ברכת ראש ברכות עה

מפול הלבן פירי מיקרי לב"ע בפה"א אף דאינו ראוי כ"כ לאכילה. והא דה"ר מקפריסין הוא דלא נימא דלא שייך לברך בפה"א ע"ד דגידולו מן האילן אלא בפה"ע או שהכל ע"ז הביא ראי' מעלין וקפריסין דמב"ע בפה"א משום דאינו עיקר פרי וה"ה כבוסר פחות מפוה"ל. (ב) והב"י (בסי' ר"ב) סתם כהרא"ש והוסיף בזה ובלבד שלא יהא מר או עפוץ ביותר דאז אימב"ע כלל. ונ"ל דכתב זה ליישב על מה שלא הוציא הרא"ש מהכלל חרוב וזית דשיעור אחר אית בהו כב"ה שם לז"כ הך ובלבד כו' וזהו עפ"י מש"כ הב"י בבדק הבית דאין לומוד משביעית דחרובים הוא מר גם משישרשו ור"ל לפי דבלא"ה לברכה בעי שיהא ראוי לאכול עכ"פ ע"פ ה חק ובלא"ה אזיקי מזיק ממילא שמעינן דחרוב וזית בעי שיהא עכ"פ גדול קצת. ובזה ארווח לן ליישב מש"כ המ"א (שם סק"ה) ואם מתקן ע"י האור מברך שהכל מנ"ל הא כיון דמקרי פרי משיוציאו אף דאי"ר לאכול מ"מ כשמתקן ראוי לב"ע ברכה הראויה לו כמו שקשים המרים בס"ה שם. ולמ"ש א"ש דמוכח זה מהב"י מדכתב הך ובלבד כו' ליישב על מה דהשמיט הרא"ש חרוב וזית א"כ מוכח כשהן עפוצים ביותר לא מקרי פרי אף כשמתקן דאל"כ עדיין קשה דנ"מ בחרוב וזית כשמתקן וצריכין אנו לידע מתי יתחיל לקרוא בשם פרי וא"ש. והבאר הגולה לא ראה ספר בה"ב וציין על הך ובלבד כו' רמב"ם וכולם תמהו דלא נזכר זה ברמב"ם גם לא ציין המראה מקום. והנ"ל בכוונתו דס"ל דהך ובלבד שכתב הב"י הוא ליישב ג"כ דעת רמב"ם לפי דלכאורה מוכח דהר"מ פליג על הרא"ש וס"ל דלא יליף ברכה משביעית וערלה מדכתב בפירושו לקמן (דף מ') דנובלות הם הפירות שנפלו מהאילן פגים קודם שיתבשלו וכ"כ בחיבורו (פ"ח מה"ב) והנובלות שהן פגים מב"ע שהכל ומבואר בפיהמ"ש דשם פגים הוא כלל לכל הפירות שהם חמוצים בקענותן עיין בפי' פ"ד דשביעית מ"ז יעוש"ה ותראה שכ"ה. וכן ס"ל להר"מ בפי' לעוקצין דשם בוסר אף דעיקרו הוא לענבים שלא נתבשל הוא שם מושאל ג"כ לשאר פירות הגדל קצת ע"ש. הרי דס"ל להר"מ דעל פגים יברך שהכל וזהו פי' דבושלי כומרי כמ"ש בסוגיא שם לזה ס"ל לבאר הגולה דהר"מ איירי בפנים שהם עפוצים ביותר. ומש"כ הב"י דאינו מב"ע כלל והר"מ כתב לב"ע שהכל. היינו דהר"מ לשי' דסובר בשמן זית וחומץ אף דמזיק מברך שהכל והב"י לשי' דס"ל בש"ז וחומץ כדעת הרא"ש דאינו מב"ע כלל ה"ה כשהם עפוצים ביותר דהו"ל כחרבות לגוף דאימ"ב עליו כלל מ"מ משכ"ל בדעת הב"י הוא לאמתו ודלא כבאהג"ו. (ד) ועתה אשובה ואראה אם דעת הרא"ש מוסכם. דלכאורה יראה דהר"מ פליג כמש"ל דס"ל דמברך על פגים שהכל ומשמע דאיירי בראוי לאכול ע"י הדחק מדתנן בעוקצין דמטמא ע"א. ועי' פיהמ"ש שביעית (פ"ד מ"ז) הפגים משיזריחו אוכל מהם בשדה דדרך לאכול פירות פגים במקרה אמנם נראה דהר"מ כיוון לד"א דלזה נקט והנובלות שהן פגים. גם בפי' בהא דנובלות שנפלו פגים קודם שיתבשל והוא פי' של בושלי כומרא וא"כ מאי קאמר בשלמא למ"ד בושלי כומרא היינו דקרי ליה מין קללה אלא למ"ד תמרי דזיקי מאי מין קללה ואי בושלי כומרא היינו פגים מאי קללה איכא הא כל הפירות דרך גידולם כן הוא, ואי"ל דהנשירה הוה קללה א"כ תמרי דזיקי כ"ש דהוא קללה שנופל בעת הבישול. ולזה נ"ל דהר"מ לא כיוון להני פגים דפ"ד דשביעית דהתם הוה פרי אוכל רק דאינו עושה מהם גורן לכונסן לבית עד שיתבשל היטב אבל במשנה דתנא בלשון נובלות זהו לשון בלה כמי והעלה נבל ור"ל דכן דרך הפרות בעודן פגים מתקלקלים הרבה ובלוי ונופל מהאילן דאין להם כח להתבשל ולזה קרי ליה מין קללה. ולז"כ הר"מ נובלות שנפלו פגים המתקלקל ונופל וה"ה בתלשן בידים רק לשון נובלות דייק וכצ"ל בהתר"י שפי' נובלות פירות שנפלו קודם בישולן וכהר"מ ואח"כ כתב י"מ דל"ק אלא אחומץ ונובלות בלבד שהיו טובים מתחלה ונפסדו אבל כו' ע"ש ולפ"ז בפירות פגים הגדלים כדרכם לא איירי הר"מ. וי"ל דס"ל דמב"ע בפה"ע ובפרט הפגים המבואר בפ"ד דשביעית דנאכלין בשדה מיקרי לאכלה ולא להפסד אך בפנים שאינן נאכלים רק ע"י הדחק דדעת ב"י דמב"ע בפה"ע ד"ז מורח ר"מ לא למדנו רק מדעת הרא"ש דס״ל דאחשביה מלתא הוא באוכל גוף הפרי כמש"ל בסוגיא דשמן זית. ואל תקשה מהא דאיתא בעי ובין (דף כח) בחזיז דדברא אינו מב"ע בפה"א משום דלא נגמר פריו דהתם הוא לא נגמר פריו כלל דנטעי להו לתבואה והתבן נזרק והוא אוכלם בעודם שחת משא"כ בפירות אף דהם חמוצים עדיין לא יוגרע ברכתו וראיה דבשביעית אסור לאכול מתבואה שלא הביאו ש יש ובפירות מותר לאכול בשדה ש"מ דשם פרי עליהן. אחר כך ראיתי בנ"א כלל נ"א אות ז') שהשיג על הב"י והאריך לבאר דברכה ילפינן ממעשרות ולא משביעית ועיקר יסודתו דהרי בשביעית גופיה אסור לאכול עד שיגיע לעונת המעשר והא דמשיוציאו הוא רק לזה דאסור לקצוץ ע"ש. ואינו ראי' כלל דשם ה"ע דבעינן שיאכל על צד העילוי יותר כמנהג ב"א ופי' הר"מ פ"ד דשביעית דלמדו מדכתיב תאכלו את תבואתה ושם תבואה אינו נקרא עד שיגיע לעונת המעשר וכדכתב הר"מ פ"ע מה' מע"ש בפירות רבעי דג"כ אין נפדין קודם לזה מדכתיב ביה להוסיף לכם תבואתו ויליף ממעשר דכתיב ביה תבואת זרעך ומקודם לכן להפסד קרי ליה ומ"מ משיוציאו פרי קרינן ואסור בערלה ושביעית. וראיה לזה דהא חטים פרי גמור הוא לב"ע בפה"א ואפ"ה אסור בשביעית ותרומה לכוס חיין וכ"ז מטעם דבעינן שיאכל ע"צ העילוי כדרך ב"א. ולכן גם בשביעית רשאי לאכול במקרה כדרך שב"א רגילים לאכול במקרה כדתנן פ"ד דשביעית אף שלא הגיע לעונת המעשר. והא דכתב הר"ש (פ"ג דערלה) מהירושלמי דפנים ובוסר מותרים ברבעי משום פרי אתה פודה ולא פגים ובוסר לא משום דפנים ובוסר לא מקרי פרי רק דברבעי יליף קדש קדש ממעשר דבעי פרי גמור אבל בעלמא מקרי פרי. ועוד הארכתי בביטול דבריו בפי' להרא"ש בשקדים המרים חייב בערלה משיוציאו דזה אינו דמבואר למסקנא שם דגם ערלה יליף ממעשר לשקדים כדס"ל למתני' גם במעשר שקדים המרים קטנים חייבין. אך למאי דס"ל במעשר זו"ז לפטור ה"ה בערלה רק די"ל למסקנת הרא"ש דלברכה אחשבי' מילתא היא אולי גם לערלה כן הוא דמקרי פרי כיון דנטעי עד"כ רק במעשר טעם אחר הוא דאזלינן בתר סופו כדתנן בפ"א דמעשר אבל פלפלין דלא נטעי עד"כ פשיטא דלערלה ולמעשר לא מקרי פירי וכמ"ש לקמן. ומש"כ נ"ל צלול וברור וע"ע לקמן (דף מ' ע"ב) בסוגיא דנובלות מש"ש:

שם לא קשיא הא ברטיבא הא ביבשתא. (א) דעת הרי"ף ורמב"ם דבפלפלים רטיבתא מברך בפה"א. והבאים אחריהם תמהו דבש"ס משמע דמב"ע בפה"ע כמו שהוא חשוב פרי לערלה עי' בתר"י ורא"ש והב"י (סי' ר"ב) כתב בשם הרשב"א דטעמם משום דלא נטעי ע"ד לאכול ברטיבא. ויש לעיין מנ"ל זה וגם ביארתי בחי' דבפרי עצמו לא אמרינן ביה לא נטעי ע"ד כן אר"ל. ומקום הניחו לי רבותינו לתרץ מילתא בקושעא להכריח מש"ס כשיטתם ולאוקמי ברייתא דפלפלין לבר מהלכתא. וכיה"ז דהנה חזינן בסוגיין דמדמי ברכה לערלה ומעשר וגם ערלה ומעשר להדדי דכל שאינו נקרא פרי למעשר כגון קפריסין גם לערלה אינו חשוב פרי ומותר וא"כ אם נאמר דפלפלין מקרי פני לענין ערלה ה"ה למעשר וכן מטמא טומאת אוכלין וכמו ששנינו בנדה (דף נ') כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין וכ"ש דניקת בכסף מעשר וראיה