ברכת ראש ברכות סא

דחד אמר כדי שתתחונן כרבנן שם דצ"ל בלשון תחנונים וחד אמר כדי שתתחולל מלשון ויחל שיכול לחדש בה דבר כרבה שם. עוד פי' בחי' בכמה אנפי והתוס' כתבו כגון אדם שטעה ורוצה להתפלל וצ"ב מה הוסיפו זה על פירש"י גם מש"כ אדם שטעה ורוצה להתפלל מה רצון שייך ביה הא חייב להתפלל כלשון רש"י גם זה ששינו בלשונם וכן בין ת"ש לתמו"ס משמע דעל תרווייהו שואל כמה ישהה מלשון רש"י שכתב או משום מוספין גם למה העמידו פי' הירושלמי שילך ד"א על מאן דאמר שתתחולל. לז"נ דפי' דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכל אחד קאי על ענין אחר דכמה ישהה הוא בין על מי שרוצה להתפלל בתורת נדבה כדר"א דאמר לעולם ימוד וכפי מה שכתבתי בספרי על נזיר בפתיחה שם דלתפלת נדבה בעי כוונה טפי שיהיה רחמים ותחנונים לפני המקום ובתפלה הקבוע חוק הוא ולא יעבור אף אם א"י לכוין לבו כ"כ רק באבות וכן בין תפלת חוב לתפלת, חוב בין תפלת שחרית לתפלת מוסף וע"ז חד אמר על הפסק תפלת חוב לנדבה הוא כדי שתתחונן דעתו וסמך על קרא דואתחנן שהיה תפלת נדבה שרצה לעבור לארץ ישראל והרבה בתפלה לעורר רחמי ה' עד שא"ל אל תוסף כו' וחד אמר על תפלות קבועות בין שחרית למוסף כדי שתתחולל מלשון ויחל. ומפרש בירושלמי כדי הילוך ד' אמות שעכ"פ ישהה מעט כדי לכוון באבות כתפלת משה בפ' ויחל זכור לעבדיך כו' ומש"כ התוס' בד"ה מסתברא עמשכ"ל (דף מט ע"א) בגמ' ד"ה טעה:

סליק פרס רביעי. בס"ד:

פרק חמישי דף ל ע"ב מתניתין שו"ב לא ישיבנו מדלא נקט לא יפסיק דומיא דסיפא נ"ל דס"ל דוקא השבה בהפסק דיבור אסור אבל מותר להשמט להטות מני דרך אבל בנחש כרוך אפי' הליכה אסור וכ"מ בירושלמי. ומ"ש התר"י דהליכה מותר מיירי בלא יוכל לכוין תפלתו כל כע"ש בחי':

גמרא ר' ירמיה כו' א"ל בכל עצב כו'. לגי' זו י"ל דר"ז א"ל לר' ירמיה בכל עצב שכן מצינו לר"ז דלא בדח כלל אף בשמחה של תורה כדאי' בנדה (דף כג) עד כאן הביאו ר' ירמיה לר"ז לידי גיחוך ולא גחך ולזה א"ל פסוק דכל עצב אפי' לדבר מצוה לא ימלא שחוק פיו ובזה תבין דעת רש"י שלא פי' ע"ד אביי וגם כי סירס דבריו שאח"כ ציין דהוה קבדת כו' וה"ט לפי שבאביי י"ל כפשוטו דלא ידע שהיה שמחה של מצוה וא"ל תפילין מנחנא ושמח בהמצוה אך ר' ירמיה תלמיד דר"ז לא יעבור ע"ד רבו כ"כ אם לא בשמחה של מצוה ואפ"ה א"ל כשיטתו בכל עצב יהי' מותר דנראה כפורק עול יראת ה' ונקל לבוא לידי חטא וא"ל תפילין מנחנא לזה פירש"י דהם עדות כו'. ור"ל כדאיתא בירושלמי דפרקין תני רשב"י ויראו ממך אפי' רוחות ואפי' שדים ובטוח שמצוה זו תגין מרוה"ט שלא יבוא לידי חטא. ובזה מובן מחז"ל תפילין מפני מה לא החזיקו בהן (ר"ל לאיש נאמן וצדיק כי היא מגינה ומצלי) מפני הרמאין שרוצה לרמות בזה ואינו עושה לש"ש אבל במכוין לש"ש מגינה ולא תוסיף עצב עמה:

דף לא ע"א גמרא אייתי כסא דמוקרא ותבר כו' הא ודאי דלא יעבור על בל תשחית כלי יקר להעציבם הלא יכול להזכיר בפה יום המיתה. ונ"ל דרצה להראות להם שענין הילולא הוא שמחת עצב לזכור יום המיתה כי כל זה הוא לקיום המין דור הולך ודור בא והראה למשל מכלי זכוכית יקרה הנעשה לשימוש בני אדם אף כי נוח לישבר מפני שיש לו תקנה להתיכו שנית להכי חברה שהיה יכול להתיכה שנית וכן האדם עץ השדה אם יזקין בארץ גזעו עוד יפריח. וזה י"ל פי' הפסוק טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל ביהמ"ש דמה שייך לומר טוב זה מזה אשר אינם מסוג אחד ולמ"ש י"ל לפי דבבית המשתה יוכל נמי לזכור יום המיתה מ"מ טוב ללכת אל בית אבל באשר הוא סוף כל האדם וכל אדם בו אך והחי הוא הצדיק אשר יבין אחרית דבר גם בבית המשתה יתן אל לבו שכ"ז נעשה לתכלית סוף בני אדם:

שם היכי דמי הלכה פסוקה אמר אביי כו'. הנה לא דבר רק הוא אשר חכמים יגידו כי הא כו' כי הא כו'. וכ"ה בירושלמי הלא כל התורה לפנינו בראשית המשנה מאימתי קורין כו'. והנ"ל דענין גדול כיוונו להראות עד היכן מגיע מעלת התורה בשמחה של מצוה כי אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה עד שהוא עת רצון שיקובל תפלתו ולא לבד על גופי תורה במצותיה אף גם החומרות שנהגו ב"י לסייג וכ"ש מה שתיקנו חז"ל כגוף התורה יחשב לזה הביא אביי מדר"ז ורבא הוסיף כי הא מערים כו' אף שזה ענין רמאות ליפטר ממצות מעשר ולאו כ"ע חשודים בזה מ"מ כיון דדינא הכי וקב"ה חדי בפלפולא הן הן גופי תורה וממנו תקיש לכללי מיגו וכי"ב מה שהרמאי יכול לחשוב והן גופי תורה והוסיף עוד כי הא המקיז דם אף כי אינו נוהג בזה"ז כל העוסק בתורת עולה הוא לרצון לפני ה':

שם דאר"ה מערים כו'. הפ"י תמה בהא דקי"ל לר"ה הלכה פסוקה על פירש"י ב"מ (דף פח) ד"ה אבל חיטין כו' דהא דאמר בעלמא אימר לא טבל כרב הושעי' לית ליה האי תירוצא ע"ש ועיי' בצל"ח ואר"ל. והנ"ל דודאי הא דר"ה הוא הלכה פסוקה בכוונת דבריו שמכניסה במוץ שלה ומניחה כך דהו"ל כמאכל בהמה ופטור וכ"ה בירושלמי תני ר"ה מרבה אדם דגן ותבן ומערים עלי' לפוטרן מן המעשר וקמ"ל אע"פ שמכניסו לקיום שיהיו כן ולמרח מעט מעט לא הוקבע למעשר. והא דמביא הש"ס בכמה דוכתי הא דר"ה לענין פירות מרוחין הוא לפי מה דקיי"ל כר' ינאי דבעי ראיית פני הבית אחר שיוקבע גרנן למעשר וא"כ לפ"ד ר"ה כשמכניסו במוץ אף לקיום לא הוקבע למעשר ומירוח שאח"כ לא מהני לקובעו דאז שוב לא מיקרי ראיית פני הבית אבל להך תירוצא שם בב"מ כי קאמר רי"נ כו' ולא בעי בחיטין ושעורין ראיית פני הבית נשאר דר"ה שריר וקיים בנשאר במוץ אבל כשיתמרח יקבע למעשר ועז"כ רש"י שם דהא דאמר בעלמא אף בפירות מרוחין אימר לא טבל כר"ה לית ליה האי תירוצא. ובזה מיושב קו' תוס' מנחות (דף סז) ד"ה כדי כו' אמר קרא משמעתין כו' די"ל דרש"י מודה כשנשאר במוץ דמקרי מאכל בהמה גם לאדם שרי והא דהכניס בשבולין אוכל מהן עראי דוקא משום דאפשר למיטעי למוללן במלילות. והא דפירש"י הכא דאכילת קבע אסור פי' כן אליב' דר' ינאי דמיירי אף שנמרח אח"כ והו"ל מאכל אדם ואסור אכילה קבע מדרבנן: