ברכת ראש ברכות עו

מעירובין (דף כח ע"ב) בקור דניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלין וכמו שאבאר. והנה כי כן למאי דאמרינן בנדה (דף צא ע"ב) בפלוגתא דר"ע ור' יוחנן בן נורי דנמנו וגמרו שאין פלפלין מטמא טומאת אוכלין ואינו ניקח בכסף מעשר דלא מקרי פרי מאכל רק לטעמא עבידי א"כ ה"ה אינו ראוי לברכת בפה"ע. ולכאורה י"ל דבנדה שם מיירי ביבשתא אבל רטיבא עומד לאכילה וחייב בערלה ומעשר ומטמא טומאת אוכלין וביבשתא פטור וכדמצינו בשקדים המרים דחייב בקטנים ופטור בגדולים במעשרות (פ"א מ"ד) אח"ז מצאתי כן בתוס' יומא (דף פא) ד"ה ללמדך שתי' כן. אך אחר העיון נ"ל דז"א. ולפי שהוא נגד התוס' יש להאריך קצת ולבור כ"ז דאם ביבשא יצא מתורת אוכל גם ברעיבא אינו מטמא טומאת אוכלין דאיתא בפ"ג דעוקצין ומייתי לה בעירובין (דף כח ע"ב) קור ניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלין והק' התוס' שם מנדה (דף נא) דפריך גבי קושע אי ניקח בכסף מעשר ליטמא טומאת אוכלין דהא חזינן בע"א דכל דבר דמשוי' ליה אוכל אפי' עור ששלקו וקור יבש שעיגנו דמטמא ע"א ולמה יגרע בקור רך. ותירצו דשאני קור כיין שסופו להקשות ולא יהא עליו שם אוכל ולא נטעי אדעתא דקורא ומ"מ ניקח בכסף מעשר כיון דהשתא הוא רך והוה פרי מפרי אע"ג דלא הוי אוכל וא"כ גם פלפלין כיון דסופו להקשות ולא הו"ל שם אוכל גם ברך לא יטמא טומאת אוכלין. ואי"ל דקור מיירי ביבש ולהכי אימ"ט ע"א דמחוסר מעשה גדול וניקח בכסף מעשר כמו בהמה חיה דניקח בכ"מ כדמשמע מתוס' נדה שם ובר"ש פ"ג דעוקצין. דז"א דע"כ גם ברך איירי דהא ת"ק שם ס"ל דמברך בפה"א. ועכצ"ל כמ"ש בתוס' עירובין אף דעכשיו הוא רך כיון דסופו להקשות לא מיקרי אוכל. וכן ס"ל בתוס' נדה רק דכיוונו לתרץ דמה איכפת לן בסופו להקשות נימא גם בקור יבש דמטמא טומאת אוכלין כיון דראוי לבשלן. עז"כ דמחוסר מעשה גדול ולעולם גם ברך מיירי וכמ"ש. וכ"מ ממש"כ הר"מ (פ״ג מהל' מע"ש די"א) דמע"ש צריך להוציא בדבר שדרכו ליאכל וקור יבש אינו עומד לשליקה דכעץ הוא ולא דמי לבהמה חיה דעומד לכך ולא עדיף מלולבי זרדין דאינו ניקח עד שימתקו. ואי"ל משום דבקור יש סברא ג"כ דלא נטעי ע"ד כן כדמסיק בתוס' עירובין שם משא"כ בפלפלין. דזה אינו חדא דגם פלפלין לא נטעי ע"ד כן כמשכ"ל בשם הרשב"א ועוד דע"א אינו תלוי בלא נטעי דאעו כ"ד דחשיב בעוקצין שם דמטע"א נטעי ע"ד כן הא לא בעינן רק שיהא ראוי לאכול והא ראיה דהת"ק דס"ל דמברך בפה"א לאו ס"ל דהא דלא נטעי מגרע שם אוכל מינה ועיקר טעמיה דקור משום דסופי להקשות. והא דמסקו שם ולא נטעי הוא להטעים תירוצם במה דהקשו מ"ש בקור דמחלק בין טומאת אוכלין לניקח בכסף מעשר ושם בנדה גבי קושט אין חילוק לפי דשם נוטעים ע"ד כן להטעים המאכל ושם אחד הוא לעע"א ולמע"ש משא"כ בקור כיון דלא נטעי אדעתא דקור יש חילוק אבל עיקר התירוץ בקור דלא מיקרי אוכל הוא כיון דסופו להקשות ויהיה כעץ דאימ"ט טומאת אוכלין גם כשהוא רך אינו מטמא משא"כ בכסף מעשר אזלינן בתר השתא דמיקרי פרי או כמ"ש תוס' נדה דגם קור יבש ניקח בכסף מעשר דלא גרע מבהמה חיה ע"ש. אבל שם בקושט פריך הש"ס שם שפיר כיון דניקח בכסף מעשר אף ביבש מטעם דדבר דלטעמא עבידי מיקרי אוכל גם לענין טומאת אוכלין יחשב אוכל וז"ב. (ב) עוד יש ראיה יותר גלויה דלמעשר אזלינן בתר סופו מהא דתנן בפ"א דמעשרות שקדים המרים קטנים חייבים וגדולים פטורים ובמתוקין איפכא ואמרינן בעירובין (דף כח) הורה ר' חנינא זה וזה לפטור ופי' כל המפרשים דזה וזה ר"ל בשקדים המרים בין קטנים או גדולים פטורין וכ"ה ברמב"ם (פ"א מהמ"ע) ופי' רש"י קטנים דלא גמר פריו וגדולים דלאו אוכלא, ונ"ל מש"כ בקטנים דלא גמר פריו אינו ר"ל דלא הגיע לעונת המעשרות דאין ראוי להזריע דבזה לא היה פליג הת"ק דפשיטא דפטורין ובאמת שיעור אחר נאמר בזה כמ"ש הר"מ (בפ"ב מה"ש) השקדים המתוקים משיתפרש קליפתן והמרים פטורין לעולם משמע אף שהגיעו לעונת המעשרות פטורין אלא ה"ע כמ"ש הר"מ (פ"א מהל' מעשר ד"ע) לפי שאינן אוכל והיינו לפי ששנינו שם כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל חייב במעשר ובהכי פליגי ח"ק ס"ל כיון דבגדולתן הם מרים א"כ עיקר פריו הוא בקטנותם כשהם מתוקים ואז חייבים במעשרות ואח"כ מיחשב לעץ ובמתוקים להיפך דעיקר אוכל הוא בגדולתם כשיתמתקו ור' חנינא הורה כמ"ד זה וזה לפעור והיינו במרים וה"ע כיון דלא גדלו כל צרכם וכשיוגמר הפרי יצאו מתורת אוכל גם בקטנותם פטורים וא"כ הדברים ק"ו מה שקדים המרים דנטעי אינשי לאכול בקטנותם כמ"ש בה"ג וברא"ש אמרינן בזה כיון שיגדלו יצאו מתורת אוכל פטורין גם בקטנותם לר' חנינא כ"ש בפלפלין דעיקר הנטיעה לתבלין אתי ובזה אינו קרוי אוכל אף כשהם רכים דחזי קצת לאכילה אינו חייב במעשר ואימ"ע טומאת אוכלין וה"ה לערלה לא מקרי עץ מאכל. (ג) ואף גם זאת יש להוכיח דלא נטעי אינשי אדעתא למיכל ברטיבי ולא מיקרי אוכל מהא דתנא בנדה (דף נא) דפלפלין דאימ"ע ע"א ואינו ניקח בכסף מעשר ולפי מש"כ דאימ"ט ס"א אף ברטיבא דאזלינן בתר סופו יגיד עליו ריעו דגם דאינו ניקח בכסף מעשר מיירי ג"כ ברטיבא. וכן הרמב"ם סתם בזה וא"כ לפ"ד תוס' עירובין שכ"ל דלענין ליקח בכ"מ אזלינן בתר השתא דמקרי פרי מפרי כמו בקורא והכא אינו ניקח בכ"מ צ"ל דגם ברטיבא לא מיקרי אוכל ופרי דעיקרו לתבל בא ואף אם ירצה בע"ד לחלוק דהא דאמר בנדה דאינו ניקח בכ״מ מיירי ביבשים רק לענין טומאת אוכלין תלוי בזה דקיי"ל בשקדים המרים דאזלינן בתר סופו ה"ה בזה מ"מ נ"ל להכריע מברייתא גופיה דאף ברטיבא עיקרו לתבלין בא. דהנה קשה טובא במה דהקשה מברייתא לרבא דסבר דפלפל לא מיקרי אוכל לישני דהא דחייב בערלה דסובר כס"ד דש"ס בנדה שם דדבר דלטעמא עבידי מקרי פרי. עוד הקשה הרשב"א מנ"ל דהוא פלפלין אימא אתרוג ומה שתירץ דזה פשיטא אינו מספיק דגם מה דמשני ברטיבא לא הוה רבותא כ"כ דהא סתם משנה ר"מ וס"ל (במעשרות פ"א) דשקדים המרים קטנים חייבים אף דלא חזי בגדולתן. גם הא דמסיק ללמדך כו' צ"ב מאי בעי בזה. וליישב כל זה נ"ל דזה פשוט להש"ס דדבר דלתבל בא לא מקרי פרי מאכל דלהכי ס"ל לר"ע בנדה שם דאין מטמא טומאת אוכלין רק ליקח בכסף מעשר שרי דס"ל כיון דחזי ע"י שלוקה לאכילה כדאיתא בתוס' שם ור' יוחנן בן נורי פליג בזה כיון דאינו עומד לכך. והא דקור ניקח מיירי בקור רך כמש"ל וכן יתפרש הברייתא היה ר' מאיר אומר ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שעץ מאכל הוא ר"ל כיון דלא אסר הכתוב אלא הפרי ולא העץ משמע שלא אסר הכתוב אלא מידי דמאכל ומה ת"ל עץ מאכל להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה דלדבר שהפרי בא גם העץ ראוי לכך ואיזה זה פלפלין דגם העץ ראוי לתבל בחריפותו והו"א דבזה לא חילק הפרי מהעץ ואינו חייב בערלה כתב רחמנא עץ מאכל שגם בזה שהעץ שוה למאכל אעפ"כ וערלתם את פריו. וצ"ל משום דהפרי חזי קצת לאכילה חלוק אף דעיקרו בא לתבל כמו העץ וא"כ לק"מ מאתרוג ומסיק מנ"ל לומר דלתבל מלתא הוא דהו"א דניזל בתרה להשוות העץ להפרי דאיצטריך קרא לרבויי עז"א ללמדך כו'. ור"ל מדמצינו דאשתבח ביה קרא דגם תבלין לא חסרה שנאמר ארץ אשר לא במסכנות תאכל גו' ר״ל שלא