ברכת ראש ברכות פח

מיירי על הסתם ע"ש דא"ש גם לש"ס דידן כנ"ל נכון בס"ד:

רש"י ד"ה דורמסקין מין עשב. וי"מ פרוינש ואי אפשר להעמידה דא"כ ברכתו בפה"ע והאיך קדם כו'. ולכאורה תמוה הא המברך סבר דלאו במלתייהו קיימי ונשתנה לשהכל כמו גבי זית מליח דלעיל ובגליון הש"ס הניחו בצ"ע. ול"נ דרש"י סובר כמ"ש הרשב"א בחי' דפרוינש מיגרע בבישולו ומן הסתם הביאו ממנו חיין כדרך הנאתי דלמה מבשל אותו ולז"כ דבפה"ע בעי ברוכי. אך דיש לדחות קצת אולי השביחן ע"י ד"א כמ"ש התו' באגוז המטוגן בדבש לזה מיאן התוס' בסתירה זו וה"ר מהמלגלג דסובר במלתייהו קיימי ואמר הש"ס שלקות בפה"א ע"ש. ובחי' ביארתי יותר גם שי' הרשב"א בירושלמי ענין חדש ומוכח דמין שאינו חשוב אינו פוטר את החשוב דרך גררא אלא במכוין לפטרו וכמו שכתב הטור (סי' ר"ו) ואר"ל:

ד"ה זקנה אין כאן כו' ודברים הללו אינן באין ללפת כו' כוונת רש"י לאוקמי בתוך הסעודה לפי דס"ל כאידך תנא לקמן (דף מג) דלא מהני הסיבה לכל דבר חוץ מפת ויין לז"כ דמיירי בתוך הסעודה ומגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי לש"ד כדאיתא שם להכי נתן בר קפרא רשות לאחד לברך ולפטור הנשארים, והרא"ש ה"ר מעובדא זו דהלכה כל"ק דשם והא דלא רצו לאוקמי בתוך הסעודה דס"ל דדברים הללו מקרי מחמת הסעודה ואצל"ב כמ"ש התוס' לקמן (דף מא) וע"כ מיירי שלא בשעת סעודה אבל רש"י לשיטתו דס"ל לקמן (דף מא) דברים שאינם באים ללפת צריך לברך בתוך הסעודה. ותמיהני על הדגול מרבבה שכתב (בסי' ר"ג) דלפירש"י שהי' בתוה"ס נדחה ראיות הרא"ש. דז"א דהרא"ש לשיטתו א"א לומר בתוך הסעודה וכמ"ש. והא דלא רצו לאוקמי אחר הסעודה קודם ברהמ"ז כמ"ש התוס' לקמן (דף מא ע"ב) דא"כ שוב לא מהני מיגו דהסיבה לב"ע כיון דכבר עקרו מסעודת פת. ועי' בתד"ה נתן דמיירי בהסיבו. ולכאורה תמוה דכמאן ס"ל הא לל"ק לא בעי הסיבו ולל"ב לא מהני הסיבו. וצ"ל דס"ל כשיטת הרשב"א דגם לל"ב מהני הסיבו והא דנקט ר"י יין משום רב דנקט יין לרבותא דאפי' ביין לא מהני הסבו ואכמ"ל:

ד"ה פרמי זוטרא גריעותא היא ובשאכלן חי קאי. כוונת רש"י בזה לגלות לן טעמא דלא נימא דה"ט דמברך שהכל משום דבבישול נפגם טעמי' כדעת הרשב"א והוכיח מזה דכר"ח קיי"ל ודלא כהרי"ף. וכבר כ"ל דשי' רש"י כהרי"ף לז"כ ה"ט בחי דגריעותא היא וכוונתו כמ"ש בסוגיא דקמחא דחטי לעיל (דף לו) דכל דפרמינהו לפרימא זוטא עד שאין תואר פרי עליו נשתנה ברכתו, אם לא דאישתני לעילויא ולהכי אמר ר' יהודה אלו ואלו בפה״א והאי דפרמינהו טפי כי היכי דלמתיק טעמי'. וכ"ה בירושלמי ר"ז בשם שמואל ראשי לפתות ששלקן אם בעינן הן מברך בפה"א שחקן אומר שהכל אר"י ומתניתא אמרה, כן חוץ מן הפת ופת לאו שלוק הוא לא אמר אלא פת אבל כ"ד שלוקים בעינן הן ולגי' זו בעי שלא נשתנה תואר פרי ואם שחקן שהכל, והגר"א ז"ל בפיהמ"ש גרס אר"י ומתניתא לא אמרה כן (וקאי על הא דשחקן שהכל) חוץ מן הפת ופת לאו שחוק הוא הא כ"ד אף ששוחקין בעינן הן וגו', זו א"ש יותר דמסכים עם הש"ס שלנו לפי דשמואל אמר סתם שחקן שהכל וי"ל בכל דבר ע"ז ה"ר ממתניתין דלא כ"ה רק בכה"ג דפת דאישתני לעילוי אף בשחוק דינו כבעין וכדאיתא בש"ס דהיכא דנתעלה בזה דנמתק טעמי' או כי"ב לא נשתנה ברכתו מבעין ואילו להרשב"א דה"ט דבבישול מגרע וכדעת רב חסדא א"כ אין ראי' מפת דנתעלה בזה א"ו כדאמרן. ולזה ס"ל בפת דוחן שהכל כמ"ש התר"י דיצא מתורת פרי. וזש"כ הרי"ף בקמחי דחטי דמברך שהכל דלא רגילי אינשי לספויי קימחא ולהכי השמיט הרי"ף ורא"ש סוגיא זו משום דכבר כתבו לעיל בקמחא דחטי שהכל דהטעם משום דאין דרך לאוכלם כך משמע הא כ"ד דדרכו לכך אע"ג דאישתני במילתייהו קיימי. ולפ"ז מש"כ המ"א (בסי' ר"י ס"ק י"ח) בזה אנא לא חילק ידענא רק דעיקר תלוי במה שדרך ב"א לעשות כן לאיזה עילוי אפי' נטחן עד אשר דק כמו שומשמין שחוקים וגרייפליך מרעצקט מברך בפה"א וכן דעת האעו"ז. ונסתפקתי בהא דאמרן דבנשתנה לעילוי במלתי' קיימא אם זה דוקא בנתעלה מחמת עצמו כלפת ותמרים שנתמעך ונמחק טפי או אף אם משבחין אותן ע"י ד"א. והדעת נוטה דבעינן שבחא דממילא וזהו ג"כ דעת השל"ה הובא במ"א (סי' ר"ד ס"ק כ"ב) ע"ש, (ב) ושבתי וראיתי בספר מעשה ניסים דעתו דאסור למלול תריין למרור ואינו יוצא ידי חובתו וטעמו בצדו דהא משמע מסוגי' דלעיל דכל שהוא שינוי לברכה הוה שינוי למרור דאינו יוצא ידי חובתו. ולפ"ז כמו הכא בפרימא זוטא דמברך שהכל משום דחשיב שינוי טעם דאיפגם כמ"ש הרשב"א הוה שינוי ג"כ למרור ואפי' לר"י דס"ל בפה"א משום דנמתק טפי זהו לענין ברכה דמט"ז לא הפסיד ברכתו אבל לענין מרור כל שנשתנה מרירותו אם נשתנה לעילוי שאינו מר כ"כ כ"ש דלא יצא. וראי' מכבוש ושלוק דכתב הרשב"א הטעם משום דנפגם מרירותי'. והא ע"י המלילה מופגם יותר דעיקר שינוי טעם דקפיד הש"ס היינו שנשתנה טעמו מכמו שהי' תדע דהא תריין כבוש יותר מר משאר מרורין מ"מ כיון שנשתנה לא יצא עכת"ד. ובמח"כ דבריו לא נהיר בזה דמש"כ בהא דפרוינש דעת הרשב"א משום דאיפגם לא כ"ה. דהמעיין ברשב"א עין בעין יראה דס"ל דה"ט כל שנפגם ע"י בשול מגרע ברכתו וכרב חסדא דלעיל אבל הנאכל חי ס"ל דלא נשתנה דינו. ומה שה"ר מכבוש ושלוק לא דמי כלל דהתם אף דשם פרי עליו מ"מ כיון דתלוי בטעמא ס"ל לר"י דהבישול מוציאו אבל היכא דאכלן חיין מי מוציאו מתורת מרור דהא יוצאין בכמושין אף שנשתנה קצת מרירותו מכמו שהי' רק שלא ישתנה ע"י ד"א ורש"י לא כתב משום דמיפגם רק גריעותא היא ור"ל כיון שנשתנה ואין לו תואר פרי הוה שינוי לברכה וכיון דפסק הש"ס היכא דנשתנה לעילוי לא, אבד, ברכתו וכמו כן בתריין דנמלי לבטל קפא שיהא יותר ראוי לאכול ולא נשתנה ע"י ד"א במילתי' קיימא. אך עדיין יש מקום לבע"ד לחלוק לפי משכ"ל דדבר המרוסק יצא מתורת פרי וכמש"ל בסוגיא דתרומה היכא דבעי שם פרי אסור לשוחקן אף לעילויא א"כ י"ל דה"ה דהוה שינוי לענין מרור ואין ראי' מברכה דאזלינן בתר עילוי אבל הכא שם פרי בעינן כדאמרינן בפסחים (דף לט) דמרור ניקח בכסף מעשר ובכסף מעשר פרי בעינן. והנשמת אדם שגה בזה, נגד דעת המעשה נסים הנ"ל ע"ש. וע"ז אני אומר תברא בצדו ממרור גופיה דניקח בכסף מעשר ומבואר במשנה ורמב"ם (פ"ג מהל' מע"ש) דאסור לשנות הפרי ואוכל דבר שדרכו לאכול כו' ע"ש ואנן חזינן דחריין אין עומד לאכול רק להטביל בו אחר ריסוקן אלא ודאי דה"ט דדבר שעומד לכך לא בעינן שינוי לעילוי וכיון דחריין עומד למלול ולרסק שם פרי עליו כבראשונה ואף דפלפלין אינו ניקח בכסף מעשר אף דלטעמא עביד מ"מ דבר העשוי להטביל בו מקרי שפיר אוכל וכמש"ל (דף לה ע"ב) בסוגיא דפלפלין הא דאיתא בעירובין (דף כח) זרע גרגיר למאי חזי שכן שוחקין אותו ומטבילין בו ע"ש וכן פי' רש"י בנדה (דף נא) בשבת העשוי לכך ששוחקין אותו לכותח ולהכי חייב במעשר וכל שחייב במעשר ניקח בכסף מעשר וזה הוא כוונת מהר"מ במה שדחקו בו הב"י והט"ז (בסי' ר"ג) דקמ"ל אף דהבשמים כתוש ביותר ואין נשתנה לעילוי מצד עצמם רק מחמת הדבש כיון שעומד לכך תורת פרי עליו רק שלא יהא פגום ביותר. וכ"ד הגר"א ז"ל למלול התריין רק שלא יפגום הרבה וא"ש: