ברכת ראש ברכות נו

לאחרו ועוד לר"י בוקר הוא עד ד"ש ואם ביום משמע בשש ממילא תמיד קודם. ועוד מה זה שכתבו התוס' שם וי"ל דהיינו מאחרין הקטרת תמיד עד אחר הקטרת מוסף כו' הא גם בהקערה בבוקר כתיב כדאיתא ביומא (דף לג) וקטרת לאיברים כו' וא"כ כיון דלר"י בוקר הוא עד ד' שעות וביום נימא לאחר בשש והיכי משכ"ל שיאחר הקטרת התמיד אלא ודאי הא בורכא רק דה"פ בבוקר שמע להקדים ובלשון ביום נכלל גם כה"י ולהכי לא אמר הש"ס זבחים ה"ט לאחרון המוספין די"ל לגופיה אתא להכשיר כה"י רק היכא שהשעה צריכה שלא היו יכולין לזרז כ"כ היו מאחרין. ומש"כ רש"י ביומא (דף לד) ביום משמע באור עצום היום ולא בבקרו לאו למצוה קאמר רב להכי דרשו שם ביום לאחרו בעיצומו של יום. ויותר נ"ל דר"ל לשון ביום משמע באור היום בנה"ח ולא בבקרו בעמוד השחר דלהכי תנן במגילה (דף כ') אין קורין ולא מלין כו' עד שתנץ החמה וכולן שעשו בעמוד השחר כשר וכיון דלשון ביום משמע נה"ח להכי דורשו ביום לאחרו ומה שחלו הרמ"א (סי' רפ"א) שבשבת מאחרין לבוא דכתיב וביום ה' דבר הגדה סמך למנהג ועיקר כוונתו משום עונג שבת בשינה של שבת יוכל לאחר וסמכו להא דכתיב וביום ע"ש בב"ח. וג"ז שכתבו בהא דאיתא ביומא (דף ע') שמוספין היו קרבין עם תמיד של שחר שנאמר מלבד עולת הבוקר דר"ל סמיך לתמיד מיד תמוה דהיכי משמע ממלבדו לסמוך דא"כ באשם גזלות דכתיב ביה מלבד איל הכפורים עי' ב"ק (דף קיא) נימא נמי דבעי שישיב הגזילה סמוך לקרבנו ולא להקדים אתמהה. והרי גם דבר שנא' בו תמיד בלחם הפנים תניא סילק את הישנה שחרית וסידר החדשה ערבית אין מכך כלום גם מה שאמרו על בסמוך אינו אלא במקום ולא בזמן עי' פסחים (דף סג) (ב) אבל האמת הברור דה"פ דהא דכתיב במוספין מלבד עולת הבוקר היינו שישחוט המוספין אחר עולת הבוקר ולא יהא קרבן אחר מפסיק ביניהם אבל הפסק זמן לית לן בה וכה"ג דרשינן ביומא (דף לד) מנחה למתניתין דכתיב עולה ומנחה פירש"י שיהא מנחה אחר עולה ולא ופסיק בחגיתין ולפ"ז בכל יום שהיו נדרים ונדבות וגם ביו"ט היו שלמי חגיגה ועולות ראיה היו צריכין להקדים המוספין כדי להקריב אח"כ שאר קרבנות וכן יוה"כ שכל העבודות אינו כשר אלא בכ"ג היה צריך להקדים התמיד ומוספין כדתנן ביומא (דף כ') בכ"י תורמין בקריאת הגבר וביוה"כ מחצות. ובזה מבואר דעת התוס' דהקשו וכ"ת ה"מ למצוה היה בשש הרי ביומא משמע שהמוספין הקריבו מקודם אחר התמיד כדס"ל לר"ע שם דמוספין הקריב עם תמיד של שחר קודם עבודת היום וזה ודאי דעבודת היום היה ג"כ קודם חצות דלהכי הקדים כ"ג מחצות הלילה כדי שישחוט התמיד בעמוד השחר דאי נימא דמוספין הקריב בשש ואח"כ עבודת היום לא היה צריך להקדים כ"כ ויאחר התמיד אלא ודאי דהמוספין נעשה בבוקר אחר התמיד כדי שלא יהא היום קצר לעבודת היום וקס"ד דמן הסתם היה דרכם בכל המוספין כן וא"כ צ"ל דמוכפין בשש היינו בדיעבד וע"ז תירצו דהתם איירי בשבת דוקא ולמצוה ולא דיעבד. וה"ט כיון דא"צ להקריב קרבנות לא היו ממהרים כ"כ בהקרבת המוספין והמתינו עד שש משום עונג שבת שהיו עסוקין מקודם בתפלה ובסעודת שבת עד שעה ה' וזה פשטות כוונת המהרש"א בלי דוחק. וכן הא דאיתא ברש"י פסחים (דף נט) וזמן מוספין אורחייהו בשש דכתיב בהו יום דמשמע איחור לא קאמר דצריך לאחרו מע"ז רק כי כן אורחיה לאחר בשש דלא כתיב בהו בוקר ומרש"י שם שהביא הקרא דבר יום ביומו משמע דגם בכל הרגלים היו מאחרין וצ"ל דיוה"כ שאני דכל עבודת היום נעשה בכ"ג לבד וז"ב:

ע"ב גמרא דאמר רב הונא כו' הא דר"ה בריב"ל שייכי דאסור לטעום כלום כשהגיע זמן תפלת ואף דריב"ל איירי בזמ"נ קטנה דהו"ל כסוף זמנו כדמוכח בשבת (דף ע') ובמנחה גדולה רק סעודה גדולה אסור שמא ימשך על שולחנו וא"כ זמן תמו"ם האיכא שהות טובא וצ"ל כעין שכתב הש"א (סי' י"ח) לחלק בין מוסף למנחה גדולה דבתמ"נ דשני זמן תפלה יש לה הוה זמן הניכר לאסור סמיך למנחה קטנה אבל מוסף שאי"ל ב' שמות ובסוף זמנו ע"כ יש לאסור וכיון שאין בו זמן הניכר אסרו לגמרו כל משך זמנו ע"ש:

שם דאריב"ל כו'. הא דלא העמיד דבריו גם בתפלת מעריב דאף דאיכא שהות טובא דמי לזמן מנחה קטנה כמ"ש מקודם ואי"ל משום דתע"ר רשות לא החמירו דבירושלמי דפרקין מבואר דריב"ל ס"ל תע"ר חובה. וי"ל משום דבערבית בלא"ה אסור לטעום משום ק"ש דאורייתא דס"ל לריב"ל לעיל (דף ד') דתפלות באמצע תיקנום וא"כ עדיין לא קרא ק"ש. ומזה נ"ל דקודם תע"ר אפי' טעימה אסור דבזה לא נדחה דעת ריב"ל. וכ"מ לעיל (דף ד') שלא יאמר אדם אוכל קימעא כו' והמ"א (סי' רל"ה סק"ד) רוצה להקל בטעימה קודם ק"ש ואי"ל על מה לסמוך כנ"ל:

שם אני משכים לד"ת כו'. יתפרש עפ"י מש"כ הר"מ פ"ק דאבות שהדיבור נחלק לה' חלקים (א') מצוה הוא עסק התורה (ב') אהוב לדבר במדות טובות (ג') מותר בעסק מו"מ וכי"ב ובזה ראוי למעט (ד') נמאס לדבר דברים בטלים (ה') אסור בלשון הרע וכי"ב. ולזה נותן הודאה על ג"ד. של אסור. ונמאס. ומותר. שניצול מהם ע"י עסק התורה. מדברים בטלים הוא דיבור הנמאס. ועמלים ואינם מקבלים שכר הוא דיבור המותר. ומלה"ר המביא לבאר שחת כמחז"ל מניח אני כל אומניות כו':

שם ת"ר כשחלה ר"א כו'. הגדה זו צ"ב עי' במפרשים. והנ"ל ששאלו אותו ע"ד שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז כו' (ובפאה פ"א) חשב גמ"ח ות"ת ובשבת (דף קכז) חשיב נמי עיון תפלה וכבר אחז"ל ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה וכדאיתא בשבת (דף לב) דעלך סני לחברך לא תעביד. והענין הוא כי א"א לאהוב חבירו כנפשו וחייו קודמין אכן פי' הפסוק ואהבת לרעך כמו שתחפוץ שיאהב חבירך אותך וזה שאמר מה דסני כו' ובזה נכלל כל מיני גמ"ח וזה ג"כ כלל גדול בתורה בת"ח המחדדין זא"ז לחזור על דברי חבירו כהלל שהיה שונה דב"ש תחלה כו' ועכ"ז פתח ואמר הזהרו בכבוד חבריכם. ונגד ת"ת אמר מנעו בניכם מן ההגיון ד"ז סתום. והנ"ל פירושו לשון מחשבה כמו והגיון לבי והענין עפ"י מחז"ל עירובין (דף נד) ההוא תלמידא דהוה גרס בלחישא א"ל ברוריא לא כתיב ערוכה כו' אלא למוציאיהם בפה וזה הוא בתורה שבע"פ הנקנית בדיבור ושמיעת האוזן דוקא אבל שארי ענינים נקנית במחשבה זכה שאינו נופל בהם כ"כ סברות מוטעות שיועיל לזה הדיבור כמו בתורה שבע"פ ולז"א בפ"ק הני ברכי דשלהי מינייהו היינו מהלומדים תורה שבע"פ כי דבר הנקנית במחשבה אפי' מלאכים א"י כ"ש רוחות הטומאה הפחותים וזש"א ומנעו בניכם (ר"ל כשהן קטנים) מן דבר הניקנית במחשבה וזה כולל כל עניני לימודות אף בחכמת האמת ואר"ל וכמאמר ר"א בחגיגה אכתי לא קשאי עד שימלא כרסו בש"ס ופוסקים כמ"ש הרמב"ם ז"ל וזה שאמר והושיבום בין ברכי ת"ח ר"ל אצל ת"ח הלומדים תורה שבע"פ בברכי דשלהי כי על פי הדברים האלה כרתי כו'. עוי"ל עפ"י מה דאיתא לקמן (דף סג) ילמוד אדם תורה ואח"כ יהגה ע"ש וזש"א מנעו בניכם קטנים מן הגיון והיינו שילמדו תחלה אף בלא הגיון וכשאתם מתפללין כו' ר"ל אתם שכבר למדתם תורה