ברכת ראש ברכות ע

ה"ר ממשנתנו דלא תנא חוץ מש"ז כמו ביין. י"ל לפי מה דמפרש לקמן דבשמן אימ"ב כי אם בחושש בגרונו. י"ל דהמשנה סובר כיון דלרפואה אתא לא ליברך עליה כלל כס"ד לקמן להכי הביא מדשמואל דס"ל כיון דאי"ל הנאה בעי ברוכי וס"ל דלא נשתנה ברכתו. ובזה מיושב קושי' העולם על ש"ס דלקמן דפריך פשיטא הא י"ל דקמ"ל דאימ"ב פרי עץ זית. דז"א דלס"ד דלא מסיק אדעתי' הך מ"ד כיון דלרפואה כו' א"כ ממתני' שמיע לה. עוי"ל דממשנתנו אי"ר די"ל דנקט ברכת פה"ג והמוציא לרבותא דאף דהוה שינוי מטבע ברכה וקיי"ל כר"י לקמן (דף מ) כל המשנה כו' קמ"ל דבהני קבעו חכמים מטבע ברכה לעצמן אבל בש"ז דמברך עיקר הברכה רק דס"ל דמוסיף לעילוי גם תיבת זית ויברך בורא פרי עץ זית לא מקרי שינוי מטבע ברכה דגם בכל המינים אם הוסיף שם הפרי בברכתו יי"ח. וי"ל דתנא ושייר מכ"ש דיין ופת לזה פריך מדשמואל:

שם ומשחא לא זיין והתנן כו' והוינן בה כו' ואמר רב הונא כו'. יש לדקדק למה מסיק הך והוינן בה כו' הלא לפי פשט המשנה יו"ק דכ"ד מזון קרי ליה. והנ"ל בזה משום דבמשנה י"ל דה"ט דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ולכ"ד מזון קרי ליה אבל באמת משחא לא זיין. לזה הביא מדהוינן בה ומשבש רב הונא באומר כל הזן ולא מתרץ כדאמרינן דנדרים שאני ש"מ דלא ס"ל חילוק זה ואפ"ה לדידי' כל דבר זייני. וצ"ל בר"ה גופי' הא דלא משני זה משום דפסיקא לי' דאורז ודאי מזון הוא כמו ה' מינים. וראי' מריב"נ דס"ל אורז מין דגן ואפ"ה ס"ל לרב ושמואל דאימ"ב במ"מ רק על ה' מינים בלבד. ולזה צ"ל איפכא דה"ט משום דבלשון ב"א לא מקרי מזון רק ה' מיני דגן וכיון דברכה לכל מסור תיקנו בלשון ב"א. ובזה מיושב ג"כ סוגי' חמורה בעירובין (דף ל' ע"א) הנודר מהמ"ז כו' לימא תיהוי תיובתא דרו"ש, כו' ולא אותביני' כו' אר"ה כו' והאמר רבב"ח כו' אישתבע דלא טעם זיונא אימא מזונא. וקשה טובי הא מקודם הי"ל להקשות על ר' יוחנן ממתני' במכ"ש דאפי' זיוני לא איקרי והי' צ"ל מזוני ולשבושי למתני' ומה לו להקשות מרו"ש כיון דכבר אותבינהו וא"צ לשבושי כמ"ש תוס' שם יותר הי' לו להוכיח מרי"ו. עי"ק ק' התוס' שם וא"ת הא מאן דפליג כו' ותירוצם דחוק דא"כ למה באמת קיי"ל בפת דוחן שהכל כיון דע"ז נמי קבעי סעודתא עלי' כמ"ש תוס' שם. ולמש"ל א"ש היטב דעל רי"ו לא מצי למיפרך די"ל נודר שאני. ואולי לפי האמת אפי' זיונא לא מקרי ורי"ו אישתבע בלשון תורה לזה מקשה מרו"ש דס"ל דאימ"ב במ"מ רק על מינים ולא על אורז אף דודאי מזון הוא וצ"ל איפכא דרו"ש בלשון בני אדם קאמר וק"ל ממתני' דנדרים נמי בלשון ב"א הוא כדאי' בר"פ הנודר ואהכי מסיק ולא אותבינהו כו' דס"ל באמת גם באורז במ"מ לימא סיהוי תיובתא נמי מהא ור"ל בדבר זה נמי תיובתייהו דממתני' מוכח דבלשון בני אדם כ"ד מיקרי מזון וע"ז אר"ה באומר כל הזן אבל לשון מזון י"ל כרב ושמואל דאינו בלשון ב"א רק ה' מינים ומדמשבש ר"ה בהכי ש"מ דפסיקא ליה זה דכ"ד זייני לזה הקשה אח"כ מרבה בר בר חנה. והבע וראה שינוי לשון הש"ס בעירובין שם דהביא לישנא דרו"ש בזה"ל אין מברכין במ"מ אלא על חמשת המינין בלבד ולישנא דרו"ש אינו כו דהכי אמרו בברכות לקנין (דף לו ע"ב) כל שהוא מה' מינים מברכין עליו במ"מ ולמ"ש א"ש לפי דלישנא כ"ש מה"מ כו' אינו מוכח לאפוקי אורז כדאי' בש"ס לקמן שם די"ל דאפי' ה"מ בעי בעיני' ולא ע"י תערובת רק דהש"ס דייק זה נמי מאידך דרב ושמואל כל שיש בו כו' ש"מ דהך כל שהוא מה' מינים איירי בעיני' ולאפוקי אורז ודוחן. ולפי דעיקר הקו' ש"ס עירובי הוא מזה דלא ס"ל לרו"ש באורז במ"מ לזה הביא הש"ס לשונם כפי דמוכח מאידך דרו"ש דרק ה"מ בלבד וקיצר הש"ס כפי המובן. ומה יפה בזה ליישב ג"כ דעת הטור והשו"ע (סי' רי"ז) שפסקו בנודר מן המזון אסור בה"מ ולא חשיב אורז וכדפסקינן דעל אורז מברך במ"מ דלא כרו"ש, עוד הק' הצל"ח למה השמיט יין דסעיד ולמ"ש א"ש דמוכח מרו"ש דבלשון ב"א מזון לא איקרי רק ה"מ ונהי דאיתוחבו באורז דמברך ג"כ במ"מ י"ל לפי שבאמת הוא ודאי מזון וגם קס"ע וחשיב בחרו חכמים בשפת אמת. ומ"מ זה לא אימותבו דס"ל דבלשון ב"א בנודר אינו אלא ה"מ בלבד ומיושב הכל בס"ד:

שם חמרא סעיד פירש"י טפי ממזון עצל"ח דפי' זה מחמת קו' הש"ס א"ה ניבריך כו' ותמה מנ"ל להש"ס זה ולהקשות א"ה כו'. ולק"מ כיון דעכ"פ צ"ל דיין זיין טפי מד"א למה לא חשיב קרא זה לעילוי אלא ודאי דיסעד דסיפא קאי נמי ארישא ביין דאית בי' תרסי. עוי"ל דרש"י ל"כ זה אלא בס"ד דיהיב טעמא משום דסעיד א"כ קשה הא חמרי נמי מיזן יותר כדאי' לעיל (דף יד) ומב"ע בפה"ע לז"כ דסעיד הוה טפי ממזון. אבל למאי דמסיק יין סעיד ומשמח דאית בי' תרתי שוב אצ"ל דסעיד טפי. וא"ש ד' העור או"ח (סי' תע"א) דס"ל דשרי לשתות מעט יין בע"פ ודלא כתוס' וה"ע דס"ל כהרא"ש אביו בפסחים (דף קז) דה' מינים מותר בע"פ ויין לא גרע מינה ובחי' כ"ע. ויותר נ"ל דהעור פי' בע"א מד' התוס' וס"ל דאפי' מעט גרר דכן מוכח מהרא"ש פר' ע"פ (סי" ד' וסי' כ"ד) דס"ל דיין שלפני המזון פוטר יין שלאחה"מ משום דמגרר. ומוכח מדבריו דאפי' כוס אחד פוער דומיא דקידוש ומוכח דג"ז מגרר רק דג"כ סעיד קצת ובש"ס ה"פ דמקשה על הא דאמר חמרא סעיד א"כ היכא דשתה טובא סועד הרבה וזה ודאי אסור והא רבא שתי טובא כי היכי דנגרר ומתרץ דטובא גריר ולא סעיד ופורתא סעיד ומ"מ מגרר ג"כ ומותר לשתות כמו פירות דמותר אף דהוא זיין קצת והרבה אסור כדאי' בשו"ע (סי' תע"א) ורק ביין אמרו טובא מגרר גרר:

רש"י ד"ה זית אקרי והי"ל [השמן] בורא כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה כאן כו' ועוי"ל ר"ל בתי' ראשון מחלק בין עובד מאהבה כ"כ עד שאינן משגיחים כלל עו צרכי עצמם בין אין עושים כ"כ וכתבו עוד ועוי"ל דרחב"א פליג ארשב"י דמחלק בין עושים צרכי עצמם או לא כמ"ש בגמ' וסובר כרי"ש דס"ל דעושין צרכיהם או אין עושין תרווייהו צדיקי גמירי נינהו ובלבד שיכוין לבו לשמים:

דף לו ע"א גמרא הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו ז"ל הרי"ף ודוק' דחושש בגרונו ושתי לי' ע"י אניגרון כו' אבל היכא דאכלי' ע"י פת הו"ל פת עיקר כו'. והתר"י תמה מאי קמ"ל. עוד הקשה המ"א על התר"י על מש"כ דאם אינו חושש יברך על הניגרון שהכל הא על מי סילקא מברך בפה"א. ולק"מ דהא ס"ל להרי"ף דבעינן שישתה לרפואה דוקא הא לא"ה אף דשותה שמן הרבה ע"י ד"א שאינו מזיק עוד כפירש"י לא מהני. וה"ט דס"ל כיון דשמן בפ"ע מזיק רק ע"י ד"א המתקנו ומכשירו לאכילה אותו ד"א הוא העיקר אף דהוא מיעוט רק כששותה לרפואה אז ניכר עיקרו ודעתו על השמן מברך בפה"ע. וזה שכתב הרי"ף ודוקא בב' דברים דחושש בגרונו וגם ע"י אניגרון כו' אבל ע"י הפת ר"ל שלא לרפואה רק דאוכל עם הפת שלא יזיקנו הו"ל פת העיקר וס"ה ע"י אניגרון כה"ג לא רק אורחא דמלתא קתני שלרפואה היה בדרך שתיית אניגרון לשהות בגרונו ובפת הוא לבלוע. ועז"כ התר"י באינו חושש בגרונו רק שותה רוב שמן ע"י אניגרון שלא יזיקנו מברך שהכל. ולא דמי למי סילקא דשם כוונתו להמי סילקא