ברכת ראש ברכות מג

שהולכים יחיפי רגל או בנהרות וכי"ב שדכן לגלות מ"מ משוק ומעלה מקרי ערוה להסתכל. וע"ז ה"ר ממה"כ גלי שוק עברי נהרות וכה"ג ר"ל בקול ושטר אשה יותר מהרגילות אסור:

ע"ב גמרא וחוזר ומתפלל ואומר כו'. עצל"ח דלשון הש"ס ורש"י ותוס' נאחזים בסבך ע"ש. והנ"ל דק"ל לתוס' מברייתא זו להאי דפליגי ר"ח ורה"מ לעיל (דף כב ע"ב) דחד אמר חוזר לראש ומפרש הש"ס אף בלא שהה משום דגברא דחויא ומ"ש הכא דחוזר למקום שפסק ולפרש"י שם י"ל דשם ה"ע דמתחלה היה נצרך לנקביו והכא ע"י אונס עיעוש שאני משא"כ לפי' התוס' שם דאין ראוי לקרות קשה לז"כ ואומר רבון מיד ר"ל גם בעת העיטוש ולהכי לא חשיבי הפסק תפלה כ"כ וחוזר למקום שפסק ואולי אף בשהה לגמור כולה לא חשיבי הפסק לחזור לראש. וכ"מ ברמב"ם דלא חילק בין שהה או לא רק דאומר הרבון וחוזר למקומו. ואולי לא היה גי' תוס' וחוזר ומתפלל רק כגי' הרא"ש ואומר רבון. אך מלשון רש"י נראה דאומר הרבון אחר שיכלה הריח ומפרש כדעת העיר דחוזר למקומו ואומר רבון וזה שכתב וחוזר לתפלה למקום שפסק ר"ל למקומו הראשון ושם אומר רבין:

שם ל"ק כאן בעומד כאן במהלך. ומשמע דר' יוחנן ס"ל אף לכתחלה מניח ידו ע"פ וקורא במהלך אף בפרק ראשון. והא דאר"י לעיל (דף יג ע"ב) כל הפרשה בעמידה הוא למצוה מן המובחר כדאיתא בתוס' שם וכאן צ"ל דמיירי שירא שיעבור זמן ק"ש ולהכי מותר במהלך. ושמעתי שמקו' זו פרש"י ברה"ש (דף לג ע"ב) ד"ה בדידי דאית ליה לר"י היה קורא ק"ש כו' ור"ל בפרשה שנייה והבל הוא רק רש"י תפס כעובדא דר' אבהו שם:

רש"י ד"ה למטה מפיח בקול. דקדק בזה בכדי שלא תקשה לאביי בשבת (דף מע ע"א) דס"ל דדרך הגופים להיות אינם נקיים מהפתה עיין רש"י שם ד"ה שלא יישן ודבעי זהירות עפי בתפילין דוקא וא"כ במה הוא מכוער. לזה פי' מלמטה דומיא דלמעלה בקול שאין דרכו בכך עיין במג"א (סי' קג ס"ק ו') מש"כ בזה ולמ"ש א"ש:

דף כה ע"א גמרא ר"ה אמר מרחיק ד"א וקורא ק"ש. הרמב"ם פסק כר"ה וכתב מרחיק ד"א אם פסק הריח מרחיק עד מקום שפסק. וכ"מ מדפסק לקמן גם בריח רע שאי"ל עיקר אבל בק"ש לא יקרא וצ"ל דד"א דנקט דמה"ס כלה הריח. אך רש"י פי' בדר"ה אעפ"י שהריח בא אליו מותר דזה חידש ר"ה אמתני' לומר אף שיש ריח רע די בהרחקה ד"א. והנ"ל ליישב בזה מה דלא אסיק הש"ס בתיובתא לר"ה מהברייתא משום דפליגי בפי' המשנה כמה ירחיק מהן ומן הצואה ד"א דר"ה סובר דמהן קאי על מים הרעים ונקט תרתי מים הרעים דאיכא ריח מהני ד"א גם בצואה יבשה דליכא ריח בעי ד"א וס"ל דהברייתא פליג דס"ל כר' זכאי לקמן דבעי הטלת מים כפי שיעוריה לבטל הריח ור"ח סובר כדס"ל להש"ס לקמן דחסר במתני' ומי רגלים. ועז"א מהן ממר"ג ומצואה. ונקע הני תרתי לאשמועינן דאפי' במי רגלים דרבנן בעי ד"א וגם בצואה דאיסור תורה תהני ד"א:

שם מרחיק מלא עיניו וכן לתפלה. צ"ב הא דקמ"ל יותר בתפלה וכה"ג איתא לקמן (דף כו) אר"ה מרחיק מלא עיניו וכן לתפלה ותמה שם התר"י על זה. וי"ל דכוונו למש"כ הרא"ש דאפילו סומא ולילה שאינו רואה צריך להרחיק מלא עיניו ורמזו זה בתפלה דצריך שיתן עיניו למטה ואינו רואה נמי בעי כמלוא עיניו:

ע"ב גמרא וח"ק הרי לבו כו' הרי עקבו כו'. כל העובר ע"ז מתמיה כיון דכבר שני ליה קסבר לבו רואה אהע"ר מותר כ"ש עקבו כמ"ש התוס' ועי' רש"א וצל"ח. והנ"ל בזה אחר שנחקור על כוונת התוס' ד"ה והלכתא וטעמא דגזרינן עקבו אטו ידו מאי בעו בזה ולמה לא נימא דעקבו אסור כידיו וצ"ל דה"ט לפי מה דפסקו לעיל מקודם שם כר"ה דס"ל צואה על בשרו מותר לקרות ק"ש דכתיב כל הנשמה ואמאי פסקינן הכא הלכתא נוגט אסור לא יהא אלא כצואה דנהי דמ"ד אפי' רואה אסור ס"ל כל אבר שאין דרכו לראות קרינא ביה ולא יראה בך ערות דבר כפירש"י מ"מ למאי דס"ל רואה מותר למה נוגע אסור וע"כ צ"ל דגזר עקבו אטו ידו ואף כשידיו מונחות בביה"כ שרי התם מפסיק מחיצות אבל בידו ממש לכ"ט אסור. וכ"ז לר"ה אבל לר"ח שם דס"ל כל עצמותי כו' י"ל דנוגע דעקבו אסור מצד עצמו. ולפ"ז י"ל דעקבו רואה חמור מלבו רואה דיש לגזור ביה נמי רואה אטו נוגע משא"כ בלבו. ובזה א"ש דקו' הש"ס והרי עקבו הוא לד"ה גם לר"ח ומשני דס"ל דאפי' עקבו רואה מותר. אך התוס' עמדו דבריהם להלכה דפסקו כר"ה והכא פסק דנוגע אסור עכצ"ל משום גזירה אטו ידו ושוב ל"ש למיגזר רואה אטו נוגע דהיא גופיה גזרה כו' וצ"ל מאן דס"ל עקבו רואה אסור הוא מצד עצמו ובזה ודאי כ"ש לבו רואה דהוא העיקר מהאיברים ומדפליגי בעקבו ברואה ש"מ דלבו לכ"ע אסור והני שני דיבורי תוס' בהדדי שייכי וא"ש:

שם וכמה מיא רמי. נ"ל דזה גם לר"נ לקמן דס"ל הטלת מים כל שהו אף דלא חשיב מ"מ מים הרעים דיש בו ריח רע שאני כדס"ל לר"ח לעיל. או י"ל דמים כ"ש לא מהני אלא לבטל ולקרות כנגדו ולא בתוכו. ויונ"ל לפי דהך פלוגתא דת"ק ור' זכאי כמה יטיל כו' אמתני' קאי וא"כ במים הרעים לא מהני רביעית לר' זכאי כיון דבעי שיעורא אין זה כי אם למי רגלים דפ"א כמ"ש הר"מ:

שם מאן שמעת ליה דאמר כל הבית כד"א דמי רשב"א. פירש"י לא איתפרש היכן והתר"י כתב בשם ר"ח דהוא רשב"א דעירובין (דף כב) דמקום שהוקף לדירה אפילו בת ה' כורין ה"ה כרשות אחד. והקשה התר"י מ"ש התם דקיי"ל כרשב"א והכא פסק רבא דלא כרשב"א אלא ודאי דלא איתפרש ובאמת קבלת ר"ח תכריע. וצ"ל דס"ל בזה לקולא ולהכי בעירובין שם דלקולא פסקינן כרשב"א והכא לחומרא סגי בד"א. ומכאן יש לה"ר במה שנהגו להקל בהליכת שחרית בבית קודם נטילה. ובזוה"ק מחמיר שלא לילך חוץ לד"א לפי דלקולא י"ל כל הבית כד' אמות דמי:

דף כו ע"א גמרא והאמר רפרם כו'. הצל"ח הקשה למה ל"ק ליה על רפרם מברייתא דלעיל (דף כב ע"ב) היה עומד וראה צואה כנגדו כו' ע"ש דרך חידוד. ולק"מ דשם מיירי שהצואה בתוך ד"א וצריך להרחיק א"כ יותר עדיף שיזרקנה לאחוריו מלפניו דאפי' מצדדין עדיף כדאיתא שם אבל היכא דמלפניו יש כמלא עיניו ולאחריו ד"א לא שמעינן זה רק מר"ה דס"ל לפניו עד שלא יראה כלל:

שם ת"ש המשמשת וראתה נדה צריכה טבילה. מלשון זה משמע דזה ברייתא היא ולא פריך ממתני' כמ"ש הצל"ח ודבר זה טעמא בעי. גם מה דה"ר מדתני ר"ח בהדיא צ"ב מאי כיפי תלה לה. והנ"ל בזה דהא דהוכיח הש"ס לעיל (דף כב ע"ב) המשמשת למאי קתני כו' אלא לאו ר"י זהו לס"ד שם משמע להו יותר דתנא ליה אליב' דרי"ה כיון דרי"ה קאי ע"ז ואשמועינן דרק בזה פוטר רי"ה ולא בבעל קרי גרידא אבל למאי דמסיק עשאן ר' יהודה כהלכות דרך ארץ ואפי' ק"ש בכלל