ברכת ראש ברכות צח

המילוי שנתמלאה כמו בכיס כמ"ש התר"י ולשון בכסנין ר"ל עם כסנין כמו זה בא בכדו כו'. ואי הוי תנא פת כסנין הייתי אומר כהט"ז פת של המילוי כלשון פת נחתום שבש"ס לזה אמר פת הבאה בכסנין להורות דוקא בבא עם המילוי כדי למתק ולעידון וגם דבריו אין בו טעם לשי' כל הפוסקים כמ"ש לקמן (דף מב). ובא וראה מ"ש התר"י בפת כסנין שזה הפת אינו מזון אלא מיני מתיקות שיש בו ולהכי אינו מצורף עם הפת וצריך לברך עליו בתוך הסעודה ול"מ לשיטת ר"ת דלהמוציא אזיל בתר שעת לישה רק בממולא כתבתי לעיל דה"ט כיון שעיקרו נאכל לשם המילוי א"כ פשיטא באוכל רק הפת דדין פת גמור יש לו אף גם לשי' הר"ש דאזיל בתר בסוף היינו היכא שהפת גופיה יש לו שינוי אפייה דנטגן בשמן אבל פת כסנין ה"ט לפי שאינו נאכל למזון כשאר פת מ"מ הפת גופיה לא אישתני דינו מלחם גמור לכל דבר. ובזה יש ליתן טעם להתוס' לקמן דלא פי' לתמניית דהוא פת כסנין כפרש"י שם לפי דלפירושם פת כסנין הוא הממולא ועיקר הפת לא נשתנה דינו רק כשאוכל עם המילוי א"כ מאי קמ"ל שמואל דמערבין בהם ובמאי יוגרע כשהנית המילוי ג"כ רק לשי' רש"י דהפת גופיה נשתנה מעשיית שאר פת שפיר קמ"ל. והנה באמת נ"ל בעיסה עבה הממולא בשומשמין רק להטעים האוכל והעיס' גופיה לא קבל טעם כסנין אף אם אוכל עם המילוי אין לו דין פת כסנין וכמש"ל (אות ד') בממולא בבשר ודגים. והפוסקים לא כיוונו רק בממולא מיני מתיקה עד שכמעט הפת גופיה הפך טעמו בו וקבל טעם כעיקר מהמילוי [ואולי גם הט"ז כיון לעיסה כזו כמ"ש (בס"ק י"א) אך אין לשונו משמע כן וגם כי לא היה צריך למה שכתוב דאזיל בתר שעת אפייה] או העשויין רקיקין דקים ככיסין ונאכל לצוותא בסימא עם המילוי אבל באוכל פת עבה בלא מילוי וכן האוכל מן הצד שלא בא אליו טעם המילוי הדבר פשוט כביעתא בכותחא שדין פת גמור יש לו לב"ע המוציא וג' ברכות ותל"מ:

(ז) ולמש"כ יתבאר עוד דעת המ"א שכתב (בס"ק כ"ב) דנילי"ש וכן כל מיני פת כסנין הנזכר לעיל טעון ברכה בתוך הסעודה כשאוכלן לקינוח ותמהו עליו האע"ז מהדגול מרבבה כיון דבכל חדא מינייהו איכא פלוגתא די"ל דזהו פת גמור וא"כ בתוה"ס אזלינן להיפך לקולא ולא יברך עליו והנ"ל דקו' זו אינו אלא לדעת הט"ז שם דסובר דתלוי אם מעט ואם הרבה יאכל ולזה צ"ל שיהיה פ"כ לכל הדעות שע"ז אר"ש צל"ב בתוה"ס אבל המ"א כיוון לתרץ זה במה שכתב (בש"ק כ"א) שלא מחמת הסעודה פי' שאין אוכלן לשובע אלא לתענוג כו' ור"ל אף שכ"ל (בסעיף ז') שתלוי באם יאכל מעט או הרבה שראוי לקבוע עליו אך כאן דמיירי בתוך הסעודה בעי דעת האוכל שיהא לתענוג ולא לשם קביעות כמ"ש הרי"ף ואין זה בפת גמור שאינו עומד לעידון שבזה בטלה דעתו רק דבר העומד לזה ולזה תלינן בדעתו. וכעי"ז מצינו חילוק בש"ד אם כוונתו לפתוח או לעכל עמ"א (סי' קע"ד ס"ק י"א) ועפ"ז נמלט המ"א מקו' הנ"ל כיון דאינו נ"מ בכ"ז רק שלא יהא אמרינן בטלה דעתו וכיון דחזינן דעת גדולי הפוסקים שכל הנך דסעיף ו' נכלל בפירוש פת כסנין דחלקוה רבנן משאר פת א"כ השווה דעתו לדעת גדולים וחכמים נוחה הימנו. ובר מן דין למשכ"ל אין כ"כ פלוגתא דכ"ע מודו לפי' א' פת כיסין ובפי' כעכין צ"ל לדעת ר"ח בבלילתו רכה. וגם לפי' הרמב"ם בבלילתו רכה כ"ע מודים ובבלילתו עבה אי נימא כשי' הר"מ דמפקי ליה מחלה בלישה י"ל דכ"ע מודו ודמי לטרוקנין. אך בחי' ביארתי ד' התר"י ברור וצלול דס"ל דאף דהקילו חכמים גבי לחמניות וטרוקנין דמב"ע במ"מ הוא מטעם דאין דרכו לאכול לקביעות כשאר פת דסעיד אך זה גובלא בעלמא ואינו סועד כ"כ עתוס' פסחים (דף לז) מ"מ בפי' פת כסנין דמיירי ר"ש בתוה"ס מיאן לפרש בהנך רק פת כיסין הממולא במיני מתיקה ואינו מזון כ"כ ונעשה רק לקינוח ועידון דע"ז יברך בתוה"ס וזה דלא כפי' המ"א שם וכ"ה כוונת המרדכי שהביא הט"ז (בס"ק יו"ד) ובאמת לא מצאתי להראשונים דפליג ע"ז זולת הש"ל כי פי' הר"מ גם פי' בה"ג בכעכין י"ל דפי' כפרש"י והרי"ף דר"ש איירי שלא בתוה"ס ודעת הר"ם בלא"ה ניחא לשי' דסובר כפרש"י לקמן דאפי' על דייסא יברך בתו"ה. עיין בכ"מ והרא"ש וטוש"ע שכתבו אותן שקורין ניבלא"ש דהיא רכה ודקה אולי הוא ג"כ דבר הנאכל לעידון לבד דהא כמה ראשונים מסתפקים בזה אפילו בקבע עליו שלא יברך המוציא וג' ברכות עתוס' לעיל (דף לז ע"ב) ושארי פוסקים (מיהו אין מזה ראיה כ"כ דכמה מיני ניבל"ש ואובל"ש יש כמ"ש בחי') ולזה לא זכר השו"ע דין דתוה"ס בס"ו. והנכון מי שרוצה לצאת ידי כולם בכל הנך פ"כ דלעיל שיהא דעתו לשם שביעה ומזון ולא דרך קינוח או שיאכל בתחלה מעט עם פת כמו גבי פירות (בסי' קע"ז) וא"צ לברך אך בפת כסנין גמור הממולאים במיני מתיקה או צוקר לעקיך הנעשה בבלילה רכה מיני טארטין הממולאים במרקחת וכיוצא בו אין ספק דצריך לברך עליו בתוה"ס וע"ע לקמן (דף מב ע"א) משכ"ש ובתי' כתבתי עוד בכל הסימן שם ועת לקצר:

רש"י ד"ה זה שני לארץ כו' זתים ותמרים חשובים מתאנים ורמונים כו'. הקשה הרש"א דהיל"ל רבותא אף מגפן. וי"ל משום דלא פסיקא ליה דיין קודם לזתים ותמרים דסעיד ומשמח. וכיוון בזה ליישב דהא ארץ בתרא מיותר והיל"ל חטים זיתים ושעורים תמרים וגפן כו' ולמה חלקו בתרתי וי"ל לפי דהנך תרתי לא פסיקא כ"כ ולצדדין נקט דזית קודם לכוסס שעורים חיין אבל פת ודייסא אף משעורים חשוב מזית לפי דסעיד ותמרים תשוב מגפן וענבים וכשנשתנה לעילוי ליין חשוב יותר מזיתים ותמרים ולהכי חלקו לתרתי וא"ש:

ד"ה פת הבאה בכסנין לאתר אכילה וברהמז"ו כו'. יעיין קו' תוס'. ונ"ל דרש"י סובר דבעינן שיאכל כזית בכדי אכילת פרס. ולשי' בחולין (דף צת) דטעם כעיקר דרבנן ולהכי בפת כסנין דנעשה מהרבה תבלין וכי"ב אין בו כדי אכילת פרס אינו מברך מעין שלש רק במ"מ דהכי אי' לעיל (דף לו) כל שיש בו מחמשת המינים מב"ע במ"מ ולא כגי' התוס' ברכה מעין שלש. וע"ז ה"ר דגם ע"ד שאינו מזון כ"כ מברך במ"מ ולא מעין שלש דומיא דאורז ודוחן ונקט הש"ס פת כסנין לפי דזה גם בתוך הסעודה הדין כן משא"כ אורז ודוחן תליא בדין ר"פ דלקמן:

ד"ה דברים הבאים מחמת הסעודה ללפת בהן את הפת, עיין קו' תוס' והפוסקים עמדו למשען לו. הרשב"א חי' דקמ"ל אף שאין דרכן לבוא ללפתן הו"ל טפלה לפת והבעהמא"ו פי' דקמ"ל כשבאו בתוה"ס ולא היה דעתו עליהם בשעת ברכה ומדברי כולם נלמד דאיירי שאכל אותם עם הפת ללפתן ולפ"ז עדן לא פלטו מקו' התוס' מיין וגם קו' הרא"ש אמאי צריך לברך בתוה"ס גבי מתה"ס. עו"ק בשר ודגים וכי"ב שלא בא ללפת וגם אינן מענין מזון לא השמיענו רב פפא מה דינו. ול"נ נכון ואמת דרש"י לא מיירי דוקא שבאו ללפת עם הפת רק אם דרכן לבוא בתוה"ם ללפת אף שהביאו לו ע"ד שלא ללפת ואף שלא היה דעתו עליו אין טעון ברכה דהו"ל טפלה ובזה נכלל בשר ודגים וכי"ב אבל פירות וש"ד כמו דייסא שהם למזון ואי״ב ללפת תמיד אינו פוטר אא"כ באו ללפת ממש עם הפת. ולזה מסיק רש"י הלכך מזון ופירות שהביאו ללפתן אין טעון ברכה הרי דדייק הני דוקא שאין דרכן לבוא ללפתן בעי שיביאו ממש ללפתן אבל דבר שדרכן תמיד ללפת אפי' אוכל אותם לבדם אין טעון ברכה. ובזה מיושב כל הקו'. וזוהי דעת בה"ג הביאו הרא"ש. וכ"מ ד' הר"מ. ובדין שני דר"פ שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה שפירש"י כרוב ודייסא ר"ל