ברכת ראש ברכות סט

דהוסיף שמואל אברייתא י"ל דבברייתא הו"א שלא בירך כלל וילך אצל חכם וילמדנו ומהני אף שמברך אח"כ וכדס"ל לרבינא לקמן (דף נא) אפי' גמר מלאכול כו' ורבא דפי' ילך מעיקרא היינו לפי האמת דמסיק שם ולא היא כו' לזה בא שמואל ויליף מקרא דלה' הארץ ומלואה דמיירי קודם ברכה דהברכה דמעיקרא קונה לו ולז"א כאלו נהנה מקדשי שמים שגם את אשר חטא מן הקודש ישלם אפ"ה חייב קרבן מעילה על הנאה דמעיקרא:

תוס' ד"ה אחליה כו'. וי"ל דהו"א דנילף לחומרא משביעית. לכאורה קשה הא גם במע"ש יש חומרא דאסור לאכול בגבולין בלי פדייה ומאי אולמיה האי חומרא מהאי חומרא. וצ"ל דה"ק ניף הכל לחומרא שאינו נאכל אלא בירושלים ובגבולין גם בפדייה אינו יוצא לחולין רק כקדושת שביעית אך אחר דמייתר לן קרא דהלולים לחלול יותר י"ל כפשוטו הדר אכליה כחולין וכמע"ש. ובזה יתקיים לשון התוס' קידושין (דף נד ע"ב) ד"ה גמר כו' מה שכתבו בסו"ד אבל מאחר כו' ובחנם מחקו שם ע"ש. ובזה א"ש נמי פירש"י ביצה (דף ה') דפי' דגמר קדש קדש ממעשר שני להעלות לירושלים או לפדותן כו' משום דמקרא דהלולים לבד אין ראי' להוציאו לחולין וכמ"ש. ויתיישב נמי קו' הרשב"א מאי בעי קרא דהלולים הא כתיב אשר נטע כרם ולא חללו ע"ש. ולמ"ש דאין ראי' מזה כיון דאינו מיותר הו"א דדמי ג"כ לשביעית לזה צ"ל מהלולים דמיותר ועיין:

ד"ה ולמאן כו' דכל המיקל כו'. עי' בתר"י בשם ר"י דלא בכ"מ אמרינן כל המיקל כו' רק במעשר וערלה וה"ר מקדושין (דף לט) בהא דזרע שערי ביני גופני אמר לא צהריתו קיי"ל כר' יאשיה כו' ומאי צ"ל קיי"ל כר"י הא בלא"ה כל המיקל כו'. אלא ודאי דלא לכ"ד נאמר זה הכלל ע"ש. ולכאורה אישתמיט ליה ש"ס ערוך שבת (דף קלט) דאמר כן גבי כשותא בכרמא דא"ז כלאים מטעם כל המיקל כו'. אח"ז ראיתי בפי' הגר"א ביו"ד (סי' רצ"ד ס"ק כ"ז) שהקשה זה וכתב עוד דקו' התר"י יו"ק בשבת דנשלח להו כר' יאשיה מטעם כל המיקל כו' אלא ודאי צ"ל כמ"ש תוס' שבת שם סד"ה ולישלח כו' וי"ל דלא שייך כו'. ולפ"ז נדחה גם ראיות התר"י מקדושין שם יעו"ש. ולהציל את האר"י נ"ל ליישב גם קו' תוס' שבת שם וא"ת נהי כו' דשם בכשותא לאו לענין זריעה שלח להו דזה ודאי קיי"ל כר' יאשיה רק לענין איסור הפרי מטעם ערבוב דאפי' בחד מינא אוסר הפרי כמ"ש הרמב"ם (בפ"ה מה"כ עי' בנ"מ שם ובספ"ח) רק לדעת הר"מ משמע דמה"ת אסור בא"י ואפ"ה אמר ביה כל המיקל כו'. ובדעת התר"י נ"ל דס"ל כדעת הראב"ד דרק מדרבנן נאסר הפירות בא"י וה"ה בח"ל וזה דלא כדעת הכ"מ שם ולהכי אמר הש"ס בשבת שם דיש להקל בחו"ל מטעם כל המיקל בארץ כו'. ובזה א"ש כהאי דאמרינן לקמן (דף לו) אי אמר הכי הו"א הנ"מ גבי מעשר אילן דבארץ גופיה מדרבנן כו' אבל בקידושין שם דמייתי הש"ס על איסור זריעה שפיר הקשה התר"י למה הוצרך לומר וקיי"ל כרי"א הא אפי' מספק קיי"ל כל המיקל כו' א"ו דלא לכל דבר נאמר אלא למעשר דרבנן וערלה וי"ל דה"ט דכלאים שאני מערלה אף דערלה הלמ"מ בחו"ל וכלאים מד"ס מ"מ לא מקלינן בכלאים בחו"ל כיון דאיסור זה אסרינן מספיקא בא"י גם בחו"ל תיקנו כעי"ז משא"כ בערלה דהלמ"מ דספק ערלה בחו"ל מותר גם בספק הלכה לא אחמירו בה רבנן וא"ש. מ"מ דעת רוה"פ דגם ברבעי מקלינן ואינו נוהג אלא בכרם וגם לפי הטעם שכ"ל דין רבעי דמי לערלה דאיתקיש אהדדי וספיקו מותר הס"ד:

ד"ה ואתי נמי זית כו' אפי' יהא הצד השוה חשוב כו' המפרשים דחקו בזה יעו"ש. והפי' אמיתי דר"ל אפי' נימא דהצד השוה זו חשוב למילף מינה נמ' זית בלקט מכרם וקמה דקציר דכתיב גבי לקט הוא מה' מינים עי' ר"ש (בפ"א דפאה) מ"מ שאר מינים לא ידע מינה. ולפי האמת צ"ל דצד השוה זו אינו חשוב למילף זית מינה ואולי טעמו כקו' הרא"ש הובא (בש"מ ב"מ פ"ז) דבכלל זה ש"ש ושיפון דאינו קרב ע"ג מזבח וז"ב. אך קשה לי אמאי באמת לא יליף זית לפרע מהצה"ש דכרם וקמה שכן חייבים בתרומה ומעשר וכן קשה הא דאמר בחולין (דף קלא) פיאה גמר אחריך מזית ל"ל קרא הא במה הצד מצי למילף וצ"ע ואכמ"ל:

ד"ה דבר כו' דאתא מקמה ומשאר אילנות כו' כצ"ל:

ע"ב גמרא חבר הוא לירבעם בן נבט. פי' רש"י לפי שהוא מקיל כו' וקשה מ"ש ברכת הנהנין הלא כל עבירות שאדם מקיל ואחרים רואין למדין ממנו לעשות כן. ונ"ל דק"ל איך אומר אין פשע על גזילה הלא הוא ממצות השכליות לזה דרשו על ברכה לפי שזה ענין תוספת טובה וברכה לעולם ומה איכפת ליה להקב"ה בזה חבר הוא ליב"נ שכ"ה השחית בדבר זה את ישראל שא"ל רב לכם מעלות ירושלים כו' ופי' בזה שא"ל מה איכפת ליה להקב"ה בירושלים הלא כל הארץ שלו וגרם למנוע ברכת טוב מן המקום אשר בחר ה' שנאמר אבוא אליך וברכתיך:

שם רשב"י אומר אפשר כו' הא ודאי דלא אמר זה על כלל ישראל שיהיו כולם בטלים וסומכים על הנס ורשב"י גופיה דרש בירושלמי (פ"א דפיאה) ובחרת בחיים זו אומנות וכן ס"ל במנחות (דף לט) אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש. וע"ע נדרים (דף ח'). רק ענין פלוגתתם דרי"ש סובר דרצון ה' הוא לעסוק ג"כ בדרך ארץ כמ"ש ואספת דגנך ויהא תורתו קבע כו' ורי"ש לשי' במנחות (דף צט) ד"ת לא יהיה עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור הימנו ור"ל דמותר לעסוק בפרנסה ומצוה איכא כדאיתא במ"ק (דף יד) רק בחנם אסור לפטור מד"ת ורשב"י ס"ל שאין זה רצון ה' רק לעסוק בתורה לבד אך א"א לעולם כולו שיונהג עד"ז כדאמר אביי הרבה עשו כרשב"י כו' כי אם לשרידים אשר ה' קורא מבני עלייה והם מועטים רצון ה' שלא יבטלו כלל ומלאכתן נעשות ע"י אחרים ודרש קרא דואספת דגנך על מי שמפסיק מלימודו לצורך חייו ולזה לא כתיב בפ' זו בכל מאודכם וכדאיתא בשבת (דף יא) בהא דאין מפסיקין לתפלה ל"ש אלא כגון רשב"י וחביריו כו'. ובירושלמי פ"א דפיאה ארשב"י כגון אנו שעוסקין בד"ת אפי' לק"ש אין מפסיקין ולדידיה יתפרש הכי והיה א"ש גו' ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה ור"ל שתפסיקו מעט מד"ת שהוא חיי עולם ותצטרכו לתפלה שהיא חיי שעה ואספת בעצמך דגנך ומ"מ מיירי בעושין רצונו של מקום כר' חנינא בר פפי ועי' בתוס' ר"פ מקום שנהגו כל יום כו':

שם דרך טרקסמון פי' רש"י שערי החצר והבית. לכאורה י"ל שפי' כן לדר"י דס"ל אפילו חצר קובעת ולא גרס אחר כך דרך חצרות. וכ"ה בגיטין (דף פא) ועצל"ח. ויותר נ"ל דלשון טרקסמון קמפרש שהוא לשון שער כפי' רש"י גיטין שם ורבותא קמ"ל מה בין דורות הראשונים שמכניסין עצמן לקיים ד"ת דלף דהחצר קובעת לכ"ע מדרבנן כדאי' בתוס' וכשמכניסים התבואה לשערי החצר מחייבים עצמם ביותר לקיים מצוה מה"ת להכניסו גם לבית ודורות אחרונים לא כ"ה שרוצים לפטור עצמם אף בדרבנן ומכניסין דרך גגות וחצרות ר"ל דרך עלייה לא דרך שער החצר דלכ"ע בעי דרך שער דוקא עיי' רש"י ב"מ (דף פז). ומש"כ רש"י אח"כ אבל אכילת קבע אסור כו' זהו ע"א דאפי' בלא חצר כלל אסור אכילת קבע מדרבנן:

שם והרי שמן כו' דאמר שמואל כו'. הא דלא