ברכת ראש ברכות סו

ובע"ג (דף ז') פליגי ר"א ור"י דר"י ס"ל יסדר שבחו ש"מ ואח"כ ישאל צרכיו ור"א ס"ל איפכא וכאן לא סידר כלל ומזה למד ר"א עת להאריך ועת לקצר. והנ"ל לחלק דמי שמתפלל קודם עת צרה שלא יבוא עליו אז צריך לסדר גם שבחו ש"מ אבל המתפלל בעת צרתו והשעה דחוקה עת נקצר כדמצינו לעיל (דף כח) המהלך במקום סכנה אומר הושע כו' ובגמרא שם ר"א אומר עשה רצונך כו' וסימן לדבר בפרשת בשלח מה תצעק אלי דבר אל ב"י ויסעו וי"ל כוונת ר"ש לעיל (דף לב) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל דנקע לעולם להורות אפי' בעת צרה אם אינו דחוק כל כך נכון לסדר שבחו של מקום והביא ראי' ממשה דכחיב ואתחנן אל ה' בעת ההיא וזה היה ביום מותו שהיה נחוץ לדבר וכתיב ביה אתה החלות גו' אעברה נא גו'. ומיושב בזה מה דהביא שם גם קרא דואתחנן גו' ובע"ג (דף ז') בראיות ר"י השמיע זה רק קרא דאעברה נא וק"ל:

תוס' ד"ה אמר פסיקא כו'. אך לשון הגמרא לא משמע כפי' וכתב המהרש"א לא ידענא משמעו. ועי' בפיהמ"ש להגר"א ז"ל שכתב דהקו' ודלמא לא כיון דעתי' הוא על הא דמשתקין ולזה צ"ל כפירש"י דקאי על כל הפסוק ע"ש והצל"ח פי' בהיפך ואר"ל כי מש"כ התוס' אין לשין הש"ס כו' דחוק לפי'. ול"נ בפשי' מלשון הגמרא דתנא הקורא את שמע וכופלה בה"א וכן בהך מלתא מלתא ותני לה הרי בתיבה נקט לשון נקבה וע"ז הוי מגונה דברייתא דעל פסוקא נקט ותני ליה בלשון זכר וזו ראיה גלויה לפירש"י וצ"ל דהבה"ג גרס וכופלו בוא"ו וכ"ה ברי"ף דסובר כבה"ג וע"ע בגי' הרא"ש. עוי"ל דדייקו מלישנא דגמרא הא דאמר מלתא מלאא ותני לה משמע שאמר איזה תיבות כל אחד שני פעמים וזה י"ל אי הוה מגונה אבל אי משתקין אותו כיון דמיד בתיבה ראשונה כשכופלה משתקין אותו שלא יכפול עוד איך אמר עוד תיבה שנייה שני פעמים. ואי"ל זה נמי על מה דאמר פסוקא פסוקא משתקין אותו שנייה היכי משכחת לה דזה בלא"ה צ"ב דאיך שייך פסוקא פסוקא ותני ליה על פסוק שמע לבד ועכצ"ל דקמ"ל דלא בשמע בלבד משתקין כי גם בכל פסוקא ופסוקא דפ' שמע כשכופלו משתקין אבל על מלתא מלתא צ"ל כפירש"י:

ע"ב גמרא כהן גדול בסוף כל ברכה והמלך תחלת כל ברכה כו'. מוכח מזה דיותר ראוי לשחות בסוף ברכה מבתחלת ברכה לפי דיותר יש לכרוע בברוך כדאיתא לעיל (דף יב) ולפ"ז צ"ל דהא דאמר לקמן משמיה דריב"ל כה"ג תחלת כל ברכה ר"ל אף תחלת כל ברכה וכ"ש בסוף כל ברכה ובזה צדקו דעת הרמב"ם (בפ"ה מה"ת) דס"ל כהן גדול שוחה בכל ברכה תחלה וסוף וא"צ להגיה בש"ס כדעת המפרשים וז"פ:

שם ושוב מעשה ברחב"ד כו' עמש"כ בספרי ברכת ראש על נזיר בפתיחה שם ביאור לד"ז. גם קו' התוד"ה יכוון ביארתי שם בע"א דבר אמת ע"ש:

שם אמר רב כהנא חציף מאן דמצלי בבקתא. נקעיה הכא לומר אף שצריך להתפלל בבית שיש בה חלונות שיסתכל דרך שם והו"א בחוץ נגד השמים עדיף טפי קמ"ל דלא כ"ה משום דאין לבו נשבר כ"כ. וכן מש"כ התוס' בתי' הב' דמיירי במקום שרגילין בני אדם לעבור אין הטעם שמא יפסיקוהו עוברי דרכים דבזה ל"ש חציפות רק ה"ע דמיחזי כיהורא שמתפלל וכל העם רואים ואין לבו נשבר ומיושב קו' הב"י. ולזה סמכו אידך דר"כ חציף מאן דמפרש חטאיה שנאמר כו' אף דמקרא מפורש הוא וביומא (דף פו) מוקי לה בחטא שאינו מפורסם ע"ש התם מיירי מחמת חילול השם אבל ר"כ מיירי אף בדליכא חילול השם והיינו בשוגג או שעושה זה, לשם חשובה שיתבייש מב"א דע"ז מייתי ליה הש"ס הא דרב הנא בסוטה (דף ז') ע"ש קמ"ל דג"ז חציף הוא וה"ע כמ"ש התוס' דדומה שאינו מתבייש וכוונתו שיתבייש בעצמו על חטאו ולא שיחבייש מבני אדם. והביא ראיה מדאמרו כל העושה דבר ומתבייש מוחלים לו מיד דאי"ל דבייש בני אדם לבד יהיה מועיל בלא תשובה וע"כ הך מחבייש על עצמו קאי ששב מחטאו ומתבייש בה ולבו נשבר בקרבו ובזה סר עונו וחטאתו יכופר:

סליק פרק חמישי. בס"ד:

פרק ששי דף לה ע"א גמרא מנה"מ דת"ר כו' מכאן אר"ע אסור לאדם שיטעום כו'. כולם תמהו מה ענין סמיכות ר"ע לכאן ולא עוד אלא שגורע דלא נקט אלא ברכה שלפניו. ואי נימא דמוסיף טעימה כל שהוא אין זה מוכח מקרא דהלולים. ונ"ל דלת"ק מרבה מקרא דומיא דלחם דבעי מה"ת כדי שביעה וגם למאי דיליף מחד הילול ומוקי אברכה לאחריו דומי' דלחם כפירש"י ולפניו מק"ו אמרינן דיו ולא עדיף מלחם דמה"ת דבעי כדי שביעה ורבנן החמירו עד כזית אבל ר"ע דס"ל לקמן במשנה (דף מד) אפי' אכל שלק והוא מזונו מב"ע שלש ברכות וס"ל דושבעת וברכת אכל דבר שאכל כדי שביעה קאי וא"כ לפי סברת הש"ס כאן דלפניו מק"ו אייתר ליה הילול לטעימה כ"ש ומוקי אשלפניו דלטעימה כל שהוא ברכה דשלפניו עדיף. וגם למסקנת הש"ס דהוא אסמכתא נקט כפי העולה לשיטתם להסמיך אקרא:

שם הניחא למאן דתנא נטע רבעי כו'. מקשין העולם הא ס"ס קשיא אשכחן לאחריו כו' והיל"ל וא"נ למאן דתנא נטע רבעי אשכחן לאחריו כו' כדלקמן וא"נ יליף ג"ש כו'. ולבאר עוד כל חמירא בהסוגיא אקדים מש"כ הרשב"א בחי' בקו' הש"ס אשכחן לאחריו וז"ל וא"ת לאחריו בכרם ל"ל הא בהדי' כתיב גם בז' מינים ושבעת וברכת. י"ל דהו"א התם ביין דוקא דומיא דזית שמן אבל ענבים וזיתים עצמן שמעינן מהלולים. וראיתי בשם רש"י להיפך דהו"א בענבים ממש וקרא דהלול משמע יין דכתיב להוסיף תבואתו והיינו יין כדכתיב ותבואת יקב עכ"ל והרשב"א נדה משי' רש"י ליישב ג"כ הא דזית. ונ"ל כשי' רש"י דכן משמע מדאמר הצד השוה צד מזבח ולא אמר שחייב בבכורים ש"מ הקרב במזבח קאמר וזה יין ושמן. ויתפרש מפ"י מש"כ הר"ש פ"ד דחלה בהא דיוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו מפרש בירושלמי מפני שלא בצרן מתחלה לכך וקרא דזית שמן מיירי דבצר הזית לשמן אבל יין ושמן שלא בצרן מתחלה לשמן לא שמעינן ביה ברכה די"ל מה לז' מינים שכן חייבין בבכורים וע"ז בעי קרא דהלולים. ועפ"ז י"ל איזה דקדוקים דמקודם אמר אשכחן לאחריו ואח"ז אמר התינח לאחריו. גם למה חזר והקשה התינח לאחריו כיון דכבר שני ליה דאתי בק״ו גם