ברכת ראש ברכות צו

במ"ה בתמיה. ועובדא אחרינא אתא לקמיה דר"ש ברבי א"ל אבא לא שיער במ"ה [ר"ל דלא רצה לשער במ"ה משום דבעי ס"א] ואני אשער במ"ג בתמיה ועובדא זו היה בזמן מקודם שהחמיר רבי כר"י דבעי שוחקות והיה ס"ל דכמוה בלא קליפתה הוא חציה מביצה ומחצה והי' די במ"ה ביצים לשיעור ששים רק דסבר דבעי ס"א היתר לז"א אבא לא רצה לשער במ"ה כו' ואח"כ הביא עובדא דר' חייא דאמר כלום יש שלשים ופריך הא ל' משערינן בתמי' דכולי האי, לא מחזיק הקליפה חצי מהאוכל דא"כ איך יפרנס הא דאמרו חכמים כמוה בלא קליפתה כמאן ס"ל, וע"ע בירושלמי דתרומות פ"י מבואר דרשב"א משום רבי ס"ל דבעי ס"א ביצי היתר ורשב"נ פליג דדי בששים. וסיפר רשב"א המעשה דבא לפני ר"ג בר רבי ואמר אבא לא שיער במ"ז כו' מבואר ע"ד שכתבתי. והא דאיתא שם עוד דאמר רבי אית תמן חמשין והתיר מעשה שהיה כך היה ובאמת די במ"ח ביצים. ומצאתי בתשו' נו"ב מ"ק חא"ח (סי' לח) הביא בשם מהרי"ל ושל"ה שמדדו הקליפות והי' מביצה ומחצה שעם הקליפות שני ביצים בלא קליפות ומכוון למה שכ' בפי' הש"ס דהקליפה הוא רובע מלבר. וב"ה שכוונתי לאמתו:

שם אלא פת הבאה בכסנין לבד. ענין זה רבו פארותיו וסעיפיו ה"ה כתובים בשו"ע א"ח (סי' קס"ח) ובאחרונים שם. והרב אבן העוזר שם עלה בדרך סלולה. ורובי דבריו. העמק שאלה. הגבה למעלה. ובחדושי ביארתי (בסי' קס"ח) דברי ראשונים מחוורים כשמלה לא, אחדל מלבאר אף בדרך קצרה. כי כמה הלכתא גבורתא איכא למשמע וכה"ז:

(א) דבשו"ע שם הביא ג' פירושים בפת כסנין. א) י"מ פת העשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקער ושאר מיני תבלין. ב) וי"א עיסה שעירב בה שמן או דבש וחלב כו'. ג) וי"מ שעושים אותה כעכיס יבשים כו' והלכה כד"כ שכל אלו הו"ל דין פת הבאה בכסנין. ולכאורה קשה הא הו"ל קולא דאתא לידי חומרא שפטורין מברהמז"ו ובאהעו"ז משמע בתי' להב"י דיאכלם בתוך הסעודה אך מהב"י לא משמע כן ולקמן (דף מב) יבואר בדין פת כסנין אם שבע הימנו אף באין קובעין עליו יברך עליו המוציא וברהמז"ו רק בדלא שבע יש בו חילוק וא"כ הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ובעיקר פי' של פת כסנין ביאר האהעו"ז דזה פלוגתא גדולה בין הפוסקים ושוי' לב"י לטועה ע"ש. ולי הצעיר קשה יותר פי' הב' והוא פי' הרמב"ם דיחיד הוא בד"ז כי אף דגם רש"י פירש שנילוש בהרבה תבלין מ"מ דבש לשמן אינו בכלל זה דהא כתב דאינו מברך לאחריו אף שלא בחוה"ס לפי שמאכלה מועט וצ"ל דנעשה לקינוח ולמיתוק מרוב תבלין שבה ומנ"ל בעיסה שעירב בשומן או דבש שיוחלק משאר פת הא אנן חזינן שנעשה יותר למזון מלקינוח ומה לן שמוטעם יותר משאר פת באמת לחם עשירה מקרי. והנ"ל מה שהביא להר"מ זה דעיסה הנילוש בדבש ושמן וחלב מוציא מדין לחם הוא מפירושו בחלה (פ"א מ"ד) דתנן התם הסופגנין והדובשנין והאיסקריטוון פטורין מן החלה ופי' בירושלמי דובשנין דבש וחלב ואיסקריטוון בשמן ופירש"י והר"ש מטוגן בדבש. ולכאו' קשה הא תניא בפסחים שם הדובשנין כו' עשאן באלפס חייבין בחמה פטורין ואי נטגן ע"י דבש גם באלפס פטורין כדאי' בתוס' שם מהירושלמי דע"י משקה גם ר' יוחנן מודה וצ"ל דאינו נטגן כ"כ בדבש עשויה כעין משקה רק דנאפה והדבש נבלע בעיסה ולהכי פירשו באיסקריטוון צפיחית ומסיים רש"י שם שלשין עיסתן רכה מאוד וכצ"ל בר"ש עיסתן וקאי על כל הני שנעשה בדרך זה לשין עיסתן רכה דלא נתחייב בלישה לחלה דבעי גלגול ונאפה ג"כ בחמה לכן פטורין. ועיסה שנטגן ע"י שמן וחלב זה במשנה אח"כ עיסה שסופו סופגנין ופי' סופו באור ע"י משקה. אבל הר"מ פי' שם שמערבין בלישה שמן או דבש ותבלין ומיירי אף בבלילתו עבה אלמא דדבר הנילוש בדברים הללו מוציא העיסה מדין לחם לחייב בחלה בעודו עיסה אך כי חיוב חלה תלוי ג"כ באפייה דכתיב ואפו לחמכם בתנור וכדתנן עיסה שתחלתו סופגנין וסופו עיסה חייבת עד שתהא תחילתו וסופו סופגנין לכן אם נאפה אח"כ בתנור או באלפס נתחייב ע"י אפייה והללו מעשה חמה הן להכי פטורין. וזש"כ הר"מ (פ"ו מה' בכורים די"ב) עיסה שנילושה ביין כו' או הרתיח המים (זהו חלוט של ב"ב) אם אפאה אח"כ בתנור כו' חייב בחלה הרי דכלל נילוש במשקין עם סופגנין וחלת המסרת בחדא בבא אם אפאה אח"כ בתנור להורות דחיוב חלה בא באפייה (ובדין י"ג) כתב בעיסה גמורה שנילוש אדעתא לאפות נתחייב בחלה אף דלא אפאה אח"כ בתנור כשי' הר"ש דסעיף י"ג וזהו לפי שמלישה נתחייב ולפי שדברים הללו מוציא מדין חלה בלישה שאינו דומה לעיסת מדבר מזה יצא לו להר"מ דינו דחלוק משאר לחם ודמי להסופגנין דפי' הירושלמי דזהו טרוקנין דתני במשנה פטורין בנאפה בחמה אבל אם אפה כשאר פת חייבת כגי' לעיל (דף לז ע"ב) אר"י טרוקנין חייבת בחלה וא"כ סופגנין ודברים הללו שנילוש בהן שוה להרמב"ם דכמו בטרוקנין אף דנתחייב באפייה מברך במ"מ בלא קבע עליו כמו כן בדובשנין כיון דלא קבע עליו כ"כ חלקוה רבנן אבל מה"ת לחם מיקרי לכל דבר ולפ"ז ל"ק קו' המ"א על הב"י דשינה בלשון הר"מ שעירב במקום שנילוש שכתב הר"מ (פ"ו מה"ב) לפי דגם הר"מ בפי' במס' חלה כתב שעירב בהן ומ"מ נ"ל שעירב דומיא דנילוש שמערב הרבה שמן או דבש שיוכר היטב טעם הדבש. (ב) ומה יפה בזה לשיטתו גם דעתו בפי"ג (מהל' מע"ק) דפי' מחבת ומרחשת כיצד נעשות נותן שמן בכלי ונותן עליה סולת כו' ולש בפושרין ואופה במחבת הרי דס"ל שלא טיגן כלל המנחות וכגי' במנחות (דף סג) מעשיה רכין ע"ש בפי' המשנה וצ"ל כן לשי' דבלישה הוציאה מדין לחם ואי נימא דגם באפייה היה ע"י משקין לא מקרי לחם כלל אלמה תנינא לעיל (דף לז) נטלן לאכלן מברך המוציא דלחם מקרי ומזה מוכח כהב"י בטעם שמן סגי ול"ק הא להר"מ פת כסנין מקרי ולמה מב"ע המוציא די"ל כיון דהמנחות נאפה לשם מצוה קביעות מיקרי כמש"ל (דף מב) מזה. ורש"י דגרס מעשיה רוחשין י"ל דלא ס"ל כהר"מ בזה דלישה מוציאו מדין לחם דהא פי' דובשנין בע"א כמש"ל או אולי ס"ל בטעם שמן לא מהני כהאי דמחבת דלש ברוב פושרין מ"מ פת כסנין דמעורב בה רוב שמן ודבש דבא לעידון מודה ביה. מ"מ דעת הב"י ברור מלולו בדעת הר"מ וכמ"ש. והנה בדין נילוש במי בצים. לכאו' י"ל דלא דמי לאינך הנילוש בשמן ודבש דהתנן (פ"ב דחלה) הנילוש במי, פירות חייב בחלה ש"מ דבצים אינו מוציא הלישה מדין חלה מ"מ אין ראי' כיון דלא נעשה כ"כ לקבוע סעודתו נשאר פת מברך במ"מ. אך באמת נ"ל לדעת הר"מ ביצים שוה לשמן ודבש דמוציאו מדין חלה בלישה ונתחייב באפייה רק דקמ"ל במשנה דחייב לאפוקי ממאן דס"ל דמי פירות אינו מחבר העיסה לחלה עיי' בירושלמי שם ואדרבה בבצים לדעת הרא"ש דס"ל דאי"ח בחלה פשיטא דלא מקרי לחם ג"כ להמוציא. ודעת הר"מ מורין ג"כ כהרא"ש דבצים א"ח בחלה כמ"ש הב"ח ביו"ד (סי' שכ"ט) וכ"ז בדעת הר"מ (ג) אבל דעת רש"י וש"פ משמע דה"ט דפת כסנין, משום דלמתק ועידון עבידא. ורש"י ורשב"א שפי' לחמניות אובליא"ש כוונתם ע"ד העשוי למתיקה דכ"כ הרשב"א בד"ה ר"ה אכל שזה באה רק לתענוג ולעידון אך באגור ושבולי לקט פי' אויבליא"ש היינו שנילוש בבצים ופי' באהעו״ז דתרי אובליא"ש יש וקשה דלפ"ז מאי מקשה הש"ס מהא דלחמניות על פת כסנין אימא פת כסנין שאני דעיקרו לעידון נעשה ונילוש בבצים עיקרו לשובע רק שמוטעם