ברכת ראש ברכות ס

ור"ל נתפלל שחרית ואח"כ מצא דמתפללין מוסף מתפללין עמהם ואף די"ל כפשוטו בתפלת שחרית גופיה וס"ל כס"ד דש"ס לעיל (דף כא) דיחיד לגבי ציבור כמאן דלא צלי דמי לין נראה דכל הסוגיא שם בתפלת מוסף איירי וכ"מ שם עוד ר"ז ורנב"י הוו יתבין מן דמצלין קם רנב"י מצלי א"ל ר"ז והלא כבר צלינן (דס"ל דיחיד פטור) א"ל דמר ר"ש בשם רב נתפלל כו'. ומה יפה ליישב בזה שיטת הירושלמי המובא בתוס' ורא"ש לעיל (דף כא ע"ב) בתד"ה עד עיין שם שכתבו דט"ס הוא ול"ג של מוסף. ובאמת נ"ל דגי' זו עיקר. וז"ל הירושלמי אחר הא דר"ש הנ"ל ר' יונה בשם ר' זירא נתפלל של שחרית ובא ומצאן מתפללין של מוסף מתפלל עמהן (והיינו לפי דס"ל דאין היחיד מתפלל מוסף אלא בחבר עיר לזה יתפלל עמהן אף אם אינו יודע שיגמור עד שלא יתחיל ש"ץ כו' כדלקמן) לא נתפלל של שחרית ובא ומצאן מתפללין של מוסף (וצריך להתפלל ש"ש מקודם) אם יודע שהוא מתחיל וגומר עד שלא יתחיל ש"ץ כדי לענות אחריו אמן יתפלל ואם לאו אל יתפלל וא"ש הא דנקט של מוסף לרבותא דאף ששוב לא יתפלל ביחיד יש חילוק אם התפלל כבר תפלת שחרית או לא וכמ"ש וזה הוא כדאמר רב לעיל התפלל ומצא כו' כמש"ל אבל בפ' מי שמתו הוא אמורא אחר רשב"א אומר הנכנס לביהכ"נ ומצאן מתפללין אם יודע כו' נקט ד"ז כפשוטו בכל התפלות ובפ' תה"ש דמיירי במוספין נקט ר"ז החילוק בתמו"ס וז"ב. ומ"מ אין ראיה מהירושלמי דס"ל מתפלל מוסף שמנה עשרה שלימות כמ"ש התוס' שם די"ל משום דבפרק מי שמתו מסיק על הך דינא דרשב"א באיזה אמן אמרו חד אמר אמן דהאל הקדוש וח"א אמן דש"ת ולפי כו' הביא לשון זה נמי בפרק תה"ש להורות דבאמן דהאל הקדוש דר"ז לא פליגי. ובזה מיושב בפשי' קו' הצל"ח בהא דר"ז לקמן (דף מע) עבד כו' דמנ"ל לר"ז שהתפלל משום מעות דלמא התפלל מוסף וז"א דלמש"כ ס"ל לר"ז דחמו"ס אינו שלא בחבר עיר ולזה הביא הש"ס נמי הא דרחב"א דס"ל כרב דאין מוסף אלא בחבר עיר וכ"ז לגי' ר"ח אין הלכה ולגי' שלפנינו הלכה כר"י כו' וס"ל דיחיד פעור י"ל דהיינו שלא במקום ציבור אבל בחבר עיר במקום ציבור ס"ל כחכמים דסוף רה"ש כשם שש"צ חייב כך כל יחיד ויחיד חייב ואיפסק שם כחכמים. וא"ש ג"כ דברי הירושלמי ע"ד שכ"ל ועיין:

שם רב אמי ורב אסי אע"ג כו'. התוס' והרא"ש כתבו בהא דהביא רב אמי ורב אסי לאשמועינן דהלכה כרבנן וצ"ל דקים להו דהוו מצלי גם תמו"ס ביחיד. ובפ"ק (דף ח' ע"ב) הביאם הש"ס על כל הג' תפלות ואי משום דלא אזלי לביה"כ לתמו"ס הא יותר י"ל דס"ל כר"י דיחיד בחבר עיר פעור מתומ"ס. וצ"ל דס"ל לתוס' דאף לר"י דפוטר מ"מ מי שהיא בעיר מהראוי לבוא לח"ע להוציאם והם שלא באו ש"מ דס"ל כרבנן. איתא בירושלמי דריב"א אמר בשם ר"ש חסידא דרי"ה דאמר בשם ראב"ע דיחיד פעור הוא ברועים וקייצין שהם עם שבשדות אבל בעיר חייבין וגם ר' יוחנן ס"ל כן מדאמר ר"י ראיתי ר' ינאי מתפלל בשוק של צפורי ומהלך ד"א ומתפלל של מוסף ואין חבר בצפורי ש"מ תלת. ש"מ שוק של צפורי כצפורי (דדינו כבתוך העיר). וש"מ לית חולקים על ר"י משום ראב"ע (כצ"ל ור"ל מדלא אמר דס"ל כחכמים ש"מ דס"ל דחכמים מודים שמחוץ לעיר הש"ץ פוער ול"פ רק על ח"ק דראב"ע) ובש"ס כאן הביא רק דברי שמואל דפליג על ר"ש חסידא כדאי' בירושלמי שם ודברי ריב"א בשם רש"ח הובא בסוף מס' רה"ש בתמו"ס דרה"ש דוקא משום דאוושא ברכות ש"מ במוסף דכל השנה אינו פוטר כלל ע"ש ברי"ף. ובזה יבואר דעת הירושלמי הובא ברא"ש ריש מס' תענית על הא דתנן רי"א העובר לפני התיבה ביו"ט האחרון דחג האחרון מזכיר ר' פנחס אמר אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר הש"ץ ופי' הרא"ש שיאמר הש"ץ קודם תמו"ס בקול רם משיב הרוח ומוריד הגשם והאי אי אפשר בבוקר לפי שאינו יכול להפסיק בין גאול"ת כו'. ובסדר רב עמרם כתוב שהעם מתחילין במנחה אחר שיזכיר הש"ץ בתמו"ס כו' והעם לא נהגו כן כו' ע"ש. ובאמת הלשון שיזכיר ש"ץ לא משמע כן קידם התפלה רק בתוך התפלה כמ"ש הרא"ש גופי'. גם התוי"ע כתב דלא איכפת לן להפסיק בהכרזה דמשיב הרוח בין גאול"ת כיון דצורך תפלה היא. ול"נ דעת ר"ע בפי' המשנה הוא לאמתו דר"י ס"ל שיזכיר ש"ץ בתוך תמו"ס אך דעת רי"ה לשיטתו דס"ל הכא דבמוסף הש"ץ פוטר ואין היחידים מתפללין ולזה בשחרית שאין הש"ץ מוציאם וצריכים הצבור להתפלל מקודם בלא משיב הרוח א"כ גם הש"ץ מתפלל אחריהם לזה נגרר שלא להזכיר משיב הרוח בתפילה שלא לשנות בין ש"ץ לציבור משא"כ במוסף שהש"ץ לבד מתפלל להוציאם אז מזכר אבל העם מזכירין במנחה דכן משמע הלשון העובר לפני החיבה מזכיר משמע העובר לבד הוא מזכיר ולא הציבור וכ"ז לרי"ה. אבל אנן דפסקינן כחכמים דגם תמו"ס אין הש"ץ מוציאם וצריכין להתפלל מקודם בלא משיב הרוח אין לחלק תמו"ס בין הציבור להש"ץ. להכי נהגו להכריז קודם התפלה משיב הרוח ומוריד הגשם לצאת דעת טעם ר"פ ור"י דפסק בתענית שם כר"י דר"י לשי' דס"ל בירושלמי שם טעמא דרי"ה כדי שיצאו המועדות בעל כמש"כ הרא"ש שם. ולולא פי' הרא"ש י"ל דלא קאי ר"פ על מלתא דרי"ה רק מלתא בפני עצמו הוא אסור ליחיד להזכיר הייני ביחיד המתפלל בפני עצמו קודם שיזכיר ש"ץ אבל במוסף דציבור שכולם מתפללים שרי. וזש"א שם קמון לצלותא כמו שהזכיר ש"ץ ע"ש. ופי' הרא"ש דחוק דצ"ל כפי' שלא כדעת ר"ע גאון ז"ל. והאמת יורה דרכו כמש"כ לעיל נכון היטב:

שם במוספין אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במנחה כ"ה גי' הש"ס ופירש"י ולכאורה תמוה מאי שייך תמו"ס דמזכיר קרבן מוסף לתפלת המנחה שאינו מזכיר רק ר"ת. ובירושלמי מבואר דצריך לחדש בה ומסיק אפי' אמר ונעשה לפניך חובותינו תמידי יום וקרבן מוסף יצא ובל"ה לא וא"כ מאי מהני תפלת מנחה. וי"ל דה"פ דטעה בכל אחד בדידי' והיינו בתפילת ערבית ושחרית טעה דלא הזכיר יעו"י וטעה במוספין היינו שלא הזכיר תמו"ס רק שמונה עשרה עם יעלה ויבא. ולפ"ז ה"פ מפני שי"ל במנחה דהיינו שאח"כ יתפלל תמו"ס ותפלה זו יעלה לתמ"נ דבדיעבד מהני תמו"ס אחר תמ"נ כדאיתא לעיל היו לפניו שתי תפלות כו' והיינו בהתפלל אחר חצות היום וכ"ז לס"ד אבל למאי דמסיק בציבור שני בין לפירש"י דיוצא בשמיעת ש"ץ או לפי' בה"ג דמיירי בש"ץ הוא כפשוטו אף בדטעה לגמרי יצא. מיהו ס"ס קשיא דלפ"ז אמאי תלה בזה מפני שיכול לאומרה במנחה וצ"ל דרש"י ס"ל דבשמיעת ש"ץ לבד לא מהני וכקו' התוס' לעיל (דף כט ע"ב) ד"ה טעה רק בצירוף עוד טעם שי"ל במנחה והיינו שאומר במנחה בעבודה ונעשה לפניך תמידי יום וקרבן מוסף כמש"ל דמותר לחדש מעין הברכה. ולזה י"ל דלהכי מיאן רש"י בפי' בה"ג דל"ש לומר בש"ץ שי"ל במנחה לחדש דמחזי כתפלת נדבה ואין ציבור מתפללין נדבה ולהכי מפרש נמי הא דטעה במוספין שהתפלל אתה חונן ור"ל במוסף דחול אבל בשבת לא דס"ל דגם היחיד א"י להוסיף דבר חידוש בשבת מטעם זה דאין מתפלל נדבה בשבת. ואולי מטעם זה סירס רש"י וציין תחלה בציבור שנו להורות דמפני זה צ"ל הא דטעה במוספין מיירי במוסף של חול שהתפלל אתה חונן ואר"ל:

שם כמה ישהה כו' פירש"י מי שיש עליו לחזור להתפלל כו' משמע דקאי אדסמיך ליה בטעה ביעלה ויבא וכי"ב או בין שחרית למוסף דח"א כו' ופי' דהיא היא כו'. וי"ל דאיכא בינייהו כעין מה דאיתא לעיל (דף כט ע"ב)