ברכת ראש ברכות עט

וע"ע בפי' הרמב"ם עוקצין (פ"ג מ"ו). ואף למש"כ התוס' שם דיש דברים הרבה שלעולם לא יבואו לידי בישול פרי ומצוי הוא בענבים שיש מהם לעולם הוא בוסר מ"מ למאי דפסקינן בשו"ע דגם בוסר מב"ע בפה"ע כ"ש באלו שדרכן לגמור בקוטנן וטוב למאכל לאו מי בוסר מקרי, וכ"מ מתוס' גיטין שכ"ל כנ"ל:

ד"ה והלכתא כו' אבל בארץ כו'. לכאורה תמוה דהא בא"י מספק מחמירין דהוה פרי וא"כ יותר ראוי גם בא"י לב"ע מספק בפה"א. ונ"ל דתוס' סברי אפילו מידי דלאו עיקר פרי כיון שגדל באילן יוצא בברכת בפה"ע כהמ"א (ריש סימן ר"ו) ול"ד לספק פרי העץ ולזה ס"ל בא"י ראוי לב"ע לכתחלה בפה"ע כדי להטיל עליו חומר פרי לערלה ובברכה אין חילוק בין א"י לחו"ל ולפ"ז יצא לנו הדין בדבר שגדל בעץ אף דאי"ר לב"ע בפה"ע כגון עלי צלף אם בירך עליו בפה"ע יצא. אך אין דעתי נוחה בתי' זה דהא על התמרות דצלף מב"ע בפה"א אף דהוה פרי לערלה כדאיתא ביו"ד (סי' רצ"ד) ולא חיישינן לגזור לחומר פרי. וי"ל דס"ל בתמרים לאו פרי עץ הוא גם לענין ערלה בא"י והא דמחייב ר"א במעשר הוא מדרבנן כיון דאחשביה ולא גרע מירק אך לדעת השו"ע דהוה פרי גם לערלה קשי' ורו"פ ס"ל דמברך בפה"א ד"ה ברטיבא כו' ועל צוקר מברך בפה"ע. וכ"כ הרא"ש. ודעת הר"מ לב"ע שהכל. ובחי' ביארתי במוצץ קנה צוקר לכ"ע מב"ע בפה"א דלא גרע מעלי צלף וקפריסין שאינו פרי ומב"ע בפה"א וזה דלא כפי' הכ"מ. וכן הדין בכ"ד שאוכלן כמו שהן אף שמוצצן בפיו וקליפתו זרק מב"ע כשם הפרי בפה"א או בפה"ע ולא דמי למי פירות דמברך שהכל היינו כשסחטן והוציא מימיהן. אך הר"מ והרא"ש פליגי בקנה צוקר שסוחט אותן ומבשלין מימיהן עד שנקפה דהרא"ש לשיטתו (בסי' ג') שמשקה היוצא מהפרי מיקרי פרי. וכ"כ (בסי' ל"ח) בבשל הפרי ונכנס טעם הפרי במים מב"ע בפה"ע וא"כ ה"ה במי הקנים שסחטן עיקרן הם הדבש וזה פריו מב"ע בפה"ע. ודעת הר"מ כשי' הר"א ממיץ שאין על המשקה שם פרי רק בדבר דעיקרו נעשה לשלוק כירקות מי שלקות כשלקות אבל דבר דגידולו לאכילה אף דאישתני לעילוי לא הוה על המשקה שם פרי ולפי שד"ז נעלם מאתנו אי נטעי למצוץ בעינם או לסחוט נהגו העולם לברך על צוקר שהכל ובשותה משקה עם צוקר לכ"ע יברך על המשקה שהכל כי המשקה הוא העיקר ופוטר את הצוקער:

ד"ה כל שיש בו כו' כשנותנים קמח כו'. חילוק זה מבואר לקמן (דף לט) ונ"ל דלא שייך חילוק זה אלא בנותן לתוך התבשיל הראוי לאכילה אז יש חילוק אי עשוי לסעוד או לדבק אבל כשנותן בתוך דבש או צוקר דאינו עומד כ"כ לאכילה רק הקמח מכשירו ומטעימו בכל גווני מב"ע במ"מ ולהכי שבקו חביץ קידרא דעסיק בי' הנעשה להקפות כמ"ש התר"י ונקטו בתבשיל וכן מוכח מש"ס דהנה ברביץ קידרא פליגי ביה ר"י ור"כ אי מב"ע במ"מ ומיירי בדלא מפשי ביה קימחא מדהביא ראי' מרב ושמואל וכדמוכח לקמן (דף לז ע"ב) האי ריהטא דחקלאי דלא מפשי בה קימחא מבמ"מ מדרו"ש ולקמן (דף לט) איתא אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא א"ל תבשילא כו' הדר אמר אידי ואידי בפה"א דלדבוקי עבד הרי בתחלה דלא סבר הך חילוק לדבק שאני היה מחלק בין מפשי קימחא או לא אף דאיהו סבר בחביץ קידרא במ"מ מדרו"ש גם בדלא מפשי אלא ודאי דחביץ שאני דהקמח בא להכשירו כדאי' בחי' רשב"א עיקר חשיבות נקרא ע"ש הדגן אף שהוא מיעוטא ולהכי פליגי בתרתי בדייסי וחביץ לרבותא לכל חד כדאית ליה. ובזה יתפרש דעת השו"ע בסי' (ר"ח ס"ב וס"ט) מכל קו' אחרונים עש"ה והיינו בס"ב איירי שבישל מיני דייסא בדבש וכי"ב דעיקר אכילתו הוא ע"ש הדייסא אף אם עירב להמתיקו הרבה יותר מכא"פ מברך עליו במ"מ ומעין שלש. ולהכי דייק ומסיק בזה"ל נתן הדגן בתבשיל לדבקו ולהקפותו בטל בתבשיל ולא קאי אדלעיל ולומר סתם אם נתן הדגן לדבקו מוכח דדוקא בתבשיל שייך חילוק זה ולא בדבש דאין ראוי בלא זה וראי' מחביץ קידרא שעשוי ג"כ להקפות ולזה קראו ריהטא ע"ש שהוא רך ומב"ע במ"מ ובסעיף (ט') כתב עירב קמח דוחן עם קמח דגן כו' אם בשלו בקדרה מברך במ"מ ובורא נפשות רבות. וה"ט כיון דפת של מינים אחרים אי"ר כ"כ והקמח דגן מכשירו להכי אם יש בו טעם דגן אזלינן בתר דגן אף דאינו סועד כ"כ דפחות מכא"פ מהדגן ודאי אינו סועד. וראי' דביותר מכא"פ אין מברך אחריו כלל ומ"מ מברך לפניו המוציא כדין פחות מכזית כיון דבא להכשירו אבל לאחריו אין מברכין בהמ"ז דלא מצינו חשיבות דה' מינים דלא בטל אלא לענין במ"מ ומעין שלש דזה הכלל כל שלפניו במ"מ לאחריו מעין שלש כדאי' בירושלמי [חוץ מן האורז] לפיכך מברך מעי"ש כרב ושמואל כל שיש בו כי' אבל אם בשלו בקדרה קמח דגן עם קמח דוחן ואין בו שיעור כבא"פ ובתבשיל אין חשיבות דה' מינים כי אם בעשוי לסעוד כמ"ש התוס' להכי כשאין בו כזית בא"פ דאינו סועד ונותן בד"א החשוב לו למזון בטל בתבשיל ומברך כברכת התבשיל. ומש"כ הב"י לברך תחלה במ"מ נובע זה מהרד"א ואזיל לשיטתו דס"ל בקמח דוחן לפניו במ"מ וה"ה כל דבר הסועד כמ"ש. האהעו"ז. ועיקר כונתו דבתבשיל אזלינן בתר מין האחר הסועד והב"י דהעתיק כן אף למה שפסק בדוחן שהכל הוא תמיה קיימת כמ"ש האהעו"ז. גם מש"כ הב"י בריש דבריו ושאר מיני קטניות ליתא ברד"א רק הב"י כתב זה לדעתו דלא דק כ"כ בדעת הרד"א והרד"א כתב בש"ד דסועד כמו דוחן [כמו רעצנא קאשע] עיין כ"ז באהעו"ז דדייק וגריס אבל במין קטניות י"ל כהתר"י דלא דמי לדוחן. מיהו י"ל גם מין קטניות סועד כדוחן דהא איתא בעירובין (דף פא) מערבין בפח עדשים ואין מערבין בפת דוחן ש"מ דזה חשוב מדוחן ואר"ל כיון דק"ל בכ"ד שהכל והרד"א נכון לשיטתו:

עו"כ בחי' דין ברכה אחרונה וארשום בקיצור היכא דיש קמח דגן כבא"פ והוא אחד מששה ולדעת הר"מ אף באחד מי"ב מברך על כזית מהתערובת במ"מ ומעין שלש כשנותן בו לסעוד או בדבר המכשירו ויש בו טעם דגן ובפת כהאי גוונא אי קבע סעודתו עליו מברך המוציא ובהמ"ז ובאין בו כבא"פ כהנ"ל אז יש חילוק אם נותן הקמח דגן בדבר המכשיר לאכילה כדבש וכי"ב ויש בו טעם דגן מברך במ"מ ומעין שלש בכזית מהתערובות אבל אם נתן בתבשיל הנעשה לאכילה כדוחן וקטניות מברך כברכת התבשיל פה"א ובנ"ר וגם בתבשיל אם נתן הקמח דגן כדי להקפית אף כבא"פ דינא הכי חוץ מדבר המכשירו ובקמח דגן דאפה פת כה"ג באין בו כבא"פ לפניו המוציא ולאחריו מעין שלש וטוב לאכול בתוך הסעודה תבשיל ופת שאי"ב כבא"פ לצאת ידי כולם וכשבישל (פארפיל) עם מיני קטניות וכל אחד לחודי' קאי יברך במ"מ ולאכלם יחד. ועי' מזה לקמן (דף מב ע"ב) ולפי האמור הדין בלעקוך וכי"ב אף שאי"ב כזית בכא"פ אם אכל כזית מהתערובות מברך במ"מ ומעין שלש ועיין:

בא"ד וטוב להחמיר כו'. לכאורה אינו מובן מאי מספ"ל הלא חילוק זה מוכח ומבואר (בדף לט). והט"ז בסי' (ר"ח סק"ד) כתב דמס"ל היכא דנותן להקפות רובא דגן כיון שנהנה מהריבוי י"ל דחשוב וטוב להחמיר ומיישב בזה פסקי השו"ע ע"ש. ואין זה במשמע גם פשיטא לי היכא דיש רובא דגן ל"ש בי' להקפות ומב"מ במ"מ ומעין שלש. וכוונת התוס' פשוט דקאי אדסמיך ליה בשקדים שעושין לחולה דבזה צריך חקירה מרופא מומחה איזה דבר