ברכת ראש ברכות מט

הרמב"ם משמע כפשוטו דמבטלין וכמ"ש הט"ז (בסי' חרפ"ז) ואינו משכחת לה אלא בתמיד הערב אם לא קראו המגילה עד סוף היום כמ"ש הטורי אבן שם אך קשה האמר הש"ס ברכות (דף כז) מדרב צלי של שבת בע"ש ש"מ דכר"י ס"ל עד פהמ"נ וא"כ אכתי קשה אמאי מבטלין הא יש שהות לקרות עד סוף היום כקו' התוס' שם. ואי"ל דאיחרו גם הקרבת התמיד עד אחר פהמ"נ הא בלא"ה אין מקריב אחר פהמ"נ אלא ודאי דגם לר"י בדיעבד יכול להקריב עד סוף היום ומשכחת ביטול עבודה באיחר עד סוף היום. (ט) עוי"ל בדעת הר"מ דגרס כגי' בה"ג הובא במ"א (סי' רס"ז) בהא דאר"ח בברכות (דף כז) נחזי אנן מדרב מצלי של שבת בע"ש מבעו"י ש"מ הלכה כר"י אדרבה מדר"ה כו' גרס שם ת"ש רב איקלע לבי גניבא וצלי של שבת בע"ש ומצלי רבי ירמיה לאחורי' וסיים רב לצלותיה ולא פסקיה לצלותיה דר' ירמיה דמיירי דרבי ירמיה התפלל מנחה של חול ולז"א ש"מ מתפלל אדם ש"ש בע"ש אפי' לרבנן משום תוס' שבת עכ"ל. והמ"א שם כתב דזה הוא למאי דמסקינן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד להכי רשאי להקדים בע"ש ולא משמע כן בה"ג שם רק דה"פ דמעיקרא סבר ר"ח לדייק מדרב התפלל ש"ש בע"ש ש"מ דכר"י ואמר אדרבה כו' ומסיק השתא כו' והדר פשיט מרב גופי' דל"פ לצלותי' דר' ירמיה תלמידו וש"מ דלא כר"ח דדייק מרב דהלכה כר"י דאי נמי ס"ל כרבנן מותר להקדים בע"ש להתפלל מבעו"י. והנה המ"א רצה ליתן טוב טעם דלהכי מתפלל ש"ש בע"ש כיון דתפלת ערבית נתקן נגד אברים ופדרים שמתעכלין בלילה ובשבת אסור להקריבן כדאמרינן ולא עולת חול בשבת. ועד"ז י"ל דבר שהוכפל בו כי טיב דרב חסדא לשיטתו שפיר גמר מרב דס"ל לר"ח ביומא (דף מו) דתמיד גם סופו דחי שבת ופירש"י דסופו היינו הקטרת אברים מתמיד הערב דע"ש דוחה שבת ומשמע מרש"י אפי' לא משלה בהן האור מבעוד יום. וכ"מ ברמב"ם (פ"א מהל' תומו"ס) ד"ז וזה הוא דס"ל לר"ח בשבת (דף כ') דבכל מושבותיכם למשרי אברים ופדרים הוא דאתא וס"ל לר"ח כל"ק דיומא (דף מו) דרק בפסולין מחלקינן בין משלה בהן האור או לאו. והא דהקשו בתוס' שבת על פרש"י מהא דדרשינן ולא עולת חול בשבת י"ל דר"ת ס"ל דקרא לפסולין הוא דאתא דעולת חול לא וגם בשבת (דף כד ע"ב) הביא הש"ס דרש זה על קדשים פסולין רק דרש"י פי' שם נמי על איברי תמיד דע"ש משים דקיי"ל כרבא גם בכשרים הדין כן וזה תי' נכון. ולהכי לא חילק ר"ח בין חול לשבת אבל לפי האמת קיי"ל כרבא ביומא שם דתמיד סופו אינו דוחה שבת ולפ"ז שפיר יש לחלק בין חול לשבת כטעם המג"א. וע"ע במשל"מ שם דתמה על הר"מ במה דמשמע, מדבריו דאפי' משלה בהן האור לא מהני להפך בהן הא איתא בשבת שם בכל מושבותיכם למשרי אברים ופדרים אתא. ולק"מ די"ל דזה ר"ח אמר לה ואיהו לשיטתו ביומא דסופו דוחה שבת אבל למאי דקיי"ל כרבא לא ס"ל כר"ח ודרש דמושבותיכם לד"א אתא כדאי' בתוס' שם וז"ב. אך יש לפקפק על טעם המ"א דלא מן השם הוא זה רק כמבואר בירושלמי וז"ל עוד קבעו אותה נגד עיכול אברים ופדרים ולא על תחלת ההקטרה והא ראי' דגם תהמ"נ הוא נגד הקטרה כמש"ל וראי' מרב הונא דס"ל לרבא אליבי' דסופו אינו דוחה שבת ואפ"ה לא הוי מצלי עד אורתא והעיקר בזה כטעמיה דבה"ג דיכול להתפלל בע"ש משום תוספת שבת וכן מבואר בירושלמי פרק תה"ש דכולהי תנאי ס"ל דמתפלל ש"ש בע"ש משום דמוסיפין מחול עה"ק (וי"ל דזהו בעי' דש"ס לקמן (דף כז) אומר קדושה על הכוס היינו. אי טעמיה דרב דצלי ש"ש בע"ש משום דס"ל כר"י ולא לענין סעודת שבת או טעמיה משום תוס' שבת ומותר גם לקדש ופשוט משום תוס' שבת לזה פסק הש"ס הלכתא כוותי' אף דלעיל אמר השתא דלא אתמר הלכתא כו' אך של מו"ש בשבת ס"ל להרא"ש דהיינו לרי"ה והר"מ ס"ל גם לרבנן שרי בעת הדחק עיי' לקמן (דף כז)] ולפ"ז שפיר פסק כרבנן רק בתפלה חש לה הרמב"ם לכתחלה כר"י מטעם דאית' בירושלמי שם אין תעבדיני' כרבנן לית ר"י מודה ואי תעביד כר"י גם רבנן מודו אבל בתמיד דבלא"ה אינו נ"מ רק לענין דיעוד ולכתחילה נשחט בשמונה ומחצה להכי סתם כרבנן וכמש"ל העולה מכל זה דלכל השיטות עיקר זמן תפלת מנחה שנתקן נגד התמיד הוא עד תחלת שקיעת החמה ומי שעובר על זה בשאט נפש עובר על דברי חכמים. התהלך לפניהם והיה תמים:

פרק רביעי דף כו ע״א מתניתין תפלת הערב אי"ל קבע (א) ד"ז צ"ב. גם הא דאמר לקמן העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים ופי' הש"ס לקמן (דף כט) שאינו אומר בלשון תחנונים או שא"י לחדש היל"ל אין תפלתו מקובל ומה זה האי לישנא אי"ת תחנונים והנ"ל לפי דאיכא תרי טעמי בדין תפלה (א) שנתקן נגד הקרבן הקבוע בכל יום ולטעם זה עבר יומא בל קרבנו גם לט"ז אף אם א"י כ"כ לכוין או לחדש חוק הוא ולא יעבור זמנו [דכעין זה אמרו בספ"ד דזבחים לשם ששה דברים הזבח נזבח כו' רי"א אף מי שלא הי' בלבו לשם אלו כשר שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד מלת שאין דחוק לפי' הרע"ב ע"ש וי"ל דה"פ כיון שאין מחשבת פסול פוסלת אלא במעשה א:

כ זהו העיקר והמחשבה אינה מעכבת אם לא כיוון דסתמן לשטן קאי] ועוד טעם ב' דרחמי נינהו כדאמר לעיל (דף כ' דלהכי נשים חייבות בתפלה אף דאי"ח בקרבן ציבור ולט"ז י"ל כדאי' בש"ס כיון דצלותא רחמי כל אימת דבעי מצלי ועז״א העושה תפלתו קבע וכפי' הש"ס שאינו אומר בלשון תחנונים או שא"י לחדש נהי מטעם קרבן יצא ידי קביעות אין תפלתו תחנונים מצד תפלת רחמי לא יצא וזש"א הכא תה"ע אי"ל קבע דלא נתקן נגד קביעות קרבן רק מצד רחמי כמה"כ ערב ובוקר אשיחה וקמ"ל בזה דתע"ר רשות ומ"מ בחנם אי"ל לבטל כמ"ש התוס'. וכ"מ בירושלמי דאיתא שם תפלות מתמידין גמרו כו' פע"ר לא מצאו במה לתלותה ושנו אותה סתם אמר ר' חנאים עוד קבעו אותה נגד עיכול אברים ופדרים ומ"מ מהירושלמי משמע דלר"ת דקבעו נגד אברים ופדרים ס"ל דתע"ר חובה כיון דעיכול הוא מצוה קבועה מה"ת אף דאינו מעכב ובש"ס דידן לא משמע כן כדהביא ברייתא לקמן מפני מה תע"ר א"ל קבע שהרי אברים ופדרים כו'. ובזה ארווח לן מה דאיפלוג ש"ס דידן בסוף יומא דאם הע"ר חובה נעילה פוטרתו עם הירושלמי דס"ל למ"ד חובה אינו פוטר עי' ברא"ש וה"ע דלהירושלמי סובר למ"ד חובה הוא נגד עיכול אברים ופדרים אין תפילת נעילה דהוא מצד רחמי פוטר אותו ולמ"ד תע"ר רשות מצד רחמי דמי לנעילה ותפלת נעילה פוטר אותו והש"ס דידן סובר דנגד מיכול אי"ל קביעת חוב רק מצד רחמי. לז"א למ"ד תע"ר חובה תפלת נעילה היטרסו ולמ"ד רשות א"צ לפוטרו ע"ש (ועי' בתר"י מה שהקשה