ברכת ראש ברכות עא

אבל כאן עיקרו הרוב שמן אף דאזלינן בתר הד"א המתקנו נחית דרגא לשהכל. ולפי האמור יצא לנו עיקר ושורש בדיני ברכות היכא דהמין אינו אוכל בפ"ע ומתקנו ע"י ד"א אזלינן בתר הד"א. ולפ"ז במרקחת חריין או פליסניק שמטגנים אותם בדבש כיון דבפ"ע אינו שם אוכל מברך שהכל. ול"ד לאגוז המטוגן בדבש אף דנתקלקל ע"י בישול והדבש מתקנו מ"מ נשאר עליו שם אוכל כבתחלה משא"כ בהנך דלעיל. ולכאו' יש לה"ר מהא דהקשה הש"ס לרבא דאמר דזנגביל אינו אוכל כלל מהא דא"ר האי הומלתא כו' מברך בפה"א הא ש"ה דנטגן בדבש והו"ל אוכל אבל בפ"ע לא אלא ודאי דאי בפ"ע לא מקרי אוכל גם ע"י דבש המתקנו היה ראוי לברך עליו שהכל כעל דבש, ויש לדחות דדייק בע"א דאם לא היה עליו דין אוכל בפ"ע היה מיתסר משום בישולי עכו"ם. אלא ודאי דהוא דבר הנאכל כמו שהוא תי. אח"כ ראיתי בעור (סי' כ"ד) דעתו כמ"ש. אך חביריו חולקים עליו ומבטל דעתו. לזה צריך לחפש דרך אחר ליישב כל הנ"ל דמשמן אין ראי' כיון דכל אחד שם אוכל עליו ואין זה חשוב מזה ונקרא בשם אניגרון להכי אזלינן בתר המכשיר אבל מרקחת עיקרו המרקחת ועל שמו נקרא לכן מברך כשם הפרי. ודמי לשמן ע"י אניגרון לרפואה דניכר שם השמן מברך על השמן. ולכן גם בפלפל וחריין וכי"ב שטיגנו בדבש מברך כעין הפרי. ומש"כ בס' יד אפרים בסי' (ר"ג סק"ד) דמברך על חריין שהכל מטעם דלא נטעי אינשי ע"ד ריקוח רק לטיבול. ז"א וכמ"ש בחי' דל"ש סברא דלא נטעי אלא בצנון דסופו להקשות. וכמו קורא לקמן דהו"ל לגבי' כלא נגמר פריו ונחית דרגא אבל פירי ממש אף דלא נטעי ע"ד כן מ"מ היכא דמתקן ליה ע"י ד"א מב"ע כראוי לו וכמו שמן לרפואה דמברך פרה"ע האם נטעי עד"כ ובחי' כ"ע ועת לקצר:

שם פשיטא מהו דתימא כו'. הא דלא משני דקמ"ל דאימ"ב בורא פרי עץ זית עמש"ל ד"ה והרי שמן. עוד נ"ל בישובו עם מה דעוד קשה די"ל דקמ"ל אף דאישתני במילתי' קאי לאפוקי מדס"ד לקמן. ונ"ל דהאי לישנא דאמר ש"ז מברך עליו בפה"ע לא משמע דבא לשלול ברכה פרטית שאינו קובע ברכה לעצמו רק דקמ"ל דמב"ע בפה"ע ולא יוגרע ברכתו מזה דאשתני. אך אם השינוי לעילוי טפי לכ"ע לא אשתני ברכתו כמ"ש לקמן ופת ויין יוכיחו. ולהכי ל"ק להש"ס לעיל פשיטא רק למאי דמסיק בשותה לרפואה ע"י אניגרון וזה אינו אלא בשמן דאישתני הו"ל שינוי לעילוי טפי ק"ל פשיטא. ותירץ דאדרבה כיון דהשינוי למעליותא הוא רק לרפואה לא ליברך עליו כלל קמ"ל:

שם קמחא דחיטי רב יהודא אמר בפה"א כו'. עיי' בפוסקים שכתבו כללא דהסוגיא דר"י ורב נחמן פליגי באישתני אי מיגרע ברכתו. ובתוס' ק"ל הא אין דרך לאוכלו כלל ואוקמוה בקמח קליות או בנטחן לחתיכות עבה. וכ"ה בתר"י ורא"ש ופסקו כר"י ע"ש. והרי"ף כתב בהאי לישנא ומסתברא כר"נ דלא רגילי אינשי לספויי קימחא וכן קימחא דשערי מברך שהכל. וכולם תמהו ע"ז דממ"נ מאי ס"ל לרי"ף בפי' הש"ס אי מוקי פלוגתייהו בקימחא הראוי לאכילה הו"ל לפסוק כר"י ולחלק בין ראוי לאכילה לשאינו ראוי. ואי מוקי פלוגתייהו באינו ראוי ואפ"ה ס"ל לר"י בפה"א א"כ איך פסק כר"נ מטעם אחר מה דלא ס"ל ר"נ גופי' זה ומה נחכים טפי מר"נ. ורבא גם לפי' הרא"ש דמוקי פסק הרי"ף בקמח סולת שאין ראוי לאכול לא אתי שפיר לשון הרי"ף דלא רגילי אינשי דלשון זה משמע אף בראוי לאכול רק כיון דלא רגילי הו"ל אישתני לגריעותא וכמ"ש לקמן. אך גם ע"ז קשה טובא דאי"ל דמיירי בנשתני לגריעותא דא"כ איך סובר ר"י בפה"א והא ר"י אית ליה לקמן (דף לט) בליפתא דפרמינהו פרימא זוטא בפה"א משום דפרמינהו למתק פי ובשאכלו חי מיירי כפירש"י שם מוכח מזה היכא דמרסק הפרי דק דק עד שאין תואר פרי עליו בעי דנשתנה לעלויא כמש"ש. ועכצ"ל דהך קימחא דחיטי משתנה לעילוי יותר מכוסס חטים שלמים. וכ"מ מדלא משני ליה ר"נ מי דמי התם בש"ז משתני לעילוי וכדאמר הש"ס לעיל רק הכי משני התם כו' הכא אית ליה עילויא אחרינא בפת דזה משמע דגם הכא בקימחא דחיטי הו"ל עילוי רק לפי דאית ליה עילוי אתרינא יותר מזה בפת לא חשיב הכא עילוי דבעי שהעילוי יהיה לדבר שדרכו בכך כפת או תבשיל. וכצ"ל בפי' הש"ס דס"ד קימחא דשערי שהכל הא דחיטי פרי האדמה ליקשי ליה הא גופיה מ"ש דשערי מחיטי דהא עדיין לא ידע הא דקשה לקוקיאני וצ"ל דס"ל דקימחא דחיטי משתנה לעילוי קצת יותר משעורים. ובזה מיושב נמי לשון הש"ס וכי אית ליה עילויא אחרינא לא מברך עלי' בפה"א והאמר ר' זירא כו' למה ליה להאריך הי"ל להקשות מר"ז אר"נ. וגם הי' להמסדר הש"ס להעמיד קו' זו אחר דברי רב נחמן קודם קו' רבא. ולמ"ש א"ש דבל"ז הייתי אומר דר"נ מיירי בקמחא דחיטי דלא אישתני לעילוי א"כ ל"ק מר"ז די"ל ה"ה קימחא דחטי שהכל ונקט קמחא דשערי לרבותא לפי דשמורים חי אזוקי מזיק כדאי' ביומא (דף פא) כמ"ש לקמן וכמה פוסקים ס"ל דאין מב"ע כלל וא"כ משתנה לעילוי אפ"ה מברכין עלי' שהכל כ"ש בקימחא דחיטי דחטים שלמים יפות מנטחן דמברך שהכל אך למה דמשני ר"נ הכא אי"ל עילויא אחרינא מוכח דמיירי בקימחא דחיטי דאישתני לעילוי לזה ק"ל מר"ז דמשמע דחיטי בפה"א דאל"כ לישמעינן חיטי וכ"ש דשערי וז"פ. היוצא מזה דע"כ צ"ל דהש"ס מיירי בקימחא דחיטי דאישתני לעילוי ובזה פליגי ר"י ור"נ דסובר דבעינן השינוי לדבר שעומד לזה. ועפ"ז א"ש לשון הרי"ף שכתב ומסתברא כר"נ דלא רגילי אינשי בהכי ולא כתב בזה"ל והלכתא כר"ן כדרכו תמיד. וה"ט לפי שד"ז תלוי בסברא לפי העת והזמן כיון דבעינן דישתנה לעילוי ובזמן הרי"ף לא רגילי אינשי בקימחא דחיטי אף אם ראוי לאכילה מ"מ כיון דלא רגילי בהכי אין זה שינוי לעילויא וגם ר"י ורבא מודו בזה דמברך שהכל וז"ב כשמש דעת הרי"ף. ולזה פסק הש"ע בסתם דעל קימחא יברך שהכל דכאז כן עתה לא רגילי אינשי בהכי ודבר זה תלוי לפי הזמן וכעין זה כתב הרא"ש בבבא קמא פ"ג (דין י"ב) ד' הרי"ף ע"ש וז"ב:

שם אמר ר' יוחנן שמן זית מברכין עליו בפה"ע אלמא כו'. הא דלא הביא ראיה ממשנתנו ביין דמב"ע אף ברכה פרטית. נ"ל דזה ידע הש"ס היכא דאישתני לעילוי טפי כיין ופת ודאי אינו מגרע ברכתו. והא דמקשה לעיל מיין אשמן משום דס"ד דעילוי דיין אינו רק מיתוק השתיה וכ"ה בשמן דזית אי"ר כ"כ לאכילה שהוא מר ומסיק דנתעלה טפי דסעיד אבל שמן אינו זיין רק דממתיק טפי. ובזה פליגי אמוראי לקמן בפרימא זוטא ע"ש כיון דאי"ל תואר פרי וזש"כ רש"י דאשתני וגרע רואיל כו' ור"ל דהא דחקר הש"ס בשינוי הוא דלא אישתני לעילוי מעליותא ושני דיבורי רש"י דאשתני כו' במלתי' קאי כו' הכל ד"א והך הואיל נמשך למטה הואיל ולא אשתני לעילוי מעליא להכי במלתי' קאי והו"ל ככוסס חטים דמב"ע בפה"א ולא דמי לפת וז"פ:

שם או בלא קימחא דשערי דקשה לקוקייני לא ליבריך קמ"ל כיון כו' (א) הנה לשי' הפוסקים לעיל בשמן זית דמזיק אינו מברך כלל צ"ל דקיד"ש קשה ואינו מזיק. אך קשה מהא דאי' ביומא (דף פא) זר שכסס שעורים דתרומה אינו משלם את החומש דכתיב לא יאכל פרט למזיק ולעיל גמר הש"ס ש"ז מתרומה ולחלק בין שלמים לקמח הוא דוחק דלכאו' יותר ראוי השלמים וראיה מקמחי דחטי דלכ"ע בשלמים מברך בכה"א. גם אי"ל דמיירי