ברכת ראש ברכות פב

ואהור ויגיד עליו ריעו דגם הא דחשיב בהדי חילקא טרגס וטיסני הוא ג"כ לר"מ דוקא ולרבנן אסור. כנ"ל:

שם הכוסס את האורז כו' מברך במ"מ. דעת רמ"א (סי' ר"ח) דבעי שיתמעך כעין דייסא והב"י ומ"א כתבו אפילו כשהוא שלם ומהכ"מ (פ"ג מה"ב) מוכח דאפי' בקליפתו ושלם מברך במ"מ אך בירושלמי דפרקין איתא באורז והוא דעבד בול ר"ל שנבלל יחד ונדבק אבל בברור מברך בפה"א והיינו שהגרעינין ניכרין כאו"א ובחי' ביארתי בין בחטים בין באורז אם הם קלופים כאורז שלנו לא בעינן שיתמעך ומב"ע במ"מ וכשאינן קלופות בעי שיתמעך כעין דייסא ובזה הושוה המחלוקת. ועיין במ"ק (דף יג ע"ב) ואר"ל:

רש"י ד"ה זריז חדא לד' ערסן חדא לה'. ז"א במועד קטן שם ובנדרים (דף מא) איתא מאי ערסן חושלא דשערי ופירש"י שעורים קלופים וכ"מ מדהפסיק בסולת בין טרגיס לזריז וערסן וצ"ע:

תוס' ד"ה הכוסס כו' האדמה [או לא] דלא אשכחן כו' כצ"ל מעיהו בלאחריו יש לספק כו'. וכתב המ"א (סי' ר"ח ס"ק ו') ול"ד לקמח דמברך בנ"ר כו'. ותמהו האחרונים דזהו לר"נ אבל לרב יהודה דס"ל גם בקמחא מברך בפה"א שייך ג"כ ספק זה וכ"מ ברשב"א. ונ"ל דרשב"א לשי' דפסק לגמרי כר"י וא"כ אינו אלא ספק אחד ואף דמה"ת יוצא בברכה אחת כמש"ל (דף מח ע"ב) וא"כ יוצא בברכת בנ"ר כו' להחיות בהם נפש כל חי מ"מ מדרבנן בעי מעין שלש אבל להרי"ף דפסק כר"נ כמש"ל א"כ לדידן הוה עוד ספק כהרי"ף והו"ל ספק ספיקא בדרבנן ודי בקמחא בברכת בנ"ר כנ"ל:

שם ד"ה נתן ר"ג כו' וי"ל דבמלא לוגמיו מודה כו' לכאורה קשה דהא דס"ל לר"ג בז' מינים שלש ברכות ודאי מיירי באכל כדי שביעה דלא עדיף מלחם וא"כ היכי פסיקא להו דגם ביין החמירו בו ברביעית ואי ל דהתוס' הוכיחו דעובדא דר"ג מיירי בלא אכל כדי שביעה דאל"כ למה קפץ ר"ע ובירך מעין שלש הא ס"ל לקמן (דף מד) אפי' אכל שלוק והוא מזונו מב"ע שלש ברכות דהתם שאני דעיקר מזונו וקבוע סעודה עליו וע"ע בחי' רשב"א. והנ"ל דפסיקא להו זה מדאי' לעיל יין אפי' פורתא סעיד ומשמח והקשה א"ה נברך עליה שלש ברכות כו' וא"כ לר"ג דס"ל בז' מינים שלש ברכות ולא גרע רביעית יין מכזית להם כדאי' בשבת (דף עז) לכשתקרוש כו' גם ברביעית יין יש להחמיר לברך שלש ברכות מדרבנן ומש"כ דאל"כ וכי ל"ל לר"ג כו' אף די"ל זה בז' מינים באכל פחות מכדי שביעה צ"ל דה"ק כמו דמודה ר"ג בז' מינים ה"נ ביין פחות מרביעית כשאר מינים דמי:

ע"ב גמרא א"ה אימא סיפא כו'. הקשה מהרש"א למה לא הקשה מרישא דתנא ואכלן וי"ל דנקט עבור חמץ דבו אינו נ"מ בלחם רק הסיפא דקאי אתרווייהו ק"ל ובמנחות (דף עה) גרם ואכלו וא"ש:

שם ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח. סוגיא זו גם דעת התוס' ד"ה לחם מבואר היטב לקמן (דף מא ע"ב) בדין פת כסנין ע"פ השו"ע (סי' קס"ח) תדרשנו משם:

רש"י ד"ה ותני עלה כו'. הוכרח לזה לשיטתו שפי' חביצה בישול וע"ז ה"ר מטיגון דמנחות. וצ"ל דהא דמברך המוציא קאי ג"כ על מנחת מרחשת וס"ל כשי' ר"ת בפסחים (דף לז) דתחלתו עיסה וסופו סופגנין מקרי לחם גם לברכת המוציא ולזה ק"ל על מה שכ' התו' לקמן לפרש"י דלא כר"ת ולמש"כ צ"ל דרש"י מיירי שם בעיסה רכה ועיין:

ד"ה והתניא כו' והא מתני' ר' ישמעאל היא כו' הנה בחמץ דלחמי תודה לא היה בו חלק למזבח לפורכן וכל המנחות באות מצה ואי נתחמץ מאיליו נפסל ואין בו דין קמיצה לפותתן ולאחר קמיצתן אינו מחמיץ דנקמצות לאחר אפייה והאפוי אין בו משום חמץ ולא משכחת אלא במנחת סולת דנקמץ קודם אפייה ואח"כ נתחמץ וע"ז לא שייך הא דרי"ש דהא א"צ פתיתה רק קמ"ל דמי פירות עם, מים הוה חמץ וענוש כרת והסיפא דאם מצה היא א"א לאוקמי במנחת סולת ומחבת דאיך יי"ח בפסח דהו"ל מצה עשירה ואי אתה מוצא אלא בחלות תודה ורקיקי נזיר כדאי' בפסחים (דף לח) והם אינם נקעצות. וצ"ל דמיירי במאפה תנור שעשאן רקיקין וכמ"ד במנחות (דף עה) מושחן כמין כ"י והשאר נאכל לכהנים דהו"ל לחם עוני והך לקט מכולן מילי מילי קתני בחמץ איירי במנחת סולת ובמצה לענין מאפה תנור והא דכתב רש"י דכר' ישמעאל אתיא זהו מדתנא לשון לקט מוכח דמיירי שהיו פתיתין דקים ולקט מהן לצרפם לכזית וע"ע בבעהמא"ו:

ד״ה כשעירסן שגבלן יחד וחזר ואפאן. מדבריו משמע דעיקר חיבור הוא האפייה ולזה תמהו האחרונים ע"ד המ"א (סי' קסח ס"ק כח) על מש"כ בחרמזליך מלחם מצה מפורר שבשלו מברך המוציא בשיש בכל אחד כזית עש"ה. אך לכאורה גם דברי רש"י סותרין למה שפי' במנחות (דף עה) הא דעירסן שגבלן יחד ולא הזכיר אפייה. והנ"ל נכון דלפי שיטתו אשתני דינא דכאן פירש"י חביצה מבושל ופי' הברייתא דלקט מכולן על כל המנחות שנטגנו קאי ואתי כרי"ש דפורכן עד שמחזירן לסלתן ומפורר כ"כ ודאי דאין בו שום תוריתא דנהמא וא"כ מאי מהני ביה שעירסן לס"ד השתא דבלית ביה שיעור כזית נפקא ליה מתורת לחם ע"י טיגון אטו תואר עיסה גורס לב"ע המוציא הא תואר פת בעי. וע"ע בתר"י לזה פי' שחזר ואפאן. אבל במנחות פרש"י הוא לחם שרויה כפי' התוס' וברייתא דליקט פי' על ה' מינים ולא מיירי במפורר כ"כ דקה מן הדקה רק פירורין פחות מכזית דיש עליהן תואר לחם וס"ד בפחות מכזית נפיק מתורת לחם ומשני כשעירסן וגבלן יחד בכזית העריסה משוי ליה חד והו"ל כזית בתואר לחם. ולפ"ז א"ש דעת המ"א לדידן דפסקינן אפילו בטפורר דק דק לא נפיק מתורת לחם ואימת יוצא מתואר לחם בעת הגיבול ע"י שומן ואז נדבק בכזית ובכזית לא בעינן תואר לחם היכא דלא נפק מתורת פת כדאיתא בשו"ע שם (סי' טו) וזוהי דדייק המ"א שם ע"ש. ומ"מ לדינא נ"ל כהחולקים ולא מטעמייהו רק דברי דש"י אמורים באוכלן כשהוא גבול אך בקניידלעך שלנו שנעשה ע"ד לבשל לא דמי לפת כזית שבשלו דשם הוא פת גמור בכזית לא נפק מדין לחם אף דל"ל בבישול תואר לחם משא"כ בקמח דק דנשתנה ונדבק ע"ד בישול ולא לתורת פס בזה לא מיבעי' לשי' רו"פ (בסעיף יג) דס"ל כשיטת ר"ש פ"א דחלה דבתר סופו דיינינן אף גם לשי' ר"ת דגיבול העיסה משוי ליה דין לחם להמוציא מ"מ למאי דקיי"ל בפת הנילוש בשמן ודבש הו"ל פת כסנין גם הכא פת כסנין משוי לה ומב"ע במ"מ גם המערב בצוקר ואופה למיני מתיקה מב"ע במ"מ כנ"ל:

ד״ה הכא במאי עסקינן בבא מלחם גדול ובשלא עירסן. לכאורה תמוה דלפירושו לעיל דאתיא כרי"ש דפורכן לסלחן היכי משכחת לה בבא מלחם גדול. ודוחק לומר דר"ל בעירס ללחם גדול ונפרס לפירורין. ונ"ל דס"ל להמסקנא דמוקי בבא מלחם גדול א"ש לרבנן ומיירי שהיו הפתיתין יותר מכזית כדאיתא במנחות (דף יח) שפתחן פתים מרובות ונפרך מהם עד שלקטן כזית ובחי' כ"ע הא דהשמיטו הפוסקים ד"ז דבא מלחם גדול דס"ל הא דבא מלחם גדול מיירי שיש בהם תואר לחם ונכרין שבא מלחם גדול ולפ"ז לית ביה נ"מ לרב ששת דבלא"ה מהני ועיין: