל דין פת כסנין היינו בקבע ולא שבע אבל בשבע אף ודאי פת כסנין מב"ע המוציא ושלש ברכות ובדלא שבע הוא רק ספק דרבנן לשי' השו"ע. (ג) ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמעולם לא כיון הרא"ש ושו"ע באוכל דרך קביעות דבזה כ"ע ס"ל דמברך המוציא וג"ב כהרי"ף הנ"ל הביאו ג"כ הרא"ש להלכה רק דמיירי באכל דרך כסנין לעידון ותענוג שיעור זה שהוא רגיל לקבוע עליו בלחם גמור ואחרים אינם קובעים בכך דבזה פליגי הר"מ והראב"ד ופסק הרא"ש כר"מ ונ"ל שט"ס נתל ברא"ש מש"כ הר"מ וצ"ל הר"י ור"ל רבינו יונה כי זה הלשון אותא בתר"י וכ"מ לשון הרמזים וכ"ח ברבינו ירוחם נתיב י"ו שכתב כהרי"ף דבדעתו תליא אם אכל דרך כסנין אך דרן קביעות ואח"כ כתב באם הוא קובע במעט דבטלה דעתו כד' הרא"ש. וכ"מ מהב"י בפו' להעור שכתב שלכל פת כסנין אם קבע עליו או כו' מב"ע המוציא ושלש ברכות וחמוה המע"מ ואהעו"ז שזה נגד דעת הרא"ש ע"ש ולמ"ש י"ל דמ"ל נק"ט כהרי"ף דמב"ע ג' ברשות רק פליגי מאוכל