ברכת ראש ברכות פז

אחד פוטר אבל בעלמא לא אמרינן כה"ג דבריה ישלים לכשיעור. ומיושב בזה קושי' הגהת משל"מ הנ"ל. (ב) ועפ"ז נוכל להשוות הש"ס בבלי עם הירושלמי אחר שנדקדק בלשון הש"ס היכי מברך על זית מליח כיון כו' דלמה דקדק זית מליח הלא בכל זית יקשה זה. וגם מה שכתבו התוס' דבמליח שקל הגרעין מנ"ל זה. אך המעיין בירושלמי יראה דתרי מעשים היו. דהא דק"ל לר' חייא בר אבא דגרעין ממעטו הוה בזית חי והא דזית מליח הוא מימרא אחרת דאמר רחב"א בשם רי"ו זית כבוש ה"ה כמבושל כמש"כ בתי' רשב"א. ולפ"ז י"ל דלא הוה חשיבות ברי' אלא בחיין דומיא דחשיבות ביכורים דאין מביאין ביכורים אלא מזית שמן המובחר אבל כבוש לא דנתקלקל וכדתנן פ"ב דתרומות מ"ו דאין תורמין זית כבוש על זית שלם והאי זית מליח זית כבוש הוא כהירושלמי ואינו חייב בבכורים ואפי' אם הביא ס"ל לר' יוחנן במנחות, (דף פד) אם הביא לא קדש וכן הוא בר"מ (בפ"ב מה"ב) אפי' במעושנין ע"ש. ודמי לשאר מינים דאימ"ב רק בכזית לזה דקדק הש"ס ר"י היכי מברך על זית מליח דאזיל לי' חשיבותיה בצר לי' שיעורא וע"ז השיב דכזית בינוני בעינן וזהו אגורי דחשיב בבכורים וכדידי' משערינן וההוא זית גדול היה כו', ולפ"ז יש מקום לסמוך להקל בשאר מינים דבעי כזית דוקא אך בז' מינים ודאי יש ליזהר אפי' בגרגיר אחד שלם ועל כי"ב אמרו הנח להם לישראל כו' והרוצה לצאת ידי כולם ירסק קודם הברכה כמ"ש הרשב"א ועיין:

תוס' ד"ה משכחת כו'. דעת התוס' ושאר פוסקים דהדבר תלוי במה שטוב יותר לאכילה אי חי או מבושל חשיב שם הפרי לברכה. ודבריהם סתומים דהטבה זו א"י מהו המעט הוא אם רב ואין דיעות ב"א שוה. ולא עוד אלא, שסותרין עצמן מש"כ מט"ז מברכין על יין מבושל בפה"ג שכ"ה טוב אחר הבישול כקודם לכן. ובתרומות פ"ה מ"ו מוכח דיין חי טוב יותר לשתיה ממבושל עיי' בר"ש שם. ובחי' ביארתי דעתם דעיקר תלוי במה שדרך ב"א לאוכלם הוא עיקר שם פרי ולכן בירקות שנזרעין ע"ד לבשל או לכבוש כאוגרקים וכרוב ולפת וכי"ב מברכין בחי שהכל אבל פירות שעיקרן לחיין עשוין מברך בחיין בפה"ע אף שטוב יותר מבושל כמו פירות חמוצים ובאישתני בבישול לגריעותא בעינן ג"כ שאינו נאכל כך רק שבשלם להטעים התבשיל אז מב"ע בבישול שהכל אבל במעט שינוי אין קפידא. וכ"ה דעת רו"פ ועל"ק:

דף לט ע"א גמרא ששמנו אגור בתוכו פי' כדאיתא בירושלמי כל הפירות אם נפל עליהם מים יש בו טעה הפרי אבל זית אם נפל עליו מים אין למים טעם שמן וזהו שמנו אגור בתוכו הגר"א ז"ל:

שם בעי רב פפא מיא דשיבתא מאי כו'. הא דמיב"ל בשבת אף דחיך אוכל יטעם לפי שלאכול חיין עשויין דמוכח מנדה (דף נא) ועיי' בר"מ בפיהמ"ש עוקצין פ"ג ולזה מיב"ל בבישול אי נעשה ג"כ לטעמא או רק לעבורי זוהמא הנאכלין חיין ומבושלין ופשיט דלטעמא עבידי ועכ"פ מוכח מנדה, שם דגם בחיין ראוי לב"ע בפה"א. ולפ"ז קשה על הראב"ד הובא בטור (סי' רד ס"א) דעל שבת מברך שהכל ומהראב"ד גופי' בפ"א מהט"א בהשגתו על הר"מ שם מוכח דשבת עיקרו למאכל עבידי ולא לקדרה ע"ש. והנ"ל דלהכי כתב הראב"ד וכמדומה לי דשבת כו' מב"ע שהכל דלטעמא עביד. וכ"כ בה"ג לפי שזה העני תשתנה לפי העת והזמן. וכ"ה גם היום שזורעין אותן להטעים לבד ולהכי פסק בחיין שהכל וכה"ג כתבתי לעיל (דף לו ע"א) בסוגיא דקימחא בדעת הרי"ף שם ע"ש:

עם אמר רב חייא בר אשי פת צנומה כו' עד אלא אמר רבא כו'. עיין בתוס' ורא"ש והרי"ף כתב והלכתא כרחב"א והלכתא כר"ח אליבא דרבא והוא נגד דברי הש"ס נהרדעי עבדי כר' חייא ורבנן עבדי כרבא ומשמע דפליגי, והנ"ל ליישב ג"כ שיטת הש"ס שלנו עם הירושלמי בצוותא בסימא. דהנה התוספות והרא"ש הביאו הירושלמי תני רבי חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורם אמר רב חיי, בר בא הדא אמרה הדין דנסב פוגלא ומברך עליה והוא לא אתא לידי' צריך לברכוי עליה תנין כו' ולזה שפטו התר"י והרא"ש דהירושלמי פליגי בטעמא עם ש"ס דילן וס"ל דטעמי' דר' חייא שלא יבצע קודם ברכה שלא תפול הפרוסה מידו ויצטרך לברך שנית ע"ש. וזה דחוק בפירוש הירושלמי דנקט מתחלה אהן דנסיב תורמסא כו' כדאיתא בתר"י ואח"כ הא דר"ח דמדמה לזה. גם לפ"ז לא חדית רחב"ב מידי רק לפרש דברי ר"ח ולא היה לו לומר הדא אמרה והו"ל לומר בלשון פירוש דטעמא שמא תפול כו' ובפרט לשי' הכ"מ בדעת הר"מ דהך והוא לא אתי לידי' ר"ל שלא בא לפניו בעת שבירך א"א לפרש כפירושם. ול"נ לפרש בע"א עפ"י מה דאיתא בירושלמי בפרקין הביאו המע"מ שיעור בציעה איכא דאמרי כזית וא"ד פחות מכזית ובשו"ע (סי' קס"ז) איתא דאין לבצוע יותר מכביצה וס"ל לר"ח דעיקר הברכה הוא על מה דנקט בידי' ולא על כל הפת אף שמונחין לפניו ולפיכך אינו בדין שיברך על הבציעה לבד ולגרור ע"י כל הפת וכל מיני מאכל לפטור מברכה ובפרט בבציעה פחות מכזית וכמ"ש הדגול מרבבה (בסי' קס"ז) אבל כשהי' בידו כל הפת והתחיל לב"ע אף כי כליא ברכה אפרוסה מחשב הברכה ע"כ הפת ולפי טעם זה מיושב אתקפתא דרבא וע"ז אתא רב חייא בר בא להוכיח מזו להדומה לזה דכמו דס"ל לר"ח דעיקר הברכה הוא על מה דנקט בידי' רק דפוטר השאר דרך גררא מזה מוכח דאם לקח תורמוס אחד מן המונחים לפניו ומב"ע כיון דהברכה קאי ע"ז שבידו אם נפל מידו ואזיל העיקר בטל הגררה וצריך לברך פעם אחרת אם לא כשהיה דעתו בפירוש בברכתו ג"כ על השאר והוה דומי' דאמת המים שהביא שם דאז אצל"ב שנית (ובזה י"ל ג"כ כפי' הכ"מ ברמב"ם דלא אתא לידי' ר"ל שלא הי' לפניו בשעת הברכה שיגרור ע"י דצל"ב פ"ש ע"ש) ובזה יתבאר נמי כוונת ש"ס דידן בהא דאמר ופליגא דר"ח לפי דהא דאמר רב חייא בר אשי פת צנומה מב"ע המוציא ולא נקט דינו בפרוסה שאי"ב כזית משמע דקמ"ל דיכול ליקח צנומה דקה אחת לב"ע ונגרר על ידו השאר ומכ"ש לפי' הרא"ש דרוצה לצנום ע"ד לברך אח"כ מוכח דהוא פליג אר"ח דאמר צריך שתכלה ברכה על הפת וס"ל בטעמו כהירושלמי דעיקר ברכה קאי על מה שבידו ואין נכון שע"י צנומה דקה יגרור רק שינקט כולו בידו בתחלת הברכה. אך רבא לא ס"ל כן בטעם ר"ח רק דס"ל שיהא שלם או גדול כדלקמן לזה בא באתקפתא ע"ד סברת הש"ס ואמר מאי, שנא בצנומה דלא ס"ל לר"ת לב"ע משום דהברכה קאי על הפת דנקט בידו לבד א"כ על הפת נמי אפרוסה גמרה. ור"ל, נהי דתקנתם ה"ט דגררא כיון שנקט בידו בתחילה, כל הפת עדיין יקשה נמי זה הא עכ"פ בסוף נגמר אפרוסה ולא הוי שלם או גדול למצוה בשלמין או בפתיתין גדולים אלא א"ר מברך ואח"כ בוצע וזהו טעמי' דר"ח דנגמר הברכה אפת שלם ולרבא אצ"ל דר"ח פליג על רחב"א דלא איכפת לן אם הצנומה גורר הנשאר. וזש"כ הרי"ף דהלכתא כרחב"א וכר"ח אליב' דרבא דטעמי' משום שלם וכדהביא אח"כ דין שלמין ופתיתין וזה שאמר הש"ס נהרדעי עבדי כר' חייא ר"ל כדס"ד טעמי' דר"ח ודי שתהי' בתחלת הברכה הפת שלם בידו ולרבא מברך ואח"כ בוצע. ומ"מ אינו סותר פסקא דהירושלמי נהי דטעמי' בטל דינא, לא בטל די"ל כיון דנאבד העיקר דנקט בידי' בטל הגררא ובפרט לשי' הט"ז ומ"א דהירושלמי