ברכת ראש ברכות עב

דוקא בקמח קליות דמתוס' לא משמע כן ועוד מבואר ברמ"א (סי' ר"ח) דגם קליות אי"ר לאכול ומברכין עליו שהכל. ועוד דבעור מבואר דגם שעורים חיים יברך בפה"א וקשה מש"ז דלעיל. והיה נ"ל לחלק דשאני קימחא דשערי דנאכל למזון ושובע ויותר יפעול הנאת השובע מהזיקו לזה יברך על הנאת שלמים ברכה הראוי לו פה"א וקוד"ש דאשתני שהכל דכן מצינו בחומץ דמשיב הנפש ומקרי אכילה כמ"ש הכ"מ (פ"י מה"ת ד"ז) [וכעי"ז כתב הר"נ הובא בי"ד (סי' ק"ג) לענין נטל"פ] אבל שמ"ז דמזיק אין הנאתו כלום. ובזה מיושב קו' הצל"ח על הראב"ד (פ"י מה"ח) דפוסק בכוסס חטים דתרומה דאינו משלם את החומש דמזיק הוא אף דמב"ע בפה"א. כל זה י"ל לפום רהיטא. ולברר ד"ז לאמתו צריך להקדים השלשה דיעות מחולקים בטעמם ונימוקם. וכה"ז דעת העור וב"י (בסי' ר"ח) לברך על שעורים שלמים בין חי או קליות בפה"א. וכ"מ דעת הרא"ש בפרקון (סי' כ"ה) ואף אם תאמר להעמידו בכוסס חטה י"ל כל המוקדם בפסוק בדבר שברכותיהן שוות כמו חטה לגבי שעורה. וכ"מ עוד מתוס' ורא"ש דכתבו שעורה ותמרים שעורה קודמת ואיירי באכלן שלמים דאלו ע״י דייסא דמברך במ"מ הא דייסא גם לזית קודם וא"כ מוכח דס"ל פה"א דאלו ס"ל שהכל הא פה"ע דתמרים קודם משהכל דמבורר טפי כמש"ש הרא"ש ודעת הראב"ד (פ"י מה"ת) שפסק בכוסס חטה דאינו משלם החומש דהוא מזיק ומ"מ מברכין עליו פרי האדמה א"כ פשיטא דגם בשעורים ס"ל פה"א דמאי שנא. וליישב דעתו מקו' הצל"ח י"ל בתרי אנפי או דס"ל כמש"ל דדבר הנאכל לשובע שאני דצל"ב עליה או דס"ל בשמן זית כהר"מ דיברך שהכל והיינו בנשתנה לגריעותא אבל כשהפרי בעין מב"ע כראוי לו פה"א. וכ"מ דעת הר"מ (בפ"ג מה"ב) שכתב אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך פה"א וכל ה' מינים בכלל דגן וכמ"ש הלח"מ שם ואי"ל דשלוק שאני דאינו מזיק דהא כללם כל ה' מינים ובחטים לכ"ע אף בחיין מברך פה"א. וכ"מ דעת הרשב"א בחי' שחקר בחיטי ושערי בברכה דלאחריהם אם מברך במ"מ. ואם נאמר בחיין שהכל או א"צ ברכה כלל כדעת הרד"א פשי' דאין מב"ע מעין שלש וז"ב. ודעת הכלבו בשם ר"י דמברך בשעורין חיין וקליות שהכל. וכ"כ הרמ"א (בסי' ר"ח) והאהעו"ז תמה עליו כיון דפסק בשמן זית דאימ"ב כלל מנ"ל לחלק דבשעורים מב"ע שהכל. וי"ל כעין שכ"ל דהיכא דהפרי בעינו אף דאין ראוי כ"כ מברך עליו רק בשמן זית דנשתנה לגריעותא דמזיק אין מב"ע. ודעת הרד"א. ואהעו"ז דאינו מברך עליו כלל כמו בש"ז. והא דקימחא דשערי דבעי ברוכי מיירי בקליות דאינו מזיק ולכאור' י"ל דגם דעת התוס' ורא"ש דס"ל בפה"א מיירי בקליות דכ"ה לשון התוס' לקמן (דף מא) כמו תפוחים וקליות אך מפי' התוס' ורא"ש למ"כ רק דכתבו דבקמח סתם צ"ל שלא נטחן כ"כ א"כ גם קימחא דשערי מיירי בכה"ג דאל"כ ל"ק על ר"נ די"ל אולי בקליות מודה דחטי פה"א. אלא ודאי דבחדא גוונא איירי בקמח סולת. וכ"כ הרא"ש בדעת הרי"ף דפלוגתא ר"י ור"נ מיירי בקמח סתם [ובחי' כ"ע די"ל הא דאי' בשבת (דף קע) קוקייני ממאי הוה מקימחא דשערי דחליף עליה ארבעים יום ופירש"י מ' יום משנטחן. וי"ל דמ' יום קאי אדשערי דחליף עליה זמן מ' יום אחר גידולו דנתייבש היטב וכן משמע בפסחים (דף נו ע"א) וקימחא דשערי דלא חלפי עלי' מ' יום. ור"ל שיש בו עדיין לחלוחית דמעלי לדקלא דומי' דאסא דרא שם. ורש"י פי' גם שם דר"ל משנטחן ואינו מובן ע"ש ולזה נקט סתם קימחא דשערי ולא נקט בחליף עליה מ' יום משום דסתם קימחא נעשה משעורים שנתייבש ומוכח מזה דאיירי בקמח סתם ולא בקמח קליות וכפי' הרי"ף. ואולי ס"ל גם הא דשעורים שלמים מזיק הוא מט"ז דקשה לקוקייני והש"ס דנקט קימחא דשערי אורחא דמילתא נקט שאין דרך לכסות שעורים שלמים ולקמן יבואר] הרי לפניך שלשה דיעות במועצות ודעת ואנן מה נענה ולמי מקדושים נפנה. ויגעתי ומצאתי מענה נכונה אשר הניחו לי רבותינו למשכח מרגניתא אליבא דהלכתא, (ב) דאיתא במנחות (דף ע') החטים והשעורים כו' מצטרפין זע"ז ושם בש"ס תנא התבואה והקמחים והבצקות מצטרפין זע"ז למאי הלכתא ומפרש הש"ס לענין חדש וחמץ בפסח ומע"ש אם אכל חוץ לחומה מצטרפין ללקות גם לדין טומאת אוכלין כו' ופירש"י התבואה חטים ממש קודם טחינה ולאו דוקא נקט חטים דכל ה' מינים בכלל תבואה ואדרבה עיקר הרבותא משום שעורים נקט דבעי קלופה כדאי' שם. ועוד דהברייתא אמתניתין קאי דתנן דה' מינים מצטרפים ומפרש הברייתא עלה התבואה כו' ור"ל בין כשהחמשה מינים הם מחבואה דעדיין לא נטחן בין כשהם, קמחים או בצקות מצטרפין זע"ז. אלא דרש"י אשמעינן דלא תפרש התבואה בעודן בשבלים דכן הוא פירוש תבואה בכל מקום וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ג מה"ב) דז"א דבשיבולת לא שייך איסור חדש וחמץ דלאו אוכל הוא רק, דאיירי דמידגן בכרי אחר מירוח. וראיה לזה מדלקי על אכילת מעשר שני חוץ לחומה וקודם מירוח הא לא נגמר מלאכתו למעשר והתם באכלן חיין איירי תבואה או קימחא הרי חזינן דעל כל ה' מינים לוקה משום חדש ואינך ואי איתא דשעורים מזיק ולהכי אינו משלם זר החומש דמפיק ליה מלא יאכל פרע למזיק פשיטא דלא לקי עלה כדאיתא בפסחים פרק כ"ש דכל האיסורים אין לוקין עליהן אלא כדרך אכילתן. וכעי"ז דייק הכ"מ (בפ' י' מה"ח) ראי' לדעת הר"מ דכוסס חטים אינו מזיק מהא דאי' בירושלמי בכוסס חטה דתרומה דלוקה ואם הוא מזיק איך לקי ור"ל כמו שכתבתי. ולפ"ז קשה בשעורים דלכ"ע מזיק כדאי' ביומא איך לקי, ומהתימה על הכ"מ שלא שח עינו בש"ס זו והא התם איירי ביבשים לאחר מירוח. והנ"ל בזה דלפי מה דמסיק שם הש"ס חילוק בין חטה לשעורה דבחטים אף הקליפה מצטרף לטומאת אוכלין ופרש"י שם לפי שהיא דקה ורכה וראוי לאכילה אבל קליפת שעורים אימצ"ע היכא דאינו שומר ביבשים דמפרכי א"כ עיקר החילוק הוא הקליפה ושם איירי בקליפה הסמוך לאוכל כדאי' ברש"י שם בהא דקמ"ל התבואה וקמחין דומיא דבצקות דבעי אוכלא בעיני' לאפוקי קליפת שעורים (קאי על תבואה) וסובין שבקמחין דלאו אוכלא ואין מצטרפין הרי אף סובין שבקמחין לא מקרי אוכל וכדאי' פי"א דתרומות דיוכל להשליך המורסן דתרומה דלא מיקרי אוכל בפ"ע ול"ק מהא דסובן ומורסנן מצטרף לשיעור חלה דשם טעמא דעריסותיכם כתיב ואין דרך להוציא המורסן מהקמח ונאכל יחד כשיאפה אבל הם עצמם לא מיקרי אוכל] לכן כאן דמיירי כשאכלן חי לא מיקרי אוכל בשעורים רק קליפה דחטים הסמוך לאוכל דקה ומצטרף [ועיין בשבת (דף עו ע"ב) ופירש"י שם, סובין הוא הגסה ואין מצטרף להוצאת שבת דלא מיקרי אוכל וע"ע בפי' הגר"א פי"א דתרומות] אבל קליפת המוץ גם בחטים אי"ר לאכילה ומטעם שומר מרבינן לה בחולין (דף קיט) חטה בקליפתה (וצ"ל מש"כ רש"י שם דקליפה הסמוך לאוכל הוא אוכל גמור אחטים קאי ולא אשאר מינים גם הראיה שכתב שם ממלאי איירי בשל חטים]:

(ג) ויותר יבואר דעת הרמב"ם דשעורים שאינם קלופים לא מקרי אוכל כלל מהא דתנן בפ"א דטבול יום השעורה והכוסמת בזמן שאינם קלופים טהורים בכל הטומאות דר"מ וחכ"א טהורין בטבול יום וטמאין בכל הטומאות בזמן שהם קלופים והחטה בין קלופה בין אינו קלופה טמאים גם בטבול יום. והקשו הר"ש, והרא"ש הא מרבינן שעורה בקליפתה מטעם שומר מה"ת אמאי