ברכת ראש ברכות פא

מברך שלש ברכות ועוד התינח אורז דוחן מאי איכא למימר דכ"ע לא ס"ל ביה דהוה מין דגן וצ"ל דנקט פת לאפוקי תבשיל והיינו תבשיל דדוחן דאי"ל תבשיל דאורז דהא אפילו רבנן דמקילי דס"ל באורז ולא כלום ס"ל ברכה ראשונה במ"מ באורז בתבשיל באין הפרוסות קיימות כ"ש ר"ג דמחמיר טפי אף בברכה דלבסוף מעין שלש אלא ודאי דממעט תבשיל דדוחן דלא חשיבא כ"כ. וכנ"ל עוד מאידך ברייתא אלו הן מעשה קדרה חילקא כו' ואורז ודוחק לאוקמי כריב"נ ועוד דמשמע בפסחים (דף לה) דגם דוחן הו"ל מין דגן ואסור בפסח משום חמץ ומקרי ג"כ מעשה קדרה ולאוקמי כרבנן נמי יקשה למה עירב ותני אורז במעשה קדרה כאידך הא ס"ל בלאחריו ולא כלום ואיכא למיטעי וגם למה לא נקט נמי פת אורז ולכן יותר מסתבר לאוקמי' כר"ג. ואף דגם לדידי' יש חילוק בברכה אחרונה דבמין דגן מברך ג' ברכות מ"מ היינו דוקא כשאכל כדי שביעה אבל בפחות מכדי שביעה לכולהו מברך מעין שלש כמש"ל. ועוד דבזה ליכא למיטעי דיברך על אורז ג' ברכות כיון דלאו מין דגן הוא לר"ג וכיון שכן למה נקט אורז ולא דוחן אלא ודאי דגם ר"ג מחלק בתבשיל בין אורז ודוחן וא"כ כיון דחזינן גם לר"ג דמחמיר בברכה תחילה וסוף בפת אורז ודוחן עכ"ז מחלק בין אורז לדוחן בתבשיל דלא חשיבא ואינו מברך במ"מ כ"ש לרבנן דמקילי ביה גם באורז לבסוף ולא כלום דס"ל לחלק בין אורז לדוחן לבמ״מ כיון דלא נקטו בדבריהם רק באורז. ומה שהקשה הרא"ש הא פת דוחן סעיד כמו אורז ל"ק דלאו בסועד לבד תליא רק ג"כ בחשיבות ודוחן לא חשיבא כדאיתא בעירובין (דף פא) דמר שמואל אמר מערבין בפת אורז ולא בפת דוחן וגרע אפילו מעדשים וא"כ מנ"ל דאותבינהו נמי בדוחן ומצינו בכ"מ היכא דאמרו שני דברים ואותבינהו בחדא אמר לימא תיהוי תיובתא נמי מהא ודחי דלא כן הוא ופשיטא הכא דחזינן דאורז חשוב טפי ולא נקט אלא אורז די"ל דבדוחן לא אותבינהו ועמשכ"ל (דף לה ע"ב) כה"ג מסוגי' דעירובין וחזרתי ע"כ הצדדים למצוא ראיה להרא"ש ולא מצאתי לכן פשיטא דיברך על פת דוחן שהכל וז"ב. (ד) ולסיום הענין הנ"ל אמרתי דבר אחד, ליישב מנהגן ש"י דלא מסיימי בורא נ"ר בברכה בא״י חי העולמים כדאיתא בתוס' והתר"י כתב דמהש"ס משמע דהוא מטבע קצרה ואינו חותם ובש"ע פסק מספק לסיים בלא שם ובאמת זה תמוה למה נשכיל בזה יותר מהירושלמי. ומש"ס שלנו אין ראיה הא דלא מסיים דהא לא מסיים נמי להחיות בהם נפש כל חי רק דנקט מה שחידש להוסיף נמי הך ע"כ מה שברא וכמש"ל דאילו לרבי דלא ס"ל ברכה אחרונה רק במיני בשר היה מסיים בנ"ר להחיות בהם נפש כל חי בא"י חי העולמים. וכ"ה מבואר בירושלמי רק לאמוראי דמברכי עכ"ד אמרי נמי על כל מה שברא כמ"ש התוס' בפירושם. וגם הגר"א ז"ל פסק דיסיים בשם. והנ"ל דהנח להם לישראל כו' דהנה לכאורה באמת יקשה הא מטבע קצרה היא ואינו חותם כמ"ש התר"י ועי' בפסחים (דף קטז) רט"א אשר גאלנו כו' ואינו חותם ור"ע הוסיף כן כו' וחותם הרי דבעי שני ענינים שיהא פותח וחותם ואי"ל דגם כאן מחשב לב' ענינים כפי' התוס' וחסרונן על כל דבר קאי שא"א בלא הם ועוד על כל מה שברא כו' דזה אינו דהכל מחשב להודאה אחת דהא לא פסקינן כר"י שיהא מברך על כל מין ומין וגם בהטוב ומטיב יש הרבה עניני הודאה ומחשב לחד דאינו חותם ועוד הא בירושלמי סיים רבי בנ"ר להחיות בהם נפש כל חי בא"י חי העולמים והא ליכא ב' ענינים ולזה נ"ל דדוקא רבי חתם ולא אנן דאמת משמע בירושלמי ברבי שבירך מתחלה על בשר בורא מיני נפשות דגם בברכה אחרונה שבירך בנ"ר כיוון על מיני נפשות שברא דוגמת ברכה ראשונה. וכ"כ הגר"א ז"ל בפי' בנ"ר דלא כתוס' רק דקאי על כל מיני נפשות שברא וכ"כ המפרש בירושלמי. ולפ' שפיר י"ל דהוה ב' ענינים דהא בתחלת הבריאה לא הותר מיני נפשות לאכילה רק לשימוש צרכי ב"א אך בדור המבי כי השחית כל בשר דרכו והוצרכו לבירור ותיקון הותר נפש כל חי לנח וזרעו ולזה בירך רבי בחתימה כי בנ"ו קאי על תחלת כוונת הבריאה ואח"ז היה ג"כ התיקו להחיות ע"י נפש כל חי ומסיים חי העולמים שזה הינו לתיקון חיות העולמות וכן ר"ש חסידא בירושלמי שם שבידן על אורז ג"כ בסיום ברוך בא"י ה"ט לפי דס"ל בברכה ראשונה דאורז בורא מיני מעדנים וס"ל דהברכה קאי על פרע המין ולכן סיים ג"כ אשר ברא מעדנים לעדן בהם נפש כל תי ברוך חי העולמים דהו"ל ב' ענינים על גוף הבריאה ועל הנאתו יעוש"ה אבל לדידן דמברכינן עכ"ד בנ"ר לבסוף ובתחלה מברך על הפרע בפה"ע ובפה"א ושהכל א"כ כוונת הברכה כפי' התוס' בנ"ר על בריאת האדם וחסרונן כו' והוה כולהו הודאה אחת וא"צ לסיים. ובאמת גם הנך תיבות להחיות בהם נפש כל חי אצ"ל מעיקר תקנתא רק כדאיתא בש"ס בנ"ר וחסרונן על כל מה שברא. והתר"י בסוף פרקין כתב זה להחיות בהם נפש כל חי לידבק עם סוף הברכה ברוך חי העולמים כלשון הירושלמי ע"ש ויו"נ משום דהוה ברכה כוללת לכ"ד אף למיני נפשות הוסיפו זה מ"מ לחתום בשם ודאי לא וז"ב ואמת:

שם הכובס את החטה פרש"י כמו שהוא וכ"כ הר"מ פ"ג אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך פה"א ופי' הכ"מ והמג"א דר"ל שלא הוסרו קליפתן. ובהל' ד' בדין מעשה קדרה דמברך במ"מ כתב דגן שחלקו או שכתשו ובשלו כגון הריפית ופי' המ"א היינו שהוסר קליפתן וכ"מ מפי' פ"ו דמכשירין ואף דבפ' א' מהט"א ד"א כתב חטים שחולקין אותו אחת לב' כו' לעשות מעשה קדרה כגון הריפות ברור דע"ס הוא וצ"ל וכגון הריפות בוא"ו המחלקת ולא קאי על חטין שנחלק וכ"מ מסוף לשונו מפני שלותתין אותן להסיר קליפתן וזהו כרב דימי במ"ק (דף יג ע"ב) דאביי אמר חילקא שנחלק לשנים ורב דימי אמר כונתא ומפרש הש"ס כוסמת קלופה. ופסק הר"מ כד"ה דגם זה בכלל חילקא ובסוגיין דהכא דתניא דעל חילקא מברך במ"מ גם דגן קלופה בכלל. ונ"ל דלברכת במ"מ גם אביי מודה וראי' לזה מדמקשה הש"ס לרב דימי מנדרים דהנודר מדגן מותר במעשה קדרה דחילקא וא"א כונתא הא דגן מעליא הוא כו' ולא הקשה מברכות דחשיב חילקא במעשה קדרה לברך במ"מ ולא כדגן לברך בפה"א מוכח מזה דפשיטא ליה להש"ס דגם לאביי מברך במ"מ לפי דנעשה למזון וגם נדבק יחד ע"י בישול כחטים שנחלקו וז"ב ופשוט. אך ראיתי ביד אפרים (סימן ר"ח) שגמגם ע"ז כתבתי הנ"ל:

(ב) והא דפסק הר"מ בדין ט"א כס"ד אף דהניח הש"ס בקושיא על ר"ד מהא דנדרים כמש"ל. כבר ידוע דרכן של הגאונים והרי"ף כיון דלא אסיק בתיובתא לאו קושיא ה"א. וה"נ י"ל כיון דהברייתא אתיא כר"מ דס"ל כל מידי דמדגן אפי' פול המצרי נמי כדאיתא בנדרים (דף נה) וכיון דהוסר קליפתן אינו בכללא דמדגן הנעשה ממנו כרי. ובזה ארווח לן לתרץ הא דכתב הר"מ הנודר מן הדגן אסור בה' מינים ולא הוציא מכללו מעשה קדרה ודעת רש"ל דמע"ק לרבנן אינו בכלל דגן כיון דר"מ הוציא מכללו מכ"ש לרבנן אך הפרישה והט"ז בי"ד (סימן רי"ז) כתבו מדעת הר"מ לא משמע כן ולא ביארו למה יגרע לרבנן מדר"מ. ולמ"ש י"ל דשאני לר"מ דתלי במידי דמדגן. וכיון דמעשה קדרה לא דמי לדבר המדגן להכי מותר. אבל לרבנן דס"ל דגן ה' מינים במשמעו ה"ה למעשה קדרה. ויש לה"ר לזה מדהוציא הברייתא חילקא דכונתא וזה דוקא לר"מ כמש"ל דלחכמים ודאי דגן מעליא הוא