ברכת ראש ברכות עז

תצטרך לאכול סעודתך בלי תבלין כדרך המסכן לא תחסר כל בה שתוכל למצוא כל מיני תבלין כדרך שהעשירים אוכלין. ולזה קמ"ל דמ"מ חלוק קצת הפרי מהעץ כי חזי גם לאכילה וקשה לרבא דאמר ולא כלום ומשני כאן ברטיבא. ומ"מ י"ל דר"מ לשיטתו דס"ל בסתם מתני' בפ"א דמעשרות דשקדים המרים קטנים חייבים כיון דאז חזי לאכילה אזלינן בחרה או אולי ס"ל כס"ד בנדה שם דגם בהא דלטעמא עביד מקרי אוכל משא"כ למאי דנמנו וגמרו דדבר דלטעמא עביד לא מיקרי אוכל וגם ס"ל כר' חנינא בשקדים המרים דזה וזה לפעור כ"ש בפלפלין דעיקרו לתבל אף ברטיבא כמ"ש דלא מיקרי פרי מאכל ואי"ח בערלה ומעשר. וראיה לזה דגם הרמב"ם השמיט האי דינא דפלפלין חייב בערלה וכתב סתמא בהמ"א ובמע"ש דדבר דלטעמא עביד כמו פלפלין וכ"ד דעביד לריחא וחזותא לא מיקרי אוכל ואינו מטמא טומאת אוכלין ואינו ניקח בכסף מעשר. וכן באוכל ביוה"כ לא חילק וס"ל בזה וזה לפעור. ועיין (פ"ב מהל' שביתות עשור) והמ"מ לא דק בזה ע"ש. ומוכח כמ"ש וכיון שכן גם לברכה יורד ממדרגתו לבפה"א כמו עלי צלף. (ד) ומ"מ בשקדים המרים אף דזה נמי לא מיקרי פירי לגבי ערלה ומעשר מ"מ מהני מה שנוטעין ע"ד אכילה בקטנותו לברכת בפה"ע כיון דאחשביה מלתא היא לברכה כדעת תר"י והרא"ש ולכאורה קשיא ע"ד דס"ל דאחשביה מהני גם לברכת בורא פרי העץ מה הקשה הש"ס לעיל בהא דתנא על קפריסין בפה"ע דזה דלא כר"ע דס"ל דאי"ח במעשר אלא אביונות דלמא שאני לגבי ברכה דאחשביה וגם נטעי ע"ד כן כדאיתא לעיל גבי עלי צלף. אח"כ ראיתי במע"מ שהניח זה בצ"ע ולדעתי לק"מ דלא מהני אחשביה אף לבפה"ע אלא היכא דזהו עיקר פריו אך למעשר אזלינן בחר סופו אבל דבר דלא מיקרי פירי לגבי מעשר כקפריסין לר"ע אף דהוא אוכל אי"ח במעשר גם לברכה לא מיקרי פה"ע. ותדע דהא גם העלים נוטעים ע"ד כן לאכילה כדאיתא בש"ס עכ"ז כיון שאינו גוף הפרי מברך בפה"א וה"נ קפריסין לר"ע וז"ב. והמעיין בנ"א (כלל נ"א ציון ה') יראה שלא כדברי, אך בחידושי הארכתי דשגה בזה. עוד מצינו דמהני אחשבי' לגוף הפרי אף דאין דרך לאוכלו כ"כ מ"מ באתרא דנהיגי לאוכלו מב"ע כראוי לו ולא אמרינן בעלה דעתו וראיה לזה מעירובין (דף כת) דחנא חזיז אין מערבין ופריך מרב דאמר כשות וחזיז מערבין ומב"ע בפה"א ומשני דרב מיירי בגנוניתא ומסיק דעל חזיז מברך שהכל משום דלא נגמר פריו ודרב בגנוניתא כיון דאדעתא דשתח נטעי להו הו"ל כגמר פרי ע"ש בתוס'. ועכ״ל דחזיז דדברא אינו ראוי כ"כ לאכילה כדמקשה הש"ס שם ובבל הוי רובא דעלמא דאל"כ למה אין מערבין בו הלא כפניות אף דלא נקרא פירי כיון דראוי למותקו ניקח בכסף מעשר וא"כ אם חזיז ראוי לאכילה גם הוא ניקח בכסף מעשר וכ"ש דחזי לעירוב אף דלא נגמר פריו כדאי' בעירובין (דף כו) מאן דמתני אמעשר כ"ש אעירוב עיין בתוס' שם וא"כ תיפוק ליה בלא"ה דמברך שהכל משום דלא חזי כ"כ לאכילה מוכח מזה דמהני אחשבי' לגוף הפרי, לז"א הטעם משום דלא נגמר פריו. והא דאמר הש"ס פסחים (דף מד) בכותח אי דקשריף בעלה דעתו שאני התם דאזוקי מזיק כדאי' בריש פ' א"ע דמטמטם הלב כו'. וע"ע בתוס' עירובין שם ד"ה ובבל דמשמע דעכ"פ בעינן ראוי לכמה אנשים וכ"מ באו"ח (סי' ר"ד סי"א) בורד שעיקרו בא להריח כדאי' (בסי' רי"ו) כשרקחו מב"ע בפה"א וכתב הכלבו הטעם משום דאינו עיקר פירי משמע אי היה הורד עיקר פרי הי' מברך בפה"ע אף דלא מיקרי אוכל בלי ריקוח הי' מהני אחשבי' לברכתו. וכן בשקדים המרים גדולים שמיתקן פסק התר"י והרא"ש דמב"ע בפה"ע אף דלמעשר פסקינן זה וזה לפטור משום דאינו ראוי חיין הו"ל כעור ששלקו כדאי' בעירובין שם רק לברכה מהני אחשבי'. ולפ"ז נקיט האי כללא דבדבר שהוא עיקר פריו הן בעוד לא גדל כל צרכו כמו שקדים המרי' בקטנותן והן כשגדלו ותיקנו שיהא ראוי לאכילה מהני לבפה"ע. ודבר שאינו עיקר פרי העץ כחמרות וקפריסין מהני לבפה"א ובקורא לא מהני אחשביה לפי שסופו להקשות ולא נטעי ע"ד כן אבל בדבר שתחלתו וסופו אוכל לא בעינן נטעו ע"ד כן דעיקר טעמא דקורא משום דסופו להקשות ויצא מכלל אוכל רק דפריך מצנון ומתרץ דזה לא נטעי ע"ד כן. ולפ"ז בקטניות לחים הגדלים בשדות אף דסופו להתייבש ולירד מברכת בפה"א דאז טובים מבושלים יותר מחיין ולא נטעי ע"ד לאכול חיים בלחותם מ״מ מברך כשהם לחים בפה"א כיון שתחלתן וסופן אוכל לא בעינן נטעי ע"ד כן ודלא כיש מי שמחלק בזה בין קטניות השדה או דגנוניתא ועיין לקמן מזה וכ"ז ברור. (ה) עוד באתי לברר כלל אחד דאף למאי דאסיקנא לעיל דדבר דלטעמא עביד לא מיקרי אוכל מ"מ דבר העשוי לטבל בו מקרי שפיר אוכל. וראי' לזה מדאי' בנדה שם בשבת דלא לקדרה עשוי' רק לכמך עשוי' מטמא טומאת אוכלין ופירש"י לכמך לכותח לטבל בו אוכל וכותח לא בא רק לטבל כדאי' בפסחים (דף כח ע"ב ובדף מ"ד) שם והטעם בזה כיון דאינו עשוי ליתן בקדרה רק לעשות בפ"ע חשיבא ולא בטל לתבשיל ומקרי שפיר אוכל. ועוד ראי' לזה מפסחים (דף לע) דאי' שם דמרור השנוין במשנתינו ניקח בכסף מעשר ובמשנה חשיב תמכא שהוא תריין ואנן סהדי דאינו נזרע למאכל רק לטבל וניקח בכסף מעשר אף דפלפלין אינו ניקח בכסף מעשר משום דרק לטעמיה עבידא אלא ודאי דיש לחלק כדכתיבנא. ומה יפה בה ליישב קו' תוס' עירובין (דף כח ע"ב) זרע גרגיר למאי חזי אר"י ראשונים שלא היו להם פלפלין שוחקין אותו ומטבילין בו את הצלי והקשו דנימא מט"ז דגם פלפלין חייב במעשר ע"ש גודל החץ. ולמש"כ אין כאן קושיא כלל דה"פ ראשונים שלא היו להם פלפלין במה להטעים הקדרה ולא הי' מאכלם ערב להם לקחו זרע גרגיר ושוחקין אותו להטביל בו את הצלי ודבר העשוי להטביל בו מיקרי שפיר אוכל וחייב במעשר. ופ"ז גם בתריין ראוי לב"ע בפה"א רק דא"א דאי בפ"ע אזוקי מזיק ואי ע"י ד"א הו"ל ד"א עיקר ופוטר הטפל כקו' הש"ס בשמן זית אבל היכא דעיגנו בדבש ועשאו אוכל ומכ"ש כשאוכל אותו לרפואה הו"ל כשמן ע"י אניגרון ועדיף מינה ומב"ע בפה"א וז"ב. וכן בצלים דמקרי אוכל היכא, דאוכל בדרך דלא יזיק כגון בשומן ומלח מב"ע בפה"א. וכן ראוי למי שלוקח בצל לכרפס להשהות מעט במי מלח ולברך עליו בפה"א ויש מדקדקים ליקח עלי בצלים קטנים שלדעתם ע"ז ראוי יותר לברך עליו בפה"א וקורא אני בזה שמים מר למחוק דאמרינן בעירובין דעלי בצלים אין מערבין עליהם היכא דלא איבצל זירתא דמזיק גם ללפת בו פת ואף אם נאמר דנשתנה הטבעים מ"מ למה יכניס בזה כיון דפסק כן בא"ח (סי' שפיו) דאין מערבין בו וא"כ בצל ישן עדיף ועיין בכ"ז:

רש"י ד"ה משיוציאו את הפרי. וכ"מ בפסחים (דף נב ע"ב) דבעי דנחית לפרי ורש"י פי' שם משיוציאו תחלת העלין בימי ניסן. ולכאו' דמיתי דע"ס הוא וצ"ל תחלת העלייה ור"ל הכרת הפרי. אך בר"מ ור"ש בפי' המשנה לא משמע כן וצ"ע:

תוס' ד"ה קליפי אגוזים כו' מכאן כו' וכ"כ הרא"ש (א) כל הבאים אחריהם הקשו ע"ד הא הגרעינים מאת העפל איתרבו כמו שומר וכמו דאינו מברך על השומר בפה"ע כ"ה בגרעינים. עיי' ברשב"א ופ"ח וצל"ח