ברכת ראש ברכות עג

טהורין בט"י דג"ז מה"ת. עוד הקשו בסיפא דקלופין מה חיבור שייך בהו. ומסיק הר"ש דלאו לענין חיבור מיתני רק ה"ט דכשהן בקליפתן לאו תורת אוכל עליהם. וכ"כ הר"מ שם בפיהמ"ש. ובהשקפה ראשונה תמהתי על קושייתם מהא דאי' במנחות שם דהקשה הש"ס ליצטרף הקליפה משום שומר ומשני הא ביבשים פרש"י דיבשים לא הוי שומר דמיפרכי ולפ"ז י"ל דגם המשנה דע"י ביבשים איירי. אח"כ ראיתי בתוס' חדשים שם שהקשה כן דנעלם מהם סוגיא דמנחות וזה ל"נ להכתב. אך רצה עוד לתרץ דע"כ מיירי בלחה דאי ביבשה אמאי ס"ל לחכמים דטמא בכה"ט הא קליפה מפסקת והביא ראי' מרש"י ע"ש ולא דק דרש"י איירי לצרוף אהדדי ולא לענין חיבור אבל התם במשנה דט"י אן דלא הוי שומר מיטמא משום חיבור בנגע בקליפה כאלו נגע באוכל. וראי' מהר"ש שהקשה מהא דמרבה שומר מאשר יזרע ולא הקשה מיניה וביה אם לא הוי שומר אמאי טמאו באב הטומאה ועכצ"ל דחיבור שאני רק דהקשה אף דקליפה אינו ראוי להיות חיבור מ"מ לא גרע מקליפת המוץ דמרבה הכתוב להביא טומאה מטעם שומר. עו"ק לפי' הר"ש שם דשעורה שאינה קלופה מדרבנן מטמא באב הטומאה מאי מקשה בש"ס מנחות מהא דמרבה שומר דשעורים לישני דהברייתא שם דתנא באינם קלופות אימצ"ע קמ"ל דהקליפה אינו ראוי מה"ת ואימצ"ט אפי' בטבול יום. עו"ק קו' הרא"ש על פי' הר"ש והר"מ דלמה יעכב הקליפה שעליו שלא יטמא אטו ביצה בקליפתה לא מקבל טומאה. והנ"ל ברור דממשנה דע"י הוא חיליה דהרמב"ם דפי' במנחות שם היפך מפרש"י הא ביבשים מצטרף ובלחים אימצ"ט עיין בר"מ (פ"ה מהט"א די"ב) ופי' הכ"מ שם דרבינו סובר דיבשות דרך ב"א להוציא לזריעה הוי שומר ולא בלחים ואין טעם זה מספיק דגם לחים מוציא לזריעה כדמוכח מפרש"י וגם לחים יותר ראוי לאכילה. ול"נ דה"ט לפי דק"ל במשנה דט"י קו' הר"ש וקו' הרא"ש הנ"ל למה יגרע מביצה בקליפתה. וגם הו"ל לפלוגי בין לחים ליבשים בהי איקרי שומר. להכי פי' בע"א דהשעורים גופי' כ"ז שלא קלפן ותיקנן למאכל אדם לאו אוכל אדם אקרי כדאי' בריש פסחים בשעורים נעשו יפות זיל ובשר לסוסים וחמורים. וכ"ה בתוס' מנחות (דף עב) לכן אינו מיטמא לר"מ ולרבנן מיטמא באב הטומאה מדרבנן כפי' הר"ש או י"ל כיון דראוי לתקנו למאכל אדם טמא בכל הטומאות ולזה ל"ק קו' הנ"ל מאי שנא מביצה דזה הוא אוכל אדם עמש ולקלוף עומד אבל שעורים עיקרו למאכל בהמה וזה אשמועינן בסיפא היכא דקלפו סתמא למאכל אדם נעשה וטמא אף בע"י. עוד ראיה דשעורים לאכילת אדם אינו אלא בקלוף ממשנה דמעשרות פ"ד הובא בביצה (דף יג) המקלף שעורים כו' ובתוס' שם דמיירי שנתלש כבר משבלים ועדיין הם בקליפתן החיצונה ובחטים נקט המולל מלילות דמיירי משבלים. והא דאי' בש"ס שם גבי חטים וכן לשבת קאי על הניפוח מיד ליד דמותר יעוש"ה מבואר דשעורים לקלוף עומד ולא חטים והך קליפה מיירי בסמוך לאוכל ולפ"ז לא איירי המשנה מדין שומר אלא אשמועינן איזה מקרי אוכל אדם דומיא דאינך דחשיב שם הקצת כו', והנה לפי' הר"ש דמדרבנן גזרו בשעורים שאינם קלופות באב הטומאה ודאי דגם לענין חדש ומע"ש אין לוקין עליו. ודעת הר"מ דהביא דרשא דקרא אשר יזרע בשעורה בקליפתה (בפ"ה מהט"א ד"ד) לכאו' מורין דס"ל דזה מה"ת. ועו"כ (בפ"ז ד"ח) שם ועוד הקילו בט"י שיש אוכלין שהן מיוחדין לאדם וטמאין בכל הטומאות וטהורין בע"י ואלו הן השעורה בקליפתה כו' מ"מ נ"ל דה"ט דהקילו כיון דלא מקרי אוכל אדם עד שנתקן רק כיון שמיוחד, להיות נתקן לאדם טמא בכה"ט א"כ ה"ה דלא לקי עלה כ"ז שלא נתקן דהו"ל שלא כדרך אכילתן. ועפ"ז יתפרש הסוגיא דמנחות דהא קמ"ל התבואה וקמחין דומיא דבצקות דבעינן אוכלא בעיניה בין לענין מע"ש או לטומאת אוכלין דאם מעורב עם הקליפה לא מקרי אוכל ולא לקי עלה ואינו מטמא טומאת אוכלין ה"ה בתבואה וקמחין בעי אוכלא, בעיניה דאל"ה לא מיקרי א כל [וזה דלא כפרש"י דאקליפה קאי). וה"ר מדתניא סתמא שעורה קלופה מצטרפת זע"ז ובשאינם קלופות אימצ"ט משמע דדין אוכל אחי לאשמועינן איזה מקרי אוכל להצטרף. ומקשה מהא דמרבה שומר לשעורים ש"מ דמקרי אוכל. ומתרץ הא בלחות הא ביבשות. ולדעת הר"מ ה"פ בלחות לא מקרי אוכל דמחוסר לייבש ולקלוף והא ביבשים עומד יותר לקלוף כ"ז שירצה והו"ל שם שומר. ולהכי אינו מפרש כפרש"י דיבשים לא מיקרי שומר דמיפרך דהא לפירושו דבאינו קלופות אינו אוכל אדם ומה חלי זה במיפרך וגם הדעת נותנת דיבשים יותר מיוחד לקלוף מבלחים להכי מפרש בע"א וכמ"ש. וזה נ"ל מדוייק בלשון הר"ם פ"ה (מהט"א די"ב) השעורים בזמן שהם יבשים קליפתן מצטרפת עמהן ובזמן שהם לחים אין מצטרפין והחטה בין לחה בין יבשה קליפתה מצטרפת הרי בשעורים דלחים לא נקט קליפתן אימצ"ט עמהן רק סתם אימצ"ט להורות דגם אוכל שבהם אימצ"ט כלל דל"מ אוכל. ועפ"ז י"ל דהמשנה דע"י ביבשות מיירי דכן הוא לישנא דשעורים כדאיתא ביומא (דף עם) ובפרש"י שם ד"ה חושלא דיבשה בקליפתה הוא דמקרי שעורה וקמ"ל דגם ביבשים לא מיקרי אוכל לר"מ. ולזה דקדק הר"מ (בפ"ו מהט"א ד"ח) יש אוכלין שהן מיוחדין לאדם כו' ר"ל מיוחד להיות נתקן לאדם וזהו היבשים [ואף אי נימא דס"ל גם בלחים טמא כיון דלכי יבשי לאוכל קאי מ"מ כיון דכעת לאו אוכל נינהו ל"ש ביה שומר]. ועד"ז נוכל ליישב גם פי' רבותיו דרש"י שם מקו' רש"י דס"ל דביבשים לא מיקרי אוכל ולא מטעם קליפה יעו"ש תן לחכם כו':

(ד) היוצא מזה דמוכח דעת הר"מ והר"ש דשעורים שאינם קלופות אינם מאכל אדם וגם לפי' רש"י עכ"פ הקליפה אי"ר למאכל. ולפ"ז נ"ל הא דאמר ר' יוחנן ביומא בכוסס שעורים דפטור משום דמזיק איירי שאוכל עם הקליפה דכ"ה שם שעורה כמש"ל להכי הוא מזיק והו"ל כדבר שאי"ר לאכילה כעין שכ' הר"מ (פי"ד מהמ"א ד"י) בין שעירב דבר מר כו' ע"ש. ובקימחא דשערי דכבר הוסר הקליפה לא נקט לישנא דמזיק רק דקשה לקוקייני וחטים אף דבחיין לא הוי אכילה כדאיתא בעירובין (דף כט) ואין מערבין בו מ"מ כיון שהקליפה רכה כחטים לא מקרי מזיק. לפ"ז הוא ראיה ברורה לדעת הרמב"ם בכוסס חטים דמקרי אכילה מדאיתא במנחות דלקי עלה משום חדש ומע"ש ופליאה על הראב"ד דפליג עליה. וליישב דעתו י"ל דס"ל דבא דפליגי רבי ורבנן בירושלמי בכוסס חטה אי משלם את החומש היינו לענין חומש דוקא וה"ט כיון דאוכל חיין דגם לכהן אי"ר לאכול כדאיתא ברפ"ב דמעשר שני ולהכי אין זר מיחייב עלה החומש. עפ"י זה מיושב בפשי' פליאת הצל"ח על הראב"ד אמאי מברך על כסיסת חטים בפה"א. דלמאי שכתבתי לא הוי טעמא דחומש משום מזיק רק משום דדבר שדרכו, מבושל אין נאכל חיין ולא מיקרי אכילה כ"כ אבל לענין ברכה ל"ש זה כמש"ל בסוגיא דפלפלין דדבר שנגמר פריו אף שאין רוב ב"א אוכלים אותן מברך בפה"א כחזיז ואינך וה"ה בחטים. וגם א"ש לפי מש"כ האהעו"ז (בסי' ר"ח) כיון שחטים משתנה ברכתו לעילוי בפת ודייסא לברך המוציא ובמ"מ דיו בחיין לירד לברכת בפה"א אבל בשמן זית דלית ליה עילוי אחרינא ואין משלם את החומש ע"כ ה"ט משים דמזיק. אבל דעת הרמב"ם אינו כן מדלא מפיק ביומא שם אלא כוסס שעורים דמזיק ולזה ק"ל על הכ"מ (בפ"י מה"ת ד"ב) דציין על מש"כ הר"מ דבר שדרכו לאכול כו' לרפ"ב דמע"ש ומשמע דה"ט כמ"ש בדעת הראב"ד מטעם שאי"ר לאכול וזה אינו לדעת הר"מ וחטים