ברכת ראש ברכות פו

ודייק מהא דחזינן במתני' בכ"ד הוציא מכללו לומר בהם חוץ ולא אמר זה גבי ירקות חוץ מירקות דאישתני לגריעותא ע"י בישול מברך שהכל ש"מ דבכל מיני שלקות במלתייהו קיימי אך אולי יהא לבע"ד לחלוק דלא מיירי במתני' בשלוק כלל לומר בהם חוץ לז"א קתני ירקות דומי' דפת ר"ל כללא דירקות מיירי נמי ככלל הקודם דמיירי ג"כ ע"י בישול מדתני חוץ מפת דהו"ל שינוי ע"י האור א"כ ניתני בזה נמי חוץ בנשתנה ע"י האור ולז"א בלשון שנשתנה ולא בלשון פת שלוק שלא נחלק דרישא מיירי בשלוק לעילויא לז"א כיון דמתני' תנא חוץ בדבר שנשתנה ע"י האור מה לי אישתני לעליותא או לגריעותא וליתני בירקות חוץ אלא ודאי כולם במלתייהו קיימי אף תומי וכרתי וזה הוכרח לדייק מירקות ולא מפירות דרישא ועיין בט"ז (סי' ר"ה) ובכדי דלא לשוי' להט"ז טועה כ"כ כפליאת הצל"ח י"ל דכוונתו דלמאן דס"ל שלקות לאו במלתייהו קיימי גם פה"ע בכלל רק לדינא דבמלתייהו קיימי רוצה לחלוק בפה"ע דבמלתייהו קיימי אף דאשתני לגריעותא ע"ש ודוחק. וי"ל בפשיטות דהנה הגר"א ז"ל בפי' המשנה עמד ע"ד הש"ס דהקשה כל שתחלתו בפה"א שלקו שהכל היכי משכ"ל הלא כמה דברים יש שנפגמים בבישול. ותירץ לאמתו כדרכו דה"פ היכי משכחת לה דיופגם ויבשל אטו בשופטני עסקינן להוציאו מאוכל וע"כ מבשל עם ד"א המשביחו א"כ לא יגרע ברכתו והוכיח מזה דאגוז המטוגן בדבש מברך בפה"ע ומשני בתומי וכרתי דזה לטעמא עבידי שמשביח התבשיל והם עצמם נפגמים וזה שייך גבי ירקות כמו תומי וכרתי ושבת דלקמן (דף לט) דלטעמא עבידי ולא בפירות דהיכא שהם נפגמים בבישול מתקן לה ע"י ד"א. ובחי' ביארתי ע"ד הרי"ף כל שיטת הסוגיא מהרבה קו' הנופלות עד"ז אכמ"ל ותן לחכם כו'. וביארתי ג"כ דעת רש"י עד"ז דלזה כתב אף ירקות שנשתנה ואפ"ה במלתייהו קיימי כו' שלקות כל ירק שלוק ור"ל אפי' כל ירק דאישתני לגריעותא במלתייהו קיימי וכיון דאביי דהוא בתראה דייק כן לזה פסק הרי"ף כשיטתו. ועפ"ז ישבתי שי' הקו' דריב"ש מירקות דקשה מאי ק"ל הא האי מתני' דירקות ר"מ תני לה כדאיתא התם (דף לט ע"ב) בברייתא ור"מ ס"ל לעיל במלתייהו קיימי ועכצ"ל דמרור שאני כדמסיק. וגם הא דל"ק על רו"ש דלעיל. י"ל דקו' ריב"ש הוא על הא דשבשי' לרבב"י ולא אוקמי באישתני לגריעותא לפי דס"ל דרחב"א דייק וגמיר בכל שלקות בפה"א דלזה פי' רש"י שלא אמר רי"ו מימיו שהכל א"כ בירקות אמאי לא יצא דהא עכ"פ טעם מר איכא. אלא ודאי דר"מ גופי' מחלק היכא דבבישול גרע לאו במלתייהו קיימי ומצה לא יגרע בבישול כמ"ש התר"י ומשני מרור שאני דקפיד קרא אטעמא להכי בנשתנה לאו במלתייהו קיימי אבל לברכה שם פרי עליו ובמלתייהו קיימי כפי' רש"י. ומ"מ צריכא למשכוני נפשין גם אליב' דהלכתא לדעת הרא"ש שס"ל בתומי וכרתי שהכל וכ"ה בטוש"ע דצ"ל בדיוק אביי דירקות דומה ממש, לפת והיינו דמרישא בפירות דומיא דפת לא שמענו אלא אותן דראוין לאכול בחייהן דלא נשתנה ברכתו ע"י שילוק אבל דבר שבחייהן אינו ראוי לב"ע בפה"א כסלקא וכרתי מנלן דבבשול שם חדש יקרא לה לב"ע בפה"א זה דייק אביי ממתני' כמו בפת דהו"ל שינוי למעליותא קובע ברכה חשובה לעצמו כ"ה נמי בירקות מיירי אף באותן דהו"ל השינוי למעליותא דאז יקרא לה שם חדש לברכת בפה"א ולא תנא בזה חוץ לפי דברכת בפה"א הוא שם כללי בחיין דלא אישתני וגם באותן שנשתנה למעליותא ע"י בישול. ובחי' הארכתי וכאן ריש מלין אמרתי:

שם דבעינן טעם מצה וליכא. התר"י ותוס' פסחים (דף מא) פירשו דבעי טעם מצה ענייה והבישול משוי ליה לשבח והו"ל מצה עשירה. וע"ז אני אומר בתר עני' אזלא עניותי' דלא מדכרו שמי' והרא"ש בפרק כל שעה כתב בשם הר"ש דבישול מוציאו מתורת לחם ואימ"ב עליו המוציא וברייתא דבשלו הנ"ל אתיא כר"מ ותמהו המפרשים מש"ס זו דמצה שאני. ולכאורה רציתי לומר דה"פ טעם לחם בעינן ונקט לשון מצה דאיירי ביה משא"כ ירקות דעמד טעמו בו ואין הבישול מגרע שם פרי. אך בחי' ביארתי באורך דה"פ בשלמא במצה בטעמא תליא לזכרון כי בחפזון גו' והבישול מוציאו דלא מינכר טעמו משא"כ לברכה בשמא תליא ובמלתייהו קיימי. ולפי' זה א"ש נמי דאצ"ל למש"כ תוס' פסחים (דף מא) ד"ה עולא דסוגיא דהתם הוא, דלא כהמסקנא דהכא רק דשם נמי בטעם תליא טעם צלי אש ולא מבושל. ובזה א"ש דעת הר"א ממיץ מקו' ראבי' הביאו הט"ז (סי' שיח ס"ק ו') דבשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה פשיטא דצלי ואפייה ובישול טעמים חלוקים הן וא"ש נמי לדינא דפסקינן כהברייתא דלעיל בזמן שהפרוסות קיימות מב"ע המוציא דס"ל כיון דקנה עליו שם לחם באפיי' תו לא פקע שמיה ולאו בטעמא תליא ובחי' כ"ע:

שם א"ל ר' ירמיה לרבי זירא ר' יוחנן היכי מברך על זית מליח כו'. (א) עי' בתוס' ובש"פ מה שהביאו הירושלמי דאמר ע"ז דמב"ע משום ברי' כו' ומה שחידשו כל אחד לפ"ד ופי' דהיו שני מעשים ע"ש ובטוש"ע (סי' ר"י) ובמ"א והעולם מקילים בזה ולכאורה רציתי לומר שזה אינו אלא בז' מינים דחשיב שכ"ה הלשון בירושלמי אפי' אכל ענב או רמון וכ"ה לשון הפוסקים אבל בד"א לא. שוב ראיתי בספר פ"י שדעתו ג"כ לזה מדלא הזכיר הירושלמי אלא ז' מינים דוקא הוא ובאמת אין ראיה מזה לפי משכ"ל בסוגיא דאורז ודוחן דר' יוחנן בירושלמי שם ס"ל כחכמים דעל כל דבר אינו מברך לבסוף רק בז' מינים דלז"א רי"ו שם וכי לית ליה כל דבר שהוא ממין ז' טעון ברכה תחילה וסוף להכי נקט ענב או רמון ומ"מ לדידן דמברכינן על כל דבר י"ל דכ"ד שלם מקרי ברי' כענב וזית לברך עליו בסוף וכדעת התר"י. וכה"ג מצינו שם ברי' בכ"ד בחולין (דף קיט) דמשני שם ברי' שאני דחשיב להיות הקליפה שומר אף לפחות מכשיעור דפול ע"ש אך אחר העיון מצאתי טעם לשבח באמרי שפר לחוק דברי בספר. דהנה בלא"ה קשה היכן מצינו, דחשיבות ברי' משלים לכשיעור דבש"ס תולין שכתבתי לעיל אינו תלוי בשיעור רק להיות חשוב כפול אבל היכא דבעי מדינא כזית לא מצינו דבריה משלים השיעור ועי' מכות (דף טז) ס"ל לרבנן דחטה בעי שיעורא ול"ד לבריית נשמה ע"ש. ועי' בהגהת מש"ל פ"ד מהט"א בזה. הן אמת דאיתא בירושלמי נזיר פ"ו אכל מן הצרופין כזית וענבה, חייב, שתים דס"ל דענבה משום בריה חשיבא בכזית אך אין ראיה מזה כמ"ש במראה הפנים שם דאתיא כשי' ר"ש דלא בעי בריית נשמה וכהאי דאמר שם הלכה ב' טעמי' דראב"ע משום בריה ואנן לא פסקינן כוותייהו אך הכא אמר בפשיטות באכל ענב או רמון מברך תחו"ס ש"מ דהלכתא היא. ונ"ל דכאן דמי נמי להא דחולין שכ"ל דמטעם חשיבות הוא לפי דלא מצינו מה"ת ברכה לבסוף לכ"ד רק לז' מינים כדהסכימו רוב הפוסקים דברכת ז' מינים מה"ת ומצינו חשיבות ז' מינים לבכורים כדאיתא בר"פ מה לז' מינים שכן חייב בבכורים וכן במנחות (דף פד) ילפינן בכורים ארץ ארץ מקרא דארץ חטה כו' דמיירי לברכה דבכורים נוהג בז' מינים לבד וכן י"ל דילפינן חשיבות הברכה מבכורים כמו התם אפי' גרגיר אחד פוטר כדאיתא בפ"א דפאה ה"ה לברכה. ומ"מ ז"א אלא בחשיבותי' דשלם ולא בנימוח דלא עדיף מלחם דבעי כזית דאכילה כתיב ביה. ויש לסייע לזה ממש"כ הרא"ש בפרק גיד הנשה (סי' ל"ג) טעמא דרבנן מדכתיב לא תאכל טבל ולא כתיב לא תאכל חטה דהוה משמע דאשלמות של חטה קפיד קרא כו' וכ"ה כאן דכתיב בקרא לשון גפן ורמון גו' דמשמע אפי' חדא כשהוא שלם דלהכי ילפינן מינה לביכורים דאפי' גרגיר