ברכת ראש ברכות צא

אשר דבר בזה דאשמועינן אפי' הרבה תיבות יותר מתכ"ד לא הוי הפסק מ"מ אין ראיה מכאן לעלמא דשיחה ג' תיבות לא מקרי הפסק דמסתימת הפוסקים בשח בין תפלה לתפלה דמברך שתים משמע דכ"ש הוה הפסק. ועיי' א"ח (סי' כ"ה בש"ת ס"ק י"א) רק נקט הכא כי היכי דלא נטעה אף בצורך ברכה בעי שיעור כדי דיבור:

שם אין הלכה כר' יהודה ואמר ר' זירא כו' כעין זה פליגי נמי ת"ק ור"י בסוכה (דף מו) היו לפניו מצות הרבה ר' יהודא אומר מברך עכאו"א בפ"ע וכדר"ז כו' ושם פסקינן כר"י וצ"ל דש"ה כשמברך בסתם ע"כ המצות בכלל אינו ניכר על מה הוא מברך אבל הכא כשמברך בפה"א ניכר ברכתו על הפרי דהא גם כשמברך בורא מיני דשאים אינו ניכר שם הפרטי להכי ס"ל כת"ק דגם בפה"א הוי ברכה מבוררת. ותדע דהא הכא גם ר"י מודה דבדיעבד שפיר דמי והתם משמע דגם בדיעבד אינו יוצא אי מברך בכלל ש"מ דחלוקין הן:

שם אבל הקב"ה אינו כן מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק שנא' כו'. צ"ב דהא מזה אין ראי' דמלא מחזיק דד"ת שאני דאי"ל שיעור וכל חללו של עולם אחד מג' אלפים ומאתים בתורה עיי' עירובין (דף כא). גם הדבר אחר אינו מובן דהכל חדא. ונ"ל דמקודם פי' הא דריקן אינו מחזיק וכהאי דלקמן (דף נה ע"א) אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה ע"ש מש"כ והד"א הוא לפרש האי דמלא מחזיק דאינו דומה למדת בו"ד במלא אינו יכול להוסיף בזה עוד אבל בד"ת אם תשמע בישן שתחזור מה שלמדת תשמע בחדש להוסיף בו חדשות כמחז"ל כל זמן שאתה ממשמש בו תמצא בו טעם יותר להבין:

שם מאן תנא דעיקר כו'. רבים תמהו על הרמב"ם שפסק כחכמים דאינו קורא וכסתם מתני' דיוצא בפה"א (עיי' בכ"מ ובתשו' ש"א סי' כ"ג). ול"נ בפשי' דלכאורה בלא"ה קשה איך י"ל לרבנן לא מיקרי פה"א הא כתוב הדר הוא בפ' ביכורים הבא מז' מינים הבאתי את ראשית פה"א כו' ועכצ"ל כיון שיונק מן הארץ פה"א קרי לה וכהירושלמי. אך רב נחמן בר יצחק לטעמיה אזיל דאוקמי הסיפא רבותא לר"י לא נצרכה כו' להכי ורוצה לאוקמי גם הרישא כר"י ולא מיבעי קאמר לא מיבעי לרבנן בלא"ה ניחא כיון דיונק מה"א פה"א מקרי אף גם לר"י דס"ל בחטה אף שהוא מין אילן אינו מברך בפה"א משום דכי שקלת כו'. וצ"ל דה"ק דבעי שישאר על העץ הנלקח ממנו שם עץ פרי אז מברך על הפרי כשם דבר הנלקח הימנו וא"כ כה"ג בפה"ע דלא מיקרי על אילן שם אדמה הו"א דאינו יוצא בברכת בפה"א קמ"ל. גם לר"י י"ל ה"ט דעיקר אילן ארעא היא וכדס"ל בבכורים אף ביבש המעיין לז"א מאן תנא חשיבות זו דעיקר אילן ארעא היא ר"י ורנב"י גופי' אמר זה מאן תנא כו' וכה"ג מצינו בב"מ ריש פ"ב וכמה כו' עיי' תוס' שם וא"ש:

רש"י ד"ה טול ברוך כו' וא"ל טול מפרוסת המוציא כו' הך שיחה צורך ברכה. לכאורה מורין דבריו דבעינן שהשיחה הוא מעין הברכה שפוטרו בזה כגון דבוצע ומברך לצאת ידי כולם וא"ל הבוצע טול מפרוסת המוציא לאכול על סמך ברכתו אבל אם א"ל טול ובירך עליו לא שייך דיבורו לברכתו וכ"ש שלא מעין הברכה כלל כגון תנו לפלוני לאכול דייסא וכי"ב הוי הפסק ועד"ז כל אחד מוסיף כמו מלח או גם גביל לתורי כיון דבל"ז אסור לאכול הו"ל מעין ברכתו. אבל הר"מ (בפ"א מה"ב) כתב אם הפסיק בדברים מענין דברים שמב"ע א"צ לברך כגון שבירך על הפת ואמר תנו לפלוני לאכול כו'. ודעת הב"י דהר"ם ס"ל דדי שיהי' השיחה צורך סעודה וכמ"ש הב"ח דרק דברים בטלים הוי הפסק. ונראה דגרסו כגי' הרי"ף טול כרוך בכ"ף וצ"ל דרב מיירי בפת נקייה דאי לא"ה למה יגרע מלח ולפתן מכל צרכי סעודה ואפ"ה ס"ל לר"י דלא הוי הפסק. ובחי' הארכתי והעלתי דעת הר"מ כהתר"י דבעי מעין עשיית הדבר שמב"ע ובתנו מאכל לפלוני ר"ל תנו פת מעין ברכת אכילתו אבל בע"א לא וכן בשתה צ"ל תנו לשתות. ועד"ז יש להשוות כה"פ אבל הפסק ד"א שלא מעין ברכתו לכ"ע הוי הפסק. וממוצא דבר נ"ל ג"כ בברכת המצות כגון שבירך לשחוט ואמר תנו לפלוני לשחוט ואינו מוציא אותו בברכתו דהוי הפסק כיון שכל אחד דבר אחר הוא ואינו דומה לתנו פת לפלוני שנותן מדבר שקובע סעודתו עליו. וא"ש דעת תשו' הרשב"א שהביא הב"י והב"ח (בסי' קס"ז) במי שבירך על פת נקייה לאכול בלא ליפתן ואח"כ נמלך ואמר אחר הברכה הביאו ליפתן דהוי הפסק ודחאו הב"י והב"ח בשתי ידים ע"ש. ולמ"ש אתי שפיר כיון דמתחילה לא הי' דעתו עליו כלל לא הוי מעין ברכתו לכ"ע כנ"ל. ויש ללמד זכות על מנהג בני אדם כשיושבים במסיבה יחד ומי שקדם ובירך עונה אמן אחר ברכת חבירו קודם שטעם כלום די"ל דזה הוה מעין ברכתו לפי דאמן הוה מגוף הברכה כמ"ש לקמן (דף מז) מ"מ המונע משובח ועת לקצר:

תוס' ד"ה יבש כו' אלא כקובל כו'. לכאורה נסתר בזה דעת רב נחמן בר יצחק דר' יהודה, היא דהלא גם לרבנן א"ש דש"ה דנראה כקובל. ונ"ל דלא אמרו ה"ט אלא ביבש המעין דקאי אבית השלחין דחטים ושעורים דמזה אינה ראייה עוד לפירות וע"ז ציינו דבריהם אבל בנקצץ האילן אין זה כקובל כיון דראויה ליטע ומריח מים יפריח רק מטעם דאילן לאו עיקר ארעא הוא:

ע"ב גמרא מאי קמ"ל יש לדקדק מאי ק"ל אטו לא ידע הא דר' יוסי דכל המשנה כו'. ונ"ל דר"ל כס"ד לעיל נימא כתנאי וכמ"ש בתוס' דפליגי בלא הזכיר שם ומלכות ורב אתי ככ"ע להכי מקשה פשי' ומסיק כהדיחוי דלעיל דאמר ברכה דלא תיקנו רבנן:

שם לא עברתי מלברכך כו' כי לשון עובר הוא בשאט נפש דלא הזכיר כלל ולא שכחתי דרש על פרטי המצוה שלא עשה כתיקונו לפי דמה"ת הוה ברכה גם בלא שם ומלכות וכמ"ש בר"פ ש"ש. ובזה מיושב הגי' דתניא ולא הביא המשנה (פ"ה דמע"ש) דאי' שם לא שכחתי מלברכך ולהזכיר שמך עליו לפי דשם דרש מלא עברתי איסור תורה ממין על שאי"מ ומלא שכחתי דבר שאינו מעכב והיינו ברכה דרבנן וי"ל כמ"ש המזרחי דר"ל להזכיר שעושה לשם ה' כעין מצות צריכות כוונה ולא מיירי בנוסח הברכה כנ"ל:

שם במשנה ועל החומץ מברך שהכל. התר"י הקשה אמאי מברך כלל הא בשותה ביוה"כ חומץ חי פטור ש"מ דלא מקרי אוכל וכדאי' בר"פ בשמן זית. ותירץ כיון דבשותה טובא חייב מפני שנהנה להכי גם לברכה לא יצא מתורת אוכל וברביעית מברך בתחלה ולא בסוף ובטובא אפי' בסוף. ומהר"מ שם הקשה למה חילק בברכה אחרונה בין מועט למרובה. ולק"מ דעיקר סברתו לחלק בין חומץ לפלפל דשם מזיק ולא נהנה אבל בחומץ אינו מזיק דא"כ אפי' טובא נמי אלא ה"ט דביוה"כ ביתובי דעתא תליא וחומץ אינו משיב את הנפש אלא בשתה הרבה. דרבה הנאתו ולהכי לברכה צל"ב אף במעט כיון דיש לו קצת הנאה אבל ברכה אחרונה דבעי שיעור רביעית להכי בעי שישתה טובא שיהנה כ"כ כדי שיעורא והר"מ (בהל' שביתת עשור) פסק בחומץ אפי' שתה טובא פטור. אך לשי' דפסק גם בש"ז שהכל א"ש דחומץ לא גרע מש"ז מ"מ מוכח דס"ל דחומץ אינו מזיק מדפסק (בפ"י מה"ת ד״ז) בגומע חומץ משלם קרן וחומש ובשמן זית ס"ל דאינו משלם החומש משום דמזיק ובפלפל דס"ל דאימ"ב כלל ביאר הטעם (בפ"ח מה"ב) מפני שהם תבלין והא דפטור בחומץ ביוה"כ משום דאינו משיב הנפש אפי' טובא. ולכאו'